אתמול בערב צלצל הפעמון.
“אמא, תפתחי, זה אבא!” – דן, בני בן השתים-עשרה, הניח את השלט על הספה ורץ למסדרון.
המנעולים של דלת הפלדה החדשה הסתובבו בכבדות. הייתי צריכה ללחוץ חזק על הידית כדי לסובב את המפתח. מאחורי הדלת עמד יוני עם שקית מחנות האלקטרוניקה. חמש שנים הוא לא נראה בכלל. מזונות הילדים ממנו היו זעומים, כי חישבו אותם מהשכר הרשמי המינימלי. אבל עכשיו הוא עמד שם במעיל עור חדש וחייך.
“שלום, בעלי הבית!” – יוני נכנס למסדרון וכמעט דרך על קופסת הנעליים שעדיין לא הספקתי להכניס לארון. “שלום, דן! תראה מה הבאתי לך. זה הדגם הכי חדש, כמעט אי אפשר להשיג בחנויות.”
דן הופתע מאוד. בחמש השנים האחרונות יוני שלח רק פעמיים בשנה הודעות קצרות – ליום ההולדת ולראש השנה. לפעמים העביר ארבע מאות שקלים. דן ידע שאבא לא מתעניין בו, ולא ציפה למתנה כל כך יקרה.
“למה באת, יוני?” – שאלתי בשקט. חשש אחז בי, כי הופעה פתאומית של בעל לשעבר בדרך כלל לא מבשרת טובות.
“איך למה? אל הבן!” – יוני הניח את הקופסה על שולחן הנעליים והתחיל לחלוץ נעליים. “שמעתי שעברתם דירה. שכונה טובה, בניין חדש. כל הכבוד, יעל, הסתדרת יפה. תמזגי לי תה, בבקשה. צריך לדבר ברצינות על העתיד של הבן שלנו.”
היה לי מאוד קשה לקנות את הדירה הזאת. חמש שנים חסכתי קשה, עבדתי בשתי משרות בחברת לוגיסטיקה ובלילות הכנתי דוחות. חסכתי כל מאה שקל. לא יצאתי לחופשה, לא קניתי בגדים חדשים ולא ביקרתי בבתי קפה. דירת שני חדרים בפאתי תל אביב בבניין בבנייה נראתה תחילה בלתי מושגת. אבל הקבלן סיים את הבנייה מוקדם מהצפוי, ונכנסנו לגור.
מיד רשמתי את הדירה על שם דן, כדי שתהיה לו דירה משלו בעתיד ושום בעיה לא תשלול ממנו את הנכס הזה. כל קרובי המשפחה והחברות ידעו על זה ושמחו. אבל גם יוני איכשהו גילה על הקנייה.
“בוא למטבח,” – אמרתי, כי לא רציתי להתווכח מול הילד. “דן, לך לחדר שלך ותפתח את המתנה. אנחנו עם אבא נדבר.”
דן לקח את הקופסה ומיהר לחדר. במטבח עדיין היה ריח של חומרי בניין מהשיפוץ האחרון ומהרהיטים החדשים. המטבח מאיקאה, הרכיב אותו אחי. יוני התיישב על כיסא, הניח מרפקים על השולחן והתחיל לסרוק את החלל.
“כן, לא רע,” – אמר. “בערך שישים מטר? מטבח גדול. כמה עולה היום דירה כזו? שמונה מיליון?”
“תשעה מיליון,” – עניתי ומזגתי מים לקומקום. “ואת כל הכסף הזה הרווחתי לבד. בנוסף השתמשתי בפיצויי הביטוח הלאומי וקיבלתי עזרה קטנה מההורים שלי. אין לך שום קשר לדירה הזו.”
“יעל, למה את מיד כועסת?” – יוני הניד בראשו. “התגרשנו, זה קורה. היינו צעירים ועשינו טעויות. אבל הבן שלנו אחד. גם אני עבדתי כל השנים האלה ופיתחתי עסק משלי. עכשיו ההכנסות שלי עלו. הנה, באתי לראות איך הילד שלי גר.”
הקשבתי לו והתפלאתי על חוצפתו. כשעזבנו את דירת החדר שלו שהייתה של אמא שלו, יוני בדק את התיקים שלנו – שלא אקח משהו מיותר. הוא אפילו לקח את הבלנדר שההורים שלי קנו לנו לחתונה. אז הרגשתי פגועה מאוד, עכשיו חשתי רק גועל.
