במושב ירקון הכירו את איתן. ולא בגלל שהיה נשמת החגיגות או תורם גדול, פשוט החווה הגדולה שלו הייתה גלויה לעין, ממש בכניסה, ובלעדיו מעט נקבע כאן. איתן היה איש גוץ, חסון, עם עיניים אדומות תמיד, שבזמן האחרון הביטו יותר ויותר בזעף.
אשתו, מיכל, הייתה מהנשים האלה שנכנסות הביתה כמו קרן שמש. בגיל עשרים ושש היא נראתה עדיין ילדה, שערה הבהיר קלוע, קולה שקט, חיוכה ביישן. היא הייתה צעירה בהרבה מאיתן, וכל המושב סיפר אז רק על זה: “למה בחורה צעירה כזו התחתנה עם זקן?” והסיבה הייתה פשוטה: אמה של מיכל, אישה בודדה עם קצבת זקנה קטנה, נשמה לרווחה כששלח שדכנים. “בתי, לא תחסרי דבר. יש לו חווה, פועלים, גג חזק מעל הראש, אוכל, שפע. לא נשבור עוד בצריף.” ומיכל לא התווכחה. היא בכלל לא הייתה רגילה להתווכח. התחתנה, ובהתחלה החיים באמת השתפרו. איתן התייחס אליה בסובלנות, אפילו לפעמים בחיבה. הבית היה מלא כל טוב. הפועלים, כשבעה רווקים, ועוד משפחתיים ממושבים סמוכים גרו במקום, בארוך מעץ בשטח החווה. איתן שילם להם בדיוק, לא איחר, האכיל מקדרה משותפת. הגברים היו מרוצים: עבדו ולא רטנו, הבוס היה אחד משלהם, האדמה הייתה שלו. או יותר נכון, לא שלו, אבל אלה פרטים.
על הפרטים האלה ידעו רק מעטים. את האדמה מתחת לחווה איתן לא רשם בבעלות כחוק. הוא הסדר הכל בהיכרות עם המועצה המקומית, נייר עם חתימה של האדם הנכון, והסכם בעל-פה עם ראש המושב. רשמית האדמה הייתה חקלאית, שייכת לא יודע למי, ולמעשה איתן שלט בה כמו אציל. מיסים שילם בקושי, חלק סידר במזומן לפקידים מוכרים, חלק פשוט התעלם. “אולי לא יבואו, למי צריך?” אהב לומר, טפח על כיסו.
אבל משהו נשבר בו בחצי השנה האחרונה. בהתחלה בשקט, בלי תשומת לב, התחיל לשתות תחילה בערבים, אחר כך בצהריים, ולבסוף בבוקר מצא תירוץ להרים כוס. העניינים הלכו והידרדרו: החמיץ מועדים, קנה מספוא רע לבהמות, הסתכסך עם ספקים. הפועלים בהתחלה שתקו, אחר כך רטנו. “איתן, מתי משכורת? כבר חודשיים לא שילמת,” העז לשאול אליהו הזקן, שעבד אצלו חמש שנים. “אתה,” שאג איתן, מוזג לעצמו כוס חדשה. “תהיה לך בושה! אני נותן לך גג מעל הראש, אוכל, ואתה… חכה!” בחודש הראשון הפועלים סבלו. גם השני, אבל התחילו לדבר על לעזוב. אבל לאן ילכו, כשהעבודה כאן בשטח שלו, והמשכורת מגיעה לו כבר חודשיים. וגם החורף כבר בעוד חודש, המושבים בסביבה נידחים, עבודה אין בשום מקום.
