שושי לא ראתה שום אשמה בזה. נו, היא לא התאפקה פעם אחת, זינקה אחרי חתול, משכה ברצועה חזק מדי, והבעלים נפלה. אבל הרי שושי לא עשתה זאת בכונה – אינסטינקטים…
החיים הזכירו ליואב שוב ושוב: “אל תתקרב, זה לא המקום שלך, זוז הצידה”…
יואב זז. החיים צדקו, עדיף לא להתבלט – תהיה בריא. אמא אדמה התפרעה עליו לגמרי: קטן, רזה, חלשלוש.
וכך הציקו לו בבית הספר וקראו לו ‘חלשלוש’, ולפעמים הרביצו לו למען הסדר הטוב. גם חברים כמעט ולא היו ליואב, חוץ מאחד – גיא.
“אין דבר, אגדל,” חשב אז יואב, “וכל זה יפסיק. מבוגרים הם חכמים. הם לא נותנים כינויים מטופשים ולא מחלקים סטירות סתם.”
אוי, כמה שהוא טעה…
*****
עם סטירות בחיים הבוגרים באמת היה יותר בסדר. לא נהוג בעולם המבוגרים לחלק אותן סתם כך. אבל עם הכינויים…
איך שלא קראו ליואב. גם ‘שדוף’, ‘פשפש’, ‘דגיגון’, ‘עכברון’. הוא כמובן נעלב, אבל הבעיה – הוא לא ידע להחזיר כמו שצריך. כי לגובה הצנוע של יואב הצטרפה ביישנות עצומה.
אוי, איך שהיא הפריעה ליואב. אפילו יותר מהמראה הלא מרשים. מערכות יחסים חדשות לא צלחו. אז הוא תקשור רק עם חברו הוותיק מבית הספר גיא, ועם אמא, כל עוד היא הייתה בחיים.
השנים חלפו, יואב עבד כמחסנאי בחנות, ועל חיי אישות לא חשב בכלל, למרות שהצוות בחנות היה תשעים אחוז נשים.
רק שהנשים הביטו ביואב כמו ב”ילד של כולם”. דאגו לו, הגנו עליו, פינקו באוכל ביתי. למה? כי הוא “מסכן, קטן”.
בנוסף, בגיל ארבעים בערך יואב נותר יתום משני הוריו. אז ריחמו עליו הנשים רחומות הלב…
זה נמשך עד לאותו יום שבו פגש את תמר. תמר הייתה אישה עם אותיות גדולות. אי אפשר היה שלא להבחין בה!
היא שילבה קומה גבוהה, חזה נדיב, וקול רם. היא הייתה נהדרת!
יואב התאהב ללא סיכוי. הוא פחד אפילו להתקרב אליה. מי הוא בשבילה? פרעוש, עש לבן, מולקולה! אבל לחיים יש חוש הומור משונה. ובהתאם לו, הם החליטו לחבר בין החלשלוש הקטן והביישן לבין תמר הגדולה והרועשת.
הדרך שבחרו החיים הייתה די שחוקה אבל אמינה. כמה דוגמאות יש כשמציל מתאהב במוצל? המון! אז גם לתמר הזדמן פעם אחת להציל את יואב…
כך היה. יואב עמד בתור לקופה. מאחורי הקופה ישבה תמר הנהדרת. יואב החוויר, האדים, התרגש, העביר מיד ליד שקית חלב.
ואז מאחור הופיעו שני צעירים מפוקפקים עם כמה בקבוקי משקה חריף, דחפו בכתף את יואב הצנום:
“אתה תהיה מאחורינו, דוד. אנחנו ממהרים,” אמר אחד.
בכל יום אחר יואב היה נותן להם לעבור בשקט, אבל לא היום. הרי תמר הסתכלה עליו!
“חבר’ה, תיכנסו לתור. גם אני צריך לאכול,” צייץ יואב.
“אל תעשה בעיות. אמרנו: אתה מאחורינו, אז מאחורינו!” אחד מהם כבר הניח את הבקבוק על המסוע.
השני הסתובב ודחף קלות את יואב בחזה:
“תשמור מרחק, דוד!”
יואב הסמיק, פתח פה, אבל תמר הקדימה אותו:
“לפי התור!” רעמה מאחורי הקופה. “ובכלל, צעירים, תראו לי תעודות זהות! אולי בכלל אסור לי למכור לכם אלכוהול!”
המתנכלים של יואב החלו להיות עצבניים:
“נו באמת, יש לנו בבית שבע נפשות, ואתם מבקשים תעודות!” ניסה אחד להתבדח.
“תקשיבו, ‘אבות צעירים’, אל תעבודו עליי. או שתוכיחו שאתם מעל גיל 18, או שתעופו הביתה לאמא ואבא,” פקדה תמר.
מאחורי תמר כבר התרומם השומר המשעמם של החנות, יוסי. אז “האבות הצעירים”, מקללים מתחת לאף, העדיפו לסגת.
“איזה נוער חצוף!” אמרה תמר בכעס.