“ראית? שתה תה ולך. יש לנו הרבה דברים לעשות,” – הנחתי לפניו כוס עם תה זול בשקיק. תה איכותי לא קנינו מתוך הרגל – יותר מדי זמן חסכנו על הכול.
—
יוני הזיז את הכוס אליו, אבל לא שתה. הוא עשה פרצוף רציני והתקרב אלי מעבר לשולחן.
“יעל, באתי בעניין. סיפרו לי שרשמת את הדירה על דן. כלומר הוא הבעלים היחיד. נכון?”
“כן, נכון. למה זה מעניין אותך?”
“נו באמת!” – יוני התפלא. “עשית טעות מבחינה כלכלית. הוא רק בן שתים-עשרה. את מבינה שזה מסוכן? אם יקרה לך משהו, תהיה בעיה עם אפוטרופוס ובתי משפט. וחוץ מזה, ילד לא צריך לקבל הכול מוכן בילדות. את תקלקל אותו, והוא לא יעריך דברים.”
“אני לא צריכה את העצות שלך על גידול ילדים,” – לחצתי בחוזקה על שפת השולחן כדי להרגיע את הכעס. “חמש שנים לא עניין אותך אם הוא מפונק או לא. קניתי לו נעליים במידה גדולה כדי שיחזיקו הרבה זמן, ולקחתי מעילים יד שנייה מחברות. איפה היית אז עם התובנות הכלכליות שלך?”
“בסדר, בלי ריב,” – יוני הרים ידיים, מסמן שאינו רוצה להתווכח. “אני רוצה לעשות טוב לכולכם. יש לי הצעה. תוכנית טובה איך לנצל את המ”ר האלה כדי להרוויח כסף.”
“החברה שלי פותחת עכשיו סניף חדש בלוגיסטיקה. אני צריך כסף לפיתוח העסק. נגד הדירה אפשר לקחת הלוואה גדולה בבנק. או שאפשר למכור את הדירה הזו, להשקיע בעסק, ותוך שנה אני אקנה לדן דירת שלושה חדרים במרכז העיר. נרוויח חמישים אחוז בשנה.”
הקשבתי לדברים שלו ולא האמנתי. האיש הזה בא לקחת מהבן שלו את הדירה היחידה ולהשקיע בעסק המסוכן שלו.
“השתגעת?” – שאלתי בלחישה, כדי שדן בחדר לא ישמע. “הדירה שייכת לקטין. אף בנק לא יתן הלוואה נגד נכס של קטין. ולשכת הרווחה לא תאשר למכור את הדירה בלי לקנות לילד דירה אחרת באותה רמה.”
יוני חייך.
“יעל, זאת לא בעיה. אפשר לסדר הכול. יש לי עורכי דין שמכירים את המסלולים. את לשכת הרווחה אפשר לעקוף. נוכל לרשום זמנית את דן אצל אמא שלי במושב. יש שם בית גדול, בשטח הוא מתאים לתקן. אחרי זה אפשר להעביר את הדירה על שמי או על שמך, ואז להשתמש בה לעסקאות. כבר חישבתי הכול. נוכל לפעול כשותפים עסקיים למען דן.”
באותו רגע נכנס דן למטבח. בידיו החזיק טאבלט חדש וחייך בשמחה.
“אבא, תודה רבה! הטאבלט עובד מאוד מהר. תעזור לי להגדיר משתמש? הטלפון הישן שלי כבר לא מצליח להריץ תוכנות.”
יוני שינה מיד את נימת הדיבור והתחיל לדבר ברכות:
“ברור, בן! עכשיו נגדיר הכול. אני תמיד אעזור לך, תזכור את זה. מעכשיו נראה הרבה. אני אפילו חושב שאני צריך לעבור לגור אצלכם. יש פה הרבה מקום, ביחד יהיה יותר כיף. אעזור לך בשיעורים וארשום אותך לחוג כדורגל.”
הרגשתי אי נוחות עמוקה. הבנתי את המטרה האמיתית שלו. הוא לא רק רצה את הכסף מהדירה. הוא החליט לחזור, כי עכשיו יש לנו רכוש יקר. לפני חמש שנים הוא זרק אותנו עם מזוודה אחת. אז אמר שנמאס לו מבכי של ילד ומזה שאני תמיד נראית עייפה. ועכשיו, כשהילד גדל ויש לי דירה בתל אביב, הוא בא לתבוע את זכויות האב שלו.
“דן, לך לחדר,” – אמרתי בקול רגוע ככל האפשר. “אנחנו מסיימים את השיחה עם אבא, והוא יבוא אליך.”