מיכל ראתה הכל. שמעה בלילות איך הפועלים הממורמרים צועקים במקהלה בצריף שלהם. ראתה איך בעלה חוזר מהם כועס, פניו מעוותות, וקודם כל מחפש את הבקבוק. היא ניסתה להתערב. בשקט, כמו אישה: “איתן, אולי תיתן לאנשים כסף? הם עובדים…” “שתקי,” צעק. “מי את שתגידי לי, חסרת תודה! הוצאתי אותך מהבוץ, מלביש ומנעל אותך, ואת?!” מיכל קפאה, כמו ארנבת מול נחש. אחר כך, כשהוא נרדם, קינחה דמעות והלכה לרפת לבדוק אם האכילו את הבהמות. כי הפועלים הנעלבים והכועסים גם הם התחילו לעבוד ברמאות. הכבשים לא הואכלו, הפרות לא נחלבו עד הסוף. “למה את מגינה עליו?” שאל אותה פעם אליהו, כשהיא בשעה חלב במקומו שתי פרות. “היית עוזבת, ילדה. לפני שיהיה מאוחר.” “ולאן אלך? הוא בעלי,” לחשה מיכל. “אמא לא תקבל אותי חזרה, חבל. והוא… הוא לא תמיד היה כזה. פעם היה אחר.” “פעם,” צחק אליהו. “פעם הדשא היה ירוק יותר. עכשיו הוא, טפו, איש אבוד. גם אותנו גורר אחריו.”
בערב ההוא איתן השתכר במיוחד. יצא למרפסת, התנודד, צעק שהוא המלך והאלוהים פה. אחר כך הלך לצריף הפועלים “לסדר עניינים”. מיכל ישבה במטבח, לחוצה כוס תה צונן אל חזה, שמעה איך בעלה פורץ לדלת של מישהו, איך מקלל, איך מישהו, אולי אליהו או הצעיר שמוליק, צועק לו בחזרה. מחוץ לחלון טפטף גשם סתווי מאוחר. בחווה כבו האורות. ואיפשהו במושב, במשרדו החמים של מישהו, שכבה תיקייה על השולחן עם אי-תשלומים ואדמה לא רשומה, ומישהו כבר העביר באצבעו על שם משפחתו של איתן. אבל איתן לא ידע על זה. הוא היה עסוק מדי בלהרוס את חייו לבנה אחר לבנה, כוס אחר כוס, שערורייה אחר שערורייה. ומיכל ישבה בחושך וחשבה על כמה קשה להיות טובה, כשמי שאת מנסה להציל לא רוצה שיצילו אותו.
בלילה ההוא יללה הרוח מאחורי הקירות הדקים של בית היער. מיכל לא ישנה, הביטה מבעד לחלון, משם חדר אור ירח מטושטש. היא יצאה מהבית, עמדה על המרפסת, זרקה על עצמה מעיל. לפתע מישהו מאחורה כסה את פיה בידו, תפס אותה בזרועותיו, משך אותה למקום כלשהו. היא נבהלה. כשהתאוששה, ידיה רעדו קלות, לא מקור, מפחד שהתחיל לאט לאט לפנות מקום להפתעה. היא ראתה את יובל, הפועל שלהם, גבר בריא ויפה. יובל לא עשה לה שום רע. הוא הביא אותה לבית קטן, בגסות אך כמעט בזהירות, כמו שנושאים חפץ שביר, חוששים להפיל. סגר במנעול, והיא שמעה אותו מתעסק מבחוץ הרבה זמן, מתקן משהו, בודק. אחר כך שקט. אפילו הפסיק לנשום, כנראה עמד מתחת לדלת, האזין אם היא בוכה. מיכל לא בכתה. היא פתאום הבינה שבשבי הזה, בבית היער הקטן הזה עם רצפת עפר ותנור נפט, קל לה יותר לנשום מאשר בבית שלה.
