קליאו לא ראתה בזה אשמה מיוחדת שלה. נו, היא לא התאפקה פעם אחת, זינקה אחרי חתול, משכה ברצועה חזק יותר מהנדרש, הבעלים נפלה. אבל קליאו לא עשתה זאת בזדון – אינסטינקטים…
החיים כל הזמן הרביצו לדני על האף: “אל תתערב, לא מקומך כאן, זוז הצידה”…
דני זז. צדקו החיים, עדיף לא לבלוט – תישאר בריא. הטבע התעלל בו עד הסוף: קטן, רזה, חלש.
אז הציקו לו בבית הספר “שלומיאל”, ולפעמים הרביצו למניעת סיבוכים. כמעט ולא היו לדני חברים, חוץ מאחד – פנחס.
“לא נורא, אגדל,” חשב דני אז, “וכל זה ייפסק. מבוגרים חכמים. לא נותנים כינויים מטופשים ולא סוטרים סתם.”
אוי, כמה הוא טעה…
*****
עם הסטירות בחיים הבוגרים באמת היה יותר בסדר. לא מקובל בעולם המבוגרים לחלק אותן סתם. אבל עם הכינויים…
איך שלא קראו לדני. “שדוף”, “פשפש”, “דגיגון”, “עכברוש”. הוא כמובן נעלב, אבל האסון – לא ידע להחזיר כמו שצריך. כי לגובהו הצנוע של דני נלווה ביישנות עצומה.
אוי, כמה שהפריעה לו הביישנות. אפילו יותר מהמראה הלא מושך. זוגיות חדשה לא צמחה. אז הוא הסתדר רק עם חברו מבית הספר פנחס, ועם אמא כל עוד הייתה בחיים.
השנים עברו, דני עבד כמחסנאי בחנות ואפילו לא חלם על זוגיות, אף שהצוות בחנות היה תשעים אחוז נשים.
אבל הנשים הביטו בדני כמו ב”בן הגדוד”. דאגו, הגנו, פינקו באוכל ביתי. למה? כי הוא “מסכן, קטן”.
יתרה מכך, בגיל ארבעים נותר דני יתום משני הוריו. אז ריחמו עליו הנשים הרחמניות…
כך נמשך הדבר עד אותו יום שבו פגש את מירב. מירב הייתה אישה עם אות רישית גדולה. אי אפשר היה שלא להבחין בה!
התאחדו בה יחד גובה מרשים, תכונות בולטות, וקול רם. היא הייתה נהדרת!
דני התאהב ללא סיכוי. הוא פחד אפילו לגשת אליה. מי הוא בעיניה? פרעוש, עש חיוור, מולקולה! אבל לחיים יש חוש הומור משונה. ובהתאם לו, החליטו להפגיש את השדוף הביישן הקטן עם מירב הגדולה והרועשת.
את הדרך לכך בחרו החיים די שחוקה אבל בטוחה. כמה דוגמאות יש של מציל שמתאהב במוצל? המון! אז גם למירב נפל פעם להציל את דני…
כך היה. דני עמד בתור לקופה. מאחורי הקופה ישבה מירב המהממת. דני החוויר, הסמיק, התעצבן, העביר מיד ליד שקית קפיר.
לפתע מאחור התגלו שני חתיכים צעירים עם כמה בקבוקי אלכוהול, דחפו בכתף את דני הדקיק:
“אתה תהיה אחרינו, דוד. אנחנו ממהרים,” זרק אחד.
בכל יום אחר דני היה מפנה להם מקום בשקט, אבל לא היום. הרי מירב עצמה הביטה בו!
“בואו, גבר’ה, תעמודו בתור. גם לי הצהריים לא נצח,” צייץ.
“אל תלחיץ! אמרנו אתה מאחורינו, אז מאחורינו!” אחד הבחורים כבר הניח את הבקבוק שלו על המסוע.
השני הסתובב לשם שכנוע ודחף קלות את דני בחזה:
“תשמור מרחק, דוד!”
דני הסמיק כסלק, פתח פה, אבל הקדימה אותו:
“לפי הסדר!” רעמה מירב מאחורי הקופה. “ובכלל, צעירים, תנו בבקשה תעודות זהות! אולי אין לי בכלל זכות למכור לכם אלכוהול!”
המציקים של דני נלחצו:
“נו באמת, יש לנו בבית שבעה על הספסלים, ואתם – תעודות!” ניסה אחד להתבדח.
“תקשיבו, ‘אבות צעירים’, אל תעבודי על המוח. או שתאשרו שאתם בגירים, או שתתפנו הביתה לאמא ואבא,” פקדה מירב.
מאחורי מירב כבר התעורר הסדרן פטלוצ’קו שהשתעמם. אז “האבות הצעירים”, מקללים מתחת לאף, העדיפו לסגת.
“איזה נוער חצוף!” אמרה מירב בכעס.
ואז הביטה בדני והוסיפה בחום:
“קדימה, דני, אני אסדר לך. ואתה באמת צריך לאכול, ממש רזה. אפילו חבורת ילדים תוקפת אותך.”