ואז הביטה ביואב ובעדינות הוסיפה:
“קדימה, יואב, אני אעביר אותך. אחרת באמת לא תספיק לאכול. ואתה צריך לאכול, אתה כזה רזה. אפילו הפרחחים הקטנים תוקפים אותך.”
“תודה…” מלמל יואב.
הוא רצה להיבלע ברצפה.
“זהו, עכשיו אין לי אפילו תקווה קלושה שתמר תביט בי. איזה בושות. פחדתי מנערים! למרות שלא ידעתי שהם נערים, הם נראו גדולים!” התייסר יואב.
אבל קרה ההפך הגמור.
מהיום ההוא תמר התייחסה אליו אחרת. חייכה, פלרטטה, התחילה להביא לו אוכל מהבית. שאר הנשים בחנות התרחקו. יואב לא ידע מה תמר עשתה כדי שזה יקרה. רק פעם אחת שמע את הנשים לוחשות:
“העכברון שלנו הפך לפרס של תמר.”
“נו טוב, שיהיה. אולי היא תתחתן איתו, ואז אולי גם תשמין אותו כמו שצריך.”
יואב לא התרגש יותר מדי מהגדרת “פרס”:
“אז אני יקר לה!” הוא החליט. “אז היא מוקירה אותי. ומשם ועד אהבה צעד אחד. בינתיים נסתפק באהבה שלי. יש מספיק לשנינו.”
המחשבה הזו דחפה את יואב לפעולה. ודרך על גרונה של הביישנות, הוא הזמין את תמר לדייט.
היא הסכימה. מילה במילה, פגישה אחרי פגישה – התפתח רומן, ואז התחתנו…
אבל חיי הנישואין אכזבו את יואב. תמר מינתה את עצמה מיד לראש המשפחה. וזה היה בסדר, אבל ראש המשפחה הזה, תמר הבינה אותו בצורה מוזרה.
לדעתה, הוא לא רק צריך להחליט ולפקח על הכל, אלא גם יש לו זכות מלאה לחנך ולהעניש.
אוי, כמה פעמים יואב ספג ממנה על כל עבירה קטנה. או שתלה נברשת לא נכון, או ניגב את הרצפה לא טוב, או לא שטף צלחת אחריו…
יואב סבל. הוא, למרות הכל, אהב את המושיעה שלו תמר. ומאוד רצה שגם אותו יאהבו. קיווה שהכל יכול להיות אחרת. הנה הם יתרגלו זה לזה ויחיו בנחת.
אשליות, כמו שאריות האהבה, הופלו מיואב על ידי סטירה אחת קטנה.
“חבלה, חלשלוש, שדוף!” צעקה תמר באותו ערב. “אתה מסוגל לעשות משהו כמו שצריך? שותק? טעות! תגיד לי איפה אני אמצא כוס שנייה כזאת?”
זו הייתה של סבתא, עתיקה, האהובה עליי. הידיים שלך עקומות, לשטוף כלים אתה לא מצליח! אוי, חסרה לי סבלנות איתך…
יואב לא הספיק לענות. כשלמר נגמרו המילים, היא עברה לפעולה! היד שלה הייתה כבדה.
אבל ברגע שיואב התבהר, הוא הבין: “זמן להיפרד! מספיק ספגתי בילדותי!”
בריב וצעקות הם התגרשו. יואב התאכזב שוב מאנשים ונשבע לעולם לא להתאהב שוב…
גם שושי ספגה מהחיים. ולא בצדק. היא הייתה נהדרת – שחורה, ארוכה, גדולה. שנים עשר קילוגרמים של אושר!
רק שלמה אף אחד לא היה צריך כל כך הרבה אושר. אז שושי נדדה מיד ליד…
לבעלים הראשון לא מצא חן המראה שלה:
“זו איזה תחש-על, או תחש-מגה? בקיצור, לא תקינה. לא מתאים. אף פעם לא חלמתי על תערובת.”
אז הוא מהר מאוד העביר את שושי לחבר שלו.
“איזה גזע זה? תחש ענק?” התבדח החבר. “בריאה! בטוח אמא שלה חטאה עם באסט. והיא נובחת! מעולה, תשמור על הדאצ’ה.”
אבל שושי לא הצליחה לשמור. נכון, הקול שלה עמוק ומפחיד. אבל היא נבחה לא כשראתה אויבים פוטנציאליים, אלא כשלבבה חפץ.
“כלב מטומטם,” נזפו בה. “נובחנית! אוכלת הרבה, לשמור לא יודעת. ובמקום זה דרכה על כל הפרחים וחפרה את הדשא. צריך לחפש לך בעלים אחר.”
בקושי, אבל נמצא בעלים חדש. יותר נכון, בעלים. אישה מבוגרת, נעימה מכל בחינה, רק איטית מאוד. שושי נשבעה לעצמה שתהיה כלבה טובה. אבל שוב לא הצליחה…
שושי, למען האמת, לא ראתה שום אשמה בזה. נו, היא לא התאפקה פעם אחת, זינקה אחרי חתול, משכה ברצועה חזק מדי, והבעלים נפלה.
אבל הרי שושי לא עשתה זאת בכונה – אינסטינקטים. והבעלים נבהלה קצת, ברוך השם. זו סיבה להיפרד? אבל אנשים יצורים מוזרים.