בבוקר יובל הביא לחם, גבינה, כוס חלב. הניח על שולחן מאולתר, בשקט התיר את הצרור. וכבר רצה ללכת, כשמיכל שאלה בשקט: “למה עשית את זה, יובל?” הוא קפא ליד הדלת. רחב כתפיים, חסון, עם ידיים מלאות צלקות ישנות מחבלים וקש. מבט מלמטה לא רע, יותר ניצוד. “בעלך לא משלם לנו כסף,” אמר בקול עמום. “חודשיים. יש לי אמא במושב סמוך, לבדה, הקצבה שלה קטנה. הבטחתי לעזור.” “אז בשביל זה חטפת אותי?” שאלה מיכל בשקט. היא בכלל לא הרימה קול. ועכשיו הביטה בו כאילו לא מאשימה, אלא מנסה להבין. יובל שתק, אחר כך הסתובב בחדות ופרץ: “ואת היית רוצה להמשיך לחיות איתו? הוא לא רואה אותך ימים, רב, מעליב. שיכור עד אובדן חושים. צעקות, קללות, אלימות… שמעתי איך הוא צעק במטבח שלך בשבת שעברה. יצאתי לעשן, שמעתי הכל.” היא החווירה. הורידה עיניים. “לא עניינך, יובל.” “לא, ענייני,” אמר פתאום בתקיפות וצעד לעברה, עצר במרחק שני צעדים. “כי אני… לא יכול לראות את זה. איך את מתכווצת כשעובר לידך. איך את שותקת. והוא… סליחה, גברת, אבל הוא בהמה.” מיכל הרימה עיניים. לראשונה מזה זמן רב הביטה במישהו לא ברתיעה, לא באשמה רגילה, אלא בעניין חי ואמיתי. יובל היה יפה, לחייו הרחבות, אפו ישר, לסת כבדה עם גומה. ובדבריו הייתה פשטות כזו, חמימות משונה, שצרבה בחזה. “ריחמת עלי?” “אני לא מרחם,” הזעיף פנים. “אני…” לא סיים. קפץ החוצה, טרק את הדלת. והמנעול שוב נצמד.
כך עברו שלושה ימים. יובל הביא אוכל, הביא סמרטוט נקי במקום מגבת, סידר את דלת התנור, איטם את הסדקים בקירות כדי שלא יכנס רוח. כמעט לא דיברו, פחדו ממילים. אבל בערב מסוים, כשהוא חימם מים על התנור כדי שתוכל להתרחץ, מיכל אמרה פתאום: “אתה יודע, החיים עם איתן אינם מתוקים. אמא שמחה שלא אחסור דבר. ואני באמת לא חסרה דבר. חוץ מדבר אחד.” “מה?” שאל יובל. “שמישהו יסתכל עלי כמו על אדם. לא כמו על רהיט. לא כמו על תוספת לחווה. אלא כמו על אדם חי.” יובל קפא עם הקומקום בידיו. אחר כך הניח אותו על השולחן, נשם כבד והתיישב מולה, על הספסל. הניח לפניו את ידיו הגסות, אצבעות סדוקות, ציפורניים שבורות. “אני מסתכל,” אמר בשקט. “כבר הרבה זמן. מהיום ההוא שריחמת על הפרה שלא נחלב, בלילה הלכת בעצמך לרפת. אני נגררתי אחריך, חשבתי שאת בודקת גנב. ואת פשוט… ריחמת. עמדת ליד הפרה, ליטפת אותה ולחשת משהו רך. ואף אחד לא ראה אותך. היית לבד. ודמעה זלגה על הלחי. אז הבנתי ש…” נגמרו המילים. הוא בלע בכבדות. מיכל הושיטה יד ונגעה באצבעותיו. הוא נרעד, אבל לא התרחק. “יובל, מה אם ישלם? אז? תשחרר אותי אליו?” “לא יודע,” לחש. “חשבתי שישלם וזהו, חופשייה. ועכשיו… לא רוצה.” היא חייכה לראשונה מזה שנים לא חיוך מנומס, כזה שחייכה ליד שולחנה של חמותה או בחג המושב. אלא חיוך אחר, עייף אבל אמיתי. “ואני, יובל, לא רוצה אליו. בשום כסף. בשום… הבטחה.” והוא אחז בידה בזהירות.