“תודה…” מלמל דני.
הוא רצה להיבלע ברצפה.
“נגמר, עכשיו אין לי אפילו תקווה קלושה שמירב תסתכל עליי. איזו בושה. פחדתי מילדים! אבל מאיפה ידעתי שהם ילדים, הרי הם ענקיים!” התייסר דני.
אבל הכל היה הפוך.
מהיום ההוא מירב התייחסה אליו אחרת. חייכה, פלרטטה, התחילה להביא לו אוכל מהבית. שאר הנשים בחנות נסוגו. דני לא ידע מה מירב עשתה בשביל זה. רק פעם אחת שמע לחישות:
“העכברוש שלנו הפך לגביע של מירב.”
“נו טוב, שיהיה. אולי היא תתחתן איתו, ואז תראה, היא תפטם אותו כמו שצריך.”
דני לא התרגש מהתואר “גביע”:
“אז יקר לה!” החליט. “אז היא מוקירה אותי. ומשם לאהבה רק צעד אחד. בינתיים האהבה שלי תספיק. לשנינו מספיק.”
המחשבה הזו דחפה את דני לפעולה נחושה. ובחניקת ביישנותו, הוא הזמין את מירב לדייט.
היא הסכימה. מילה במילה, פגישה בפגישה – התפתח רומן, ואז גם התחתנו…
אבל חיי הנישואים אכזבו את דני. מירב מינתה את עצמה מיד לראש המשפחה. והכל היה בסדר, אלא שהראש הזה מירב הבינה באופן מאוד מוזר.
לדעתה, הוא לא רק צריך להחליט ולפקח, אלא גם רשאי לחנך ולהעניש.
אוי, כמה פעמים דני ספג ממנה על כל עבירה קטנה. פעם תלה נברשת לא נכון, פעם ניגב רצפה רע, פעם לא שטף צלחת אחריו…
דני סבל. הוא, למרות הכל, אהב את מירב המצילה שלו. ורצה מאוד שגם אותו יאהבו. קיווה שהכל יכול להיות אחרת. עוד יתרגלו ויחיו בנחת.
האשליות, כמו שאריות האהבה, הוכה מדני על ידי סטירה אחת.
“חבלן, שלומיאל, שדוף!” קיללה מירב באותו ערב. “אתה יכול לעשות משהו כמו שצריך? שותק? טעות! תגיד לי איפה אני מוציאה עוד כוס כזאת?”
זו הייתה של סבתא, עתיקה, האהובה עליי. הידיים שלך עקומות, לשטוף כלים אתה לא יודע! אוי, נמאס לי מכעס עליך…
דני לא הספיק לענות. כשנגמרו למירב המילים, היא עברה למעשים! היד שלה הייתה כבדה.
אבל ברגע שהתבהר בדני, הוא הבין: “זמן להיפרד! מספיק סטירות קיבלתי בילדות!”
בצעקות וריבים הם התגרשו. דני שוב התאכזב מבני אדם ונשבע לעולם לא להתאהב שוב…
גם את קליאו החיים הכו. לגמרי לא בצדק. היא הייתה פלאית – שחורה, ארוכה, גדולה. שנים עשר קילוגרם של אושר!
אבל משום מה לאף אחד לא היה צורך בכל כך הרבה אושר. אז קליאו נדדה מיד ליד…
הבעלים הראשון לא אהב את המראה שלה:
“זאת איזו תחש-על, אולי תחש-על-על. בקיצור, לא תקני. לא מתאים. אף פעם לא חלמתי על תערובת.”
אז הוא העביר מהר את קליאו לחבר שלו.
“איזה גזע כזה? תחש מגודל?” צחק השני. “ענקית! אמא כנראה זנתה עם באסט. ונובחת המון! מעולה, תשמור על הדאצ’ה.”
אבל לשמור קליאו לא הצליחה. כן, קול בס עמוק, מאיים. אבל היא נבחה לא כשראתה אויבים פוטנציאליים, אלא כשבא לה.
“כלב טיפש,” קיללו אותה. “נובחת סתם! אוכלת הרבה, לשמור לא יודעת. במקום זה רמסה את כל הפרחים וחפרה את הדשא. צריך לחפש לך בעלים אחר.”
בקושי אבל בעלים חדש נמצא. יותר נכון, בעלים – אישה מבוגרת, נחמדה מכל הבחינות, רק איטית מאוד. קליאו נשבעה לעצמה שתהיה כלבה טובה. אבל שוב לא הצליחה…
קליאו, אגב, לא ראתה בזה אשמה מיוחדת שלה. נו, היא לא התאפקה פעם אחת, זינקה אחרי חתול, משכה ברצועה חזק יותר מהנדרש, הבעלים נפלה.
אבל קליאו לא עשתה זאת בזדון – אינסטינקטים. והבעלים יצאה בפחד קל, ברוך השם. זו סיבה להיפרד? אבל בני אדם – יצורים מוזרים.
