ערב ראש השנה היה. שלושים בספטמבר. יום חופש. שעת צהריים. מחוץ לחלון היה חורף אמיתי, והכל היה מכוסה בשלג. באוויר, מתנפצים אל הזכוכית, עפו פתיתי שלג גדולים, כפור אמיתי בטבע, ואני הרגשתי בבירור כפור בלב. אתם יודעים מה זה ערב חג ראש השנה ביום לבן ויפה כזה? אז זה בדיוק מה שהיה באותו יום. נפרדתי מהאישה שלי, ולא היה עם מי לחגוג.
ללכת לקרובים לא התחשק. לא רציתי לשמוע את השאלות שלהם על החיים שלי, את התשובות שלי, ואז להסתכל על הפרצופים המזדהים שלהם. בחוץ ובלב היה כפור. אז ככה.
נזכרתי בדודה שלי. אדם עם נשמה טובה במיוחד, זכרונה לברכה. עד יומה האחרון היא עזרה לכל מי שיכלה, ותמיד אמרה לי: – בערב ראש השנה צריך לאסוף כל מה שאתה יכול. אוכל טעים, שמיכות, ולצאת לרחוב. צריך להאכיל כל חתול וכל כלב שתפגוש, ולהניח להם שמיכה חמה. ככה היא נהגה לעשות.
אבל אני עצלן. רק פעמיים רצתי לפארק שלנו ופיזרתי אוכל יבש בכמה מקומות.
כנראה שהגיע גם הזמן שלי, חשבתי. הגיע הזמן להיזכר בהדרכה של דודתי הטובה ולחלוק לה כבוד. אספתי שני תיקים גדולים. באחד היה עוף מבושל והרבה אוכל יבש, ובשני מגבות ושתי שמיכות ישנות.
לבשתי מעיל חם עם ברדס, ויצאתי החוצה. רוח עם שלג היכתה בפניי. רעדתי, והתחלתי ללכת. חיפשתי הרבה זמן בלי הצלחה. אולי החתולים התחבאו מהקור, או שפשוט לא הצלחתי למצוא אותם. עייף לגמרי, בלי לדעת מה לעשות ואיפה לשים את הכל, הגעתי לכיכר קטנה.
מה שמוזר – בכל מקום נשבה רוח קרה ושורקת, אבל כאן השמים התבהרו, וקרן שמש אחת נחתה על האדמה והתעכבה, ובקרן הזו הייתה ספסל במרכז הכיכר, ואדם ישב עליו.
ניגשתי והתיישבתי לידו. ממש רציתי לנוח, וגם היה נעים לשבת בקרן החמה הזו.
זה היה גבר מבוגר ומוזר, עם כיפה סרוגה. בידיו הוא החזיק זר צבעונים, והביט למרחוק.
“נחמד פה,” אמרתי לשום מקום. “נעים וחם,” הוא ענה.
“ולמה אתה לא הולך לחגוג את ראש השנה?” שאלתי. “עכשיו אני הולך,” ענה הגבר האפור שיער. “יש לי עוד הרבה דברים לעשות, רק אסיים לעשן ואגמור אחד מהם.” הוא הביט בי. “ולמה אתה לא הולך?” הוא חייך. “אין לי עם מי לחגוג,” גימגמתי. “וגם דודה שלי אמרה,” והראיתי לו את התיקים.
“דודה שלך אמרה לך שצריך בערב ראש השנה לאסוף כל מה שאתה יכול – אוכל טעים, שמיכות, ולצאת לרחוב לחלק הכל לחתולי רחוב ולכלבים,” המשיך הזקן האפור והסתכל לי ישר בעיניים.
הלסת שלי נשמטה, והסיגריה נפלה על האדמה. “איך אתה יודע?” נדהמתי. בעיניים של הגבר האפור נצצו פתאום כוכבים. “לך,” הוא אמר. “אתה צריך למהר, כי מחכים לך מאוד. תזכור את הדודה שלך לעתים קרובות. היא הייתה אדם עם נשמה טובה.” הוא קם, השאיר על הספסל את זר הצבעונים, הלך קדימה, יצא מקרן השמש, חצה את הכביש – ופתאום נעלם מאחורי אוטובוס שעבר. כאילו התמוסס באוויר.
קמתי מהספסל ולפתע ראיתי ארבעה חתולים בוהים בתיקים שלי בעיניים רעבות. כנראה הריח של העוף הגיע אליהם.
בהתחלה ניגשו שני יפהפיים מדובללים עם זנבות פרוותיים.
אחר כך מהשיחים, קופצים בצחוק בתוך השלג, הגיעו עוד שניים.
“אותכם בדיוק חיפשתי,” אמרתי להם, ופרסתי את כל האוכל והשמיכות מתחת לסככה קטנה שהגנה עליהם מהשלג הכבד.
בלב קל הלכתי הביתה, זרקתי את התיקים הריקים. רק כעסתי על עצמי שלא שאלתי את הזקן האפור עם הכוכבים בעיניים למה התכוון כשהוא אמר שמחכים לי. וגם על הדודה הייתי צריך לשאול. ככה אני תמיד – שוכח את הדבר הכי חשוב ומבלבל הכול. כל החיים שלי ככה, נזפתי בעצמי.
בלי לשים לב, הרגליים שלי הובילו אותי הביתה, וכבר עליתי לכניסה, כשלפתע מבטי נפל למטה.
שם, בשיחים, בתוך השלג, ישב חתלתול קטן ואפור, ובכה, כשהוא מצמיד את כף רגלו השמאלית לגופו.
כרעתי על הברכיים מולו ושאלתי: “מה קרה, קטנטן?”
החתלתול התייפח והושיט לי כף רגל קטנה, רטובה וקרה כקרח. הוצאתי את שתי ידי מהכיסים ולקחתי אותה בכפות ידיי. ופתאום – לגמרי פתאום נפלט לי:
“לידיים של אבא יש כוח מרפא. עוד מעט יהיה לך יותר טוב, שמש.”
לקחתי בזהירות את הגוף הקטן והרועד בשתי כפות ידיי, הצמדתי אותו אליי, ונכנסתי לכניסה.
עכשיו היה לי עם מי להתעסק ועם מי לחגוג את ראש השנה.
בכל זאת, הזקן האפור עם הכוכבים בעיניים לא שיקר. חיכו לי. ממש חיכו. וזה הרי הדבר הכי חשוב – כשמישהו מחכה לך.
