ערב חנוכה. 31 בדצמבר. יום חופש. שעת צהריים. מחוץ לחלון היה חורף אמיתי והכל היה מכוסה שלג. באוויר, פוגעות בשמשות, עפו פתיתי שלג גדולים, כפור בטבע, ואני הרגשתי כפור בלב. אתם יודעים מה זה ערב חג בכזה יום לבן ויפה? אז זה בדיוק מה שהיה באותו יום. נפרדתי מהאישה שלי ולא היה עם מי לחגוג.
לא רציתי לנסוע לקרובים. לא רציתי לשמוע את השאלות שלהם על החיים שלי, את התשובות שלי, ואז להסתכל על הפרצופים המזדהים שלהם. בחוץ ובלב היה כפור. ככה זה.
נזכרתי בדודה שלי. אדם טוב לב, זכרונה לברכה. עד היום האחרון של חייה היא עזרה לכל מי שיכלה, ואמרה לי: “בערב חנוכה צריך לאסוף כל מה שאתה יכול. אוכל טעים, שמיכות, ולצאת לרחוב. להאכיל כל חתול וכל כלב שאתה פוגש, ולהניח להם שמיכה חמה.” ככה היא עשתה.
ואני עצלן. רק פעמיים רצתי לפארק שלנו ופיזרתי במקומות שונים אוכל יבש.
כנראה הגיע גם תורי, חשבתי. הגיע הזמן להיזכר בהדרכות של דודתי הטובה ולחלוק לה כבוד. אספתי שני תיקים גדולים. באחד היה עוף מבושל והרבה אוכל יבש, ובשני מגבות ושתי שמיכות ישנות.
לבשתי מעיל חם עם ברדס ויצאתי החוצה. הרוח עם השלג היכתה בפניי. התכווצתי והלכתי. חיפשתי הרבה זמן בלי תוצאות. או שהחתולים הסתתרו מהקור, או שפשוט לא יכולתי למצוא אותם. בסוף התעייפתי לגמרי, לא ידעתי מה לעשות ואיפה לשים את כל זה, והגעתי לגינה קטנה.
וזה מה שמדהים. בכל מקום סחף השלג ורוח קרה שרקה, אבל פה השמיים נפתחו וקרן שמש אחת נפלה על האדמה והתעכבה, ובקרן הזאת הייתה ספסל במרכז הגינה ואדם שישב עליו.
ניגשתי והתיישבתי לידו. מאוד רציתי לנוח, וגם היה נעים לשבת בקרן העדינה הזאת.
זה היה איש זקן מוזר בכובע צמר, ובידיו הוא החזיק זר צבעונים והביט למקום כלשהו קדימה.
“נחמד פה,” אמרתי לשום מקום. “נעים וחם,” הוא ענה.
“ולמה אתה לא הולך לחגוג את חנוכה?” שאלתי. “עכשיו אני הולך,” ענה האיש האפור שיער, “יש לי עוד הרבה דברים לעשות, רק אסיים לעשן ואחד מהם.” והוא הביט בי. “ולמה אתה לא הולך?” הוא חייך. “אין לי עם מי לחגוג,” התבלבלתי. “וגם דודה שלי אמרה,” והראיתי לו את התיקים.
“דודה אמרה לך שבערב חנוכה צריך לאסוף כל מה שאתה יכול. אוכל טעים, שמיכות, ולצאת לרחוב כדי לחלק לכל החתולים והכלבים חסרי הבית,” המשיך הזקן האפור והביט ישר בעיניי.
הלסת שלי נשמטה והסיגריה נפלה על האדמה. “מאיפה אתה יודע?” נדהמתי. בעיני הזקן נצצו לפתע כוכבים. “לך,” הוא אמר. “אתה צריך למהר, כי מחכים לך. תזכור את דודתך לעתים קרובות. היא הייתה אדם טוב לב.” והוא קם, השאיר על הספסל את זר הצבעונים, והלך קדימה, יצא מקרן השמש, חצה את הכביש ולפתע נעלם מאחורי אוטובוס שחלף. כאילו התמוסס באוויר.
קמתי מהספסל ולפתע שמתי לב לארבעה חתולים בוהים בתיקים שלי בעיניים חמדניות. כנראה ריח העוף הגיע אליהם.
קודם ניגשו שני יפייפים שעירים עם זנבות פרוותיים.
אחר כך מהשיחים, קופצים בצורה מצחיקה בגשמי השלג, הגיעו עוד שניים.
“אתכם אני צריך,” אמרתי להם והנחתי את כל הפינוקים והשמיכות, סידרתי הכל מתחת לסככה קטנה שכיסתה עליהם היטב מהשלג הכבד.
בלב קל הלכתי הביתה, זרקתי את התיקים הריקים. רק קיללתי את עצמי שלא שאלתי את הזקן האפור עם הכוכבים בעיניים מה הוא התכוון בזה שמחכים לי. וגם על דודה הייתי צריך לשאול. ככה אני תמיד. שוכח את הדברים החשובים ומתבלבל. כל החיים ככה, קיללתי את עצמי.
בלי לשים לב, הרגליים עצמן הביאו אותי אל הבית, וכבר עליתי אל הכניסה, כאשר מבטי נפל למטה.
שם בשיחים, בתוך שלולית שלג, ישב חתלתול אפור קטן ובכה, לוחץ אליו את כף רגלו השמאלית.
התכופפתי מולו ושאלתי: “מה קרה, קטן?”
החתלתול התייפח והושיט לי כף רגל קטנה, רטובה וקרה כקרח. הוצאתי את שתי הידיים מהכיסים ולקחתי אותה ביניהן. ופתאום. לגמרי פתאום נפלט לי:
“לידיים של אבא יש כוח מרפא. עכשיו יהיה לך טוב יותר, שמש.”
לקחתי בזהירות את הגוף הקטן הרועד בין שתי כפות ידי, הצמדתי אותו אליי ונכנסתי אל הכניסה.
עכשיו היה לי במה להתעסק ואיתו לחגוג את חנוכה.
בכל זאת, הזקן האפור עם הכוכבים בעיניים לא שיקר. חיכו לי. חיכו לי מאוד. וזה הרי הכי חשוב. כשמחכים לך.