“אני לא יכולה להתמודד איתה!” התלוננה הבעלים הנפולה למישהו בטלפון. “החיים שלי יקרים לי. תמצאו לה בית. אחרת אשחרר אותה לרחוב.”
ומישהו כנראה השתדל. לשושי הייתה משפחה. משפחה אמיתית של שלושה אנשים: גבר, אישה, וילד.
“שושי, אל תפגעי בנועם!” ציווה הבעלים-גבר. “אחרת תקבלי מכות.”
שושי לא התכוונה לפגוע באדם הקטן. אבל לילד היו תוכניות משלו כלפיה:
“את תהיי סוסה,” הכריז נועם בן הארבע וניסה לרכב על שושי.
היא התחמקה ונשכה. היא אמנם גדולה, אבל לא סוסה.
נועם כעס ובכה. הבעלים-אישה כעסה ונזפה. הבעלים-גבר תפס חגורה. שושי התחבאה. אז הבעלים-גבר הסמיק, צעק, ואיים למסור את שושי לעמותה…
לא ידוע איך זה היה נגמר, אבל יום אחד הגיע חבר לבעלים-גבר. שושי יצאה מתחת למיטה כדי לראות מי הגיע.
חברו של הבעלים היה גבר קטן ורזה בשם יואב.
“איזה דחוי,” חשבה שושי. “שלי הרבה יותר גדול. כנראה שגם האיש הזה לא תקין, כמוני.”
“שלום, מאה שנים לא הייתי אצלך, גיא,” יואב חיבק את בעליה של שושי. “אני רואה שיש לך עוד תוספת. הבאת כלב? ואני סוף סוף התגרשתי מאשתי.”
“מזל טוב, כבר היה צריך! ואני רוצה ‘להתגרש’ מהכלבה הזאת. כבר התחרטתי מאה פעמים שהבאתי אותה,” נאנח גיא. “היא לא מנומסת, רעה, נוהמת על נועם, וכשנוזפים בה – מתחבאת מתחת למיטה. בקיצור, אני חושב למסור אותה.”
“נו, למה? למה מיד למסור?” יואב הסתכל בשושי בעין אוהדת. “לא מנומסת, אתה אומר? אבל חינכת אותה? נזיפות ועונשים זה לא חינוך.”
צריך לקחת אותה למאלף. אני, כמובן, לא חובב כלבים… אבל אותי גם ניסו לחנך בצעקות ובסטירות – לא הצליח.
“איזה מאלף, יואב? אין לי זמן למשפחה, עובד כמו סוס! גם לאשתי אין זמן לזה…
תקשיב, אם אתה כזה חכם, אולי תיקח את שושי שלנו?” הציע גיא. “אתה עכשיו רווק, חופשי. אז תחנך כמה שבא לך. מה דעתך? רעיון טוב. טוב לכולנו: לנו, לשושי, וגם לך!”
“הייתי לוקח, אבל היא תרצה? הרי היא רגילה אליכם,” יואב הביט בשושי בשאלה.
“הוא ממש מוצא חן בעיני,” חשבה שושי. “הוא חושב בהיגיון, אין לו ילדים, וגם הוא לא סטנדרטי. אז הוא יבין אותי יותר מהר! צריך להראות לו שאני בעד!”
והיא כישכשה בזנב פעמיים.
“תראה, היא לא מתנגדת!” שמח גיא. “נקווה שאתה תסתדר איתה. ושם, אולי במגרש כלבים תפגוש את הגורל שלך.”
“בבקשה אל תתחיל. נמאס לי,” הניף יואב ידו.
בערב הם הלכו הביתה ביחד, יואב ושושי…
התברר שלהסתדר עם שושי הרבה יותר קל מאשר עם האשה לשעבר. היא לא התנהגה רע, לא צרחה על שטויות, ובוודאי שלא הרימה ידיים.
אם לא הבינה בפעם הראשונה, הבינה בשנייה. חוץ מזה, היא אהבה את יואב! הוא היה בשבילה הכל: חבר, בעלים, עולם שלם.
הם הלכו יחד לבית ספר למאלפים, טיילו במגרש, למדו, שיחקו, דיברו. ויואב היה מאושר שהגורל באותו ערב דחף אותו לבקר את חברו הוותיק מבית הספר.
“כלבים בהחלט טובים יותר מאנשים,” חשב יואב. “שושי הוכחה לכך. חכמה, יפה, צייתנית. טוב, אולי עדיין לא לגמרי צייתנית, אבל אפשר לתקן.”
עם זאת, הוא חשב כך לא הרבה זמן. התברר שגם בין בני אדם יש דגמים נפלאים: טובים, רגישים, מגיבים.
רק בעבר יואב לא ידע איפה הם נמצאים. עכשיו גילה – במגרשי כלבים יש המון כאלה. עם הרבה יואב הכיר בזכות שושי. עם כמה הוא התיידד.
ומי יודע – אולי יגיע יום והוא יתאהב שוב באיזו בעלת שפיץ או דני ענק. לא עכשיו. אבל יואב לא שולל את זה.
מקור.