“אני לא יכולה להתמודד איתה!” התלוננה הבעלים המופלת בטלפון למישהו. “החיים שלי יקרים לי. תמצא לה מקום. או שאשחרר אותה לרחוב.”
והמישהו הזה, כנראה, השתדל. לקליאו הייתה משפחה. משפחה אמיתית של שלושה: גבר, אישה וילד.
“קליאו, אל תפגעי באנדריושקה!” ציווה הגבר-בעלים. “או שאתן לך בראש.”
קליאו לא התכוונה לפגוע בילדון. אבל לילד היו תוכניות משלו לכלבה:
“תהיי סוס,” הכריז אנדריושקה בן הארבע וניסה לרכב על קליאו.
היא התפתלה ונשכה בחזרה. היא אמנם גדולה, אבל לסוס ברור שלא מתאימה.
אנדריושה כעס ובכה. האישה-בעלים כעסה וקיללה. הגבר-בעלים תפס חגורה. קליאו התחבאה. אז הגבר-בעלים הסמיק, צעק ואיים לתת את קליאו לכלבייה…
לא ידוע איך זה נגמר, אבל יום אחד בא לגבר-בעלים חבר. קליאו יצאה מתחת למיטה לראות מי בא.
החבר של הבעלים היה גבר קטן ורזה בשם דני.
“איזה כחוש,” חשבה קליאו. “שלי הרבה יותר גדול. בטח גם הגבר הזה לא תקני, כמוני.”
“שלום, מאה שנה לא הייתי אצלך, פנחס,” דני חיבק את בעליה של קליאו. “אני רואה, עוד תוספת. הבאת כלב? ואני סוף סוף התגרשתי מאשתי.”
“מזל טוב, מזמן היה צריך! ואני רוצה ‘להתגרש’ מהכלבה הזאת. מאה פעמים כבר התחרטתי שהבאתי,” נאנח פנחס. “לא מחונכת, רעה, נוהמת על אנדריושה, וכשנוזפים בה – מתחבאת מתחת למיטה. בקיצור, חושב למסור אותה.”
“נו מה אתה? למה מיד למסור?” דני הביט בקליאו באהדה. “לא מחונכת, אמרת. אז חינכת אותה? לקלל ולהעניש זה לא חינוך.
צריך לקחת אותה למאלף. אני, כמובן, לא חובב כלבים… אבל אותי גם ניסו לחנך בקללות וסטירות – לא עבד.”
“איזה מאלף, דני? אין לי זמן אפילו למשפחה, עובד כמו חמור! גם לאשתי אין זמן לזה…
תקשיב, אם אתה כזה חכם, אולי תיקח לך את קליאו שלנו?” הציע פנחס. “אתה עכשיו לבד, חופשי. אז תחנך כמה שבא לך. מה? רעיון מצוין. טוב לכולם: לנו, לקליאו, וגם לך!”
“הייתי לוקח, אבל היא תרצה? היא התרגלה אליכם, כנראה?” דני הביט בקליאו בשאלה.
“הוא בטוח מוצא חן בעיניי,” חשבה קליאו. “מדבר בהיגיון, אין לו ילדים, וגם הוא לא סטנדרטי. אז הוא יבין אותי יותר מהר מאחרים! צריך להראות שאני בעד!”
והיא כישכשה בזנב פעמיים.
“תראה, היא לא מתנגדת!” שמח פנחס. “נקווה שתסתדר איתה. ואולי, שם במגרש כלבים, תפגוש את גורלך.”
“לא צריך. נמאס לי,” נופף דני.
בערב הוא וקליאו הלכו הביתה ביחד…
התברר שלהסתדר עם קליאו קל הרבה יותר מאשר עם האקסית. היא לא התחצפה, לא צרחה על שטויות, ובוודאי לא הניפה ידיים.
אם לא הבינה בפעם הראשונה, הבינה בשנייה. חוץ מזה, היא אהבה את דני! הוא היה בשבילה הכל: חבר, אדון, עולם שלם.
הם הלכו יחד לבית הספר למאלפים, טיילו במגרש, למדו, שיחקו, דיברו. ודני היה מאושר שהגורל באותו ערב דחף אותו לבקר את חברו מבית הספר.
“כלבים בהחלט טובים יותר מבני אדם,” חשב דני. “קליאו הוכחה חיה. חכמה, יפה, צייתנית. טוב, אולי עדיין לא ממש צייתנית, אבל זה ניתן לתיקון.”
אבל כך חשב לאורך זמן קצר. התברר שגם בקרב בני אדם יש מופתים: טובים, רגישים, קשובים.
פשוט קודם דני לא ידע איפה הם נמצאים. ועכשיו גילה – במגרשי כלבים יש כאלה בשפע. עם רבים דני התיידד בזכות קליאו. עם כמה הוא התחבר.
ומי יודע? אולי יגיע יום, והוא יתאהב שוב באיזו בעלת ספיץ או דני ענק. לא עכשיו מיד. אבל דני לא שולל זאת.