ביום השלישי איתן מצא מכתב. יובל דחף אותו מתחת לדלת ביתם בלילה. קצר, ללא חתימה: “שלם לעובדים על חודשיים וקבל את אשתך חיה ושלמה. אחרת תהיה לך צרה.” איתן, רועד מהחמרמורת, התרוצץ בחווה. צעק על הפועלים, האשים את כולם: אליהו, שמוליק, אפילו את ויקטור הזר. יובל עמד בצד, קימר את האדמה בקצה מגפו, ופניו היו אבן. רק עיניו זהירות, כמו זאב המרגיש מלכודת. “איפה היא?” איתן תקע אצבע לעברו. “תגיד, יובל!” “אני מה יודע?” ענה יובל באדישות. “אולי ברחה מצער.” איתן חרק שיניים. אבל באותו ערב נסע למושב, הוציא כמעט את כל החסכונות שהיו וחילק את החוב. אליהו ספר את הכסף בכף ידו, צחק וחייך מרוצה. “מזמן היה צריך.” אבל למחרת הגיע אליו מכתב ממיכל. בכתב יד קטן וחיוור, בעפרון, על דף אפור ממחברת: “איתן, אל תחפש אותי. אני חיה ושלמה. זה נכון, אבל אף אחד לא מחזיק אותי. עזבתי אותך מרצוני ובבחירה. אליך לא אחזור. את הכסף לעובדים נתת, יפה. ממני אתה לא צריך דבר. אפילו לא את שמי. להתראות. מיכל.” איתן קרא את המכתב שלוש פעמים, אחר כך שתה כוס ערק, אחר כך ניפץ את הכוס בפינת השולחן וילל, מרוב כעס או מרוב עלבון. את אשתו לא אהב, אבל בבית צריכה להיות עקרת בית. הפועלים שמעו את היללה והביטו זה בזה.
היא ישבה על הדרגש וסידרה ענפים יבשים להדלקת התנור. יובל הגיע לבית הקטן לקראת ערב. המנעול היה פתוח, היא הרימה בעצמה את הבריח מבפנים. “נו, זהו,” אמר, עוצר על הסף. “הוא שילם. את כבר לא בת ערובה.” “אז עכשיו אני פשוט מיכל,” הרימה אליו עיניים. “ולא אישה של אף אחד.” יובל עשה צעד, אחר כך שני. התיישב לידה בלי להביט. ושתק הרבה זמן. אחר כך חיבק אותה בפעם הראשונה בחייו כפי שבאמת רצה לחבק אדם אהוב, בלהט ובתאווה. “הישארי,” אמר בקול חנוק, טמן את ראשו בשערה. “לא בבית הזה, לא. אני אבנה בית אחר, חדש, במושב שלי. נחזיק פרות, לא אצל איתן, לבד. אני יודע לעבוד, לא נלך לאיבוד.” מיכל הניחה ראשה על כתפו. ושם, בבקתה היערית הזו, שהריחה מעשב יבש ועשן תנור, הבינה פתאום שלראשונה מזה שנים רבות אינה פוחדת ממה שיהיה. כי החיים עם איתן לא היו מתוקים, הם היו ריקים, קרים, בזויים. וכאן, עם האיש השקט, המגושם, הטוב הזה, אפילו הקירות נשמו חמימות. “נשארת,” לחשה. “נשארת, יובל.”
מחוץ לחלון שוב טפטף. איפשהו במושב קראו תרנגולים, וחוותו של איתן הייתה במרחק נגיעה. אבל עכשיו המרחק הזה נראה עצום, כמו בין החיים של אתמול לבין החיים של היום. עוד מצפה להם הרבה: אביב רעב, רכילות זרה. עוד עליהם לבנות בית לבנה אחר לבנה, לגדל ילדים, ללמוד לבטוח זה בזה. אבל בערב ההוא הם פשוט ישבו מחובקים על הדרגש הישן, ואף אחד בעולם לא יכול היה להפריד ביניהם, לא האדון של אתמול, לא חמדנות, ולא הסתיו החשוך והעכור הזה עצמו. ובחווה של איתן, בינתיים, מתפזרים הפועלים. מי לעיר, מי לבתיו. נשארו רק פרות, כבשים, אדמה לא רשומה וחובות ישנים במיסים. ודממה, שבה נשמעו יותר ויותר צעדים של אלה שבאים לבדוק אותו. אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי.