דן הסכים והלך. יוני הסתכל עלי בביטחון בניצחון.
“רואה איך הילד מתנהג אלי? הוא צריך חינוך גברי. ואת מגדלת אותו לבד, נראית חיוורת ועייפה מהעבודה. תסכימי להצעה שלי, יעל. אני אחזור למשפחה, ונחיה בסדר. את הדירה נשתמש בעסק ונרוויח הרבה כסף. תוכלי להתפטר מהעבודה הקשה שלך ולנהל את הבית.”
“אמא שלך גרה בבית עץ ישן במושב בצפון, שמתפרק,” – אמרתי והסתכלתי עליו.
“את רוצה להוציא ילד מדירה חדשה בתל אביב ולרשום אותו בבית בלי הסקה מרכזית? רק כדי לקחת הלוואה ולבזבז על הפרויקטים שלך? אני זוכרת את הרעיונות הקודמים שלך: מכונות קפה ומכירת חלקי חילוף לרכב. מהם נשארו רק חובות, שההורים שלי שילמו כדי שפקיד ההוצאה לפועל לא ייקח את המכשירים החשמליים שלנו.”
יוני הפסיק מיד לחייך. פניו התכווצו, הוא כיווץ שפתיים.
“איך את מדברת אלי?” – צעק. “אני אבא שלו! יש לי זכות חוקית לגדל את הבן שלי. אם אפנה לבית משפט כדי לקבוע שהילד גר אצלי, יהיה לך קשה מאוד. ההכנסה הרשמית שלי עכשיו גבוהה פי שלושה משלך. לשכת הרווחה תראה שאמא עובדת בשתי עבודות ולא מבלה עם הילד, ולאבא יש לוח זמנים גמיש והרבה יכולות כלכליות.”
הצחיק אותי ומגעיל לשמוע את האיומים האלה. לפני חמש שנים הייתי נבהלת, בוכה ומתחננת שלא יעשה את זה. אבל במשך השנים האלה עבדתי קשה והפסקתי לפחד. למדתי לדבר עם עובדי חברות גבייה כשיוני השאיר אותי עם המיקרו-הלוואות שלא שילם. למדתי למלא טפסים שונים ולדבר עם פקידי ממשלה.
“תפנה לבית משפט,” – עניתי בשלווה ומזגתי לעצמי כוס מים. “תגיש תביעה. השופט יופתע מאוד כשיראה את המסמכים על חוב המזונות שלך. כמה אתה חייב מהשנה שעברה? שלושים אלף שקל? מאגר הנתונים של ההוצאה לפועל פתוח לכולם, יוני. המעיל החדש שלך והמתנה לבן נראים נהדר. אבל החוק מגן על הורים שמפרנסים ילד כל יום, לא כאלה שבאים פעם בחמש שנים.”
יוני קם במהירות מהכסא. כל הגאווה שלו התפוגגה ברגע.
“את סתם מקנאה וכועסת שיש לי חיים טובים עכשיו!” – התחיל לצעוק. “תישארו פה בדירה הקטנה שלכם לבד. חושבת שיצליח לך? דן יגדל ויבוא לגור אצלי, כי את לא יכולה לתת לו כלום חוץ מהדירה הזאת!”
“תעזוב, יוני,” – פתחתי את דלת הכניסה. “ותיקח את הטאבלט שלך. הסתדרנו בלי המתנות שלך חמש שנים, נסתדר גם בלי זה.”
יוני הלך לחדר של דן ולקח מהילד המופתע את הקופסה עם המכשיר.
“אתם לא יודעים להעריך דברים טובים!” – צעק כשלבש את הנעליים ליד הדלת. “לא תקבלו ממני יותר שקל אחד. את תבואי אלי לבקש עזרה כשלא יהיה לך כסף לתשלומי ועד בית!”
דלת הכניסה נטרקה בקול רם. במסדרון נהיה שקט. דן יצא מהחדר, הוא בכה. הצטער שנלקח ממנו הטאבלט, אבל הבין את כל המצב. הוא ניגש אלי, חיבק אותי במותניים ונצמד.
“אמא, לא נורא. אני יכול להסתדר גם עם הטלפון הישן. הכי חשוב שאנחנו גרים עכשיו בדירה החדשה.”
ליטפתי את ראשו. לא נשארו בי יותר תקוות לגבי האיש הזה. נצליח לחיות לבד, בלי התוכניות המסוכנות שלו ובלי הרצון הפתאומי שלו להיות אבא, שעלול היה לעלות לנו ביוקר.
