נועה לא הבינה מיד מי מתגנב לאורך הכביש. היא חנתה את המכונית וזינקה לעבר היצור שכל כך נזקק לעזרה…
כשהתקרבה, נועה כמעט בכתה מרוב רחמים. לפניה, מתנדנד, עמד חתול תשוש. נועה אפילו לא הצליחה להבין באיזה צבע הוא, כי החיה הייתה מכוסה כולה בבוץ.
אבל הכי נורא – המסכן לא יכול היה לראות ולנשום כראוי. על ראשו הותקן בקבוק פלסטיק חתוך.
— מי עשה לך ככה? — נחרדה היא, והרימה בזהירות את המסכן.
הוא נראה חסר משקל. החתול ניסה להתנועע מכח סופו, אך לא הצליח, ונתלה ללא רוח חיים בזרועותיה.
— יונתן, אתה בעבודה? אני זקוקה לעזרתך דחוף. חכה לי! — צעקה לתוך השפופרת ומיהרה למרפאת הווטרינריה שבה עבד ידידה.
שעתיים לאחר מכן, יוני ועמיתיו נאבקו על חיי החיה. נועה ישבה בשקט במסדרון והאזינה.
— אז, מה יש לי להגיד… לחתול התמזל מזלו שפגש אותך. עוד קצת, ולא היינו יכולים לעזור לו. הלילה הוא יישאר כאן. אני בתורנות ואשגיח על המטופל שלך, — חייך הבחור.
— יוני, תודה. אם לא אתה, אני אפילו לא יודעת… — התחילה נועה ופרצה בבכי, קבורת ראשה בכתף הווטרינר.
יונתן ליטף את ראשה:
— הכל יהיה בסדר, נועה, את זוכרת איך בילדות? — קרץ לחברתו הטובה ביותר.
נועה חייכה מבעד לדמעות. הם הכירו שנים רבות. יוני הציל אותה כל כך הרבה פעמים. מילדות ידעה נועה – אם יוני קרוב, אז הכל יהיה בסדר.
— רוצי הביתה, אחרת אמא שוב תכעס, — דאג הבחור.
נועה הנהנה ויצאה בצעד מהיר. יונתן הביט אחריה ברוך…
*****
יוני דאג לא בכדי. הוא היה שכן של נועה והכיר את משפחתה. הוריה של הילדה התעללו באלכוהול מזה שנים.
בשנה שעברה אבי המשפחה הלך לעולמו. אמה של נועה הייתה מתנחמת ללא נחמה. היא איבדה יותר ויותר את הצלמא האנושי והשתלחה בבתה.
ליוני תמיד היה קצת רחמים על הילדה היפה עם שיער הג’ינג’י והנמשים.
היה מבוגר מנועה בשלוש שנים ומיד לקח עליה חסות. הגן עליה מפני בריונים ומאחיות שהציקו לה. נועה קיבלה את עזרתו בהכרת תודה.
בניגוד להוריה, היא שאפה לחיים טובים. נועה סיימה את בית הספר עם ציון מצוין. והבינה שעליה להשקיע מאמצים רבים כדי להתקבל לאוניברסיטה יוקרתית.
עכשיו נועה הייתה סטודנטית בשנה שלישית בפקולטה לשפות זרות.
יוני התגאה מאוד בחברתו. הוא עצמו סיים לא מזמן את האקדמיה הווטרינרית, אהב את עבודתו, אך חשב שלשלוט בשפות זרות קשה בהרבה.
נועה הספיקה לא רק ללמוד, אלא גם לעבוד כשליחה ברכב יד-שנייה שקיבלה מאביה.
— אני בבית! — צעקה נועה מהמסדרון.
בתגובה נשמע נחירות סדירות. ריח אלכוהול כבד התפשט בכל הדירה. אמא ישנה, כשרגלה תלויה מהספה. בקבוקים ריקים פזורים על הרצפה.
הילדה נאנחה בכבדות, סידרה את הזבל ונכנסה לחדרה – להתכונן לשיעורים.
תמונת החיה המותשת לא יצאה מראשה של נועה. איך הוא שם? היא לקחה טלפון וכתבה ליוני…
החתול המסכן ישן, רועד בחרדה. נדמה לו שהמענים עדיין קרובים. הוא גנח בכאב ושוב שקע באפלה.
— אתה תשרוד, לוחם! בשביל נועה. היא מחכה לך ורוצה שתחלים, — לחש יוני, שישב לידו.
עם שחר פקח החתול את עיניו, וכשראה אדם לידו, ניסה לברוח. אך לא יכול. הביט ביוני באימה. מבטו קפא בכאב.
— שקט, קטן, אני לא אפגע בך, — אמר יונתן.
אבל החתול ידע שבאין הזה אי אפשר לבטוח באף אחד. רצה לשרוק, אך מקנהו נמלט צפצוף.
— הכל בסדר, יפה, — בחן יוני את החתול בעדינות.
כל השבוע בילה המסכן במרפאה. נועה הגיעה כל יום אל החביב, שבתחילה ברח מאנשים, אך אחרי זמן בחר בה וביוני, והחל בזהירות להתקרב אליהם.
— אז החלטת לקחת אותו הביתה? — שאל יוני את הילדה.
הוא חשש איך אמא של נועה תגיב לחבר חדש במשפחה. נועה הנהנה בביטחון, לוחצת את החתול אליה…
להפתעתו, האישה קיבלה את חיית המחמד ברוגע. רק שאלה בצרידות:
— אני מקווה שלא אני אצטרך להאכיל אותו?
נועה חייכה. שרה, אמה, ביזבזה את כל הקצבה שלה על אלכוהול. החתול והבת לא נכללו בתוכניותיה.
— אמא, אני אאכיל אותו בעצמי, — נאנחה הילדה.
— תשובה של אדם מבוגר. כל הכבוד, — אמרה האם בשביעות רצון.
וכאילו התעוררה, שאלה:
— איך קראת לו?
נועה הביטה בחתול האפור-אדמדם וענתה:
— ריס.
— באמת, דומה לשונר, — צחקה שרה.
וכך הם התחילו לחיות יחד עם החתול. לנועה נעשה שמח יותר לחזור הביתה, כי עכשיו ידעה שמחכים לה שם…
ריס לא בטח בשרה. האישה הפחידה אותו בקולה הצרוד ובתנועותיה החדות. ריח האלכוהול עיצבן אותו.
לכן הוא השתדל לא להיפגש עם בעלת הבית כשלנועה לא היה בבית.
— הוא פראי, לא חביב, — התלוננה האם בחוסר נחת.
נועה משכה בכתפיה והשתדלה לא להיכנס לעימותים.
כשיוני בא לבקר, ריס יצא אליו בזהירות. אז התחכך ברגליו. זכר היטב את הבחור והיה אסיר תודה על הצלתו.
יוני סיפר לנועה שריס כבן ארבע. אבל החתול עבר הרבה. חסרו לו שיניים מסוימות, היו בעיות ברגל אחת ובלב.
— עומס מופרז, כמו טיסה במטוס, מסוכן לבריאותו, — אמר יונתן.
— אה, ואנחנו בדיוק תכננו לטוס לחו”ל עם ריס, — צחקה הילדה, מבינה היטב ששום טיסות לא מחכות להם…
כך עברו שנתיים.
נועה סיימה את האוניברסיטה וחלמה על קריירה של מתרגמת. יום אחד היא מסרה למשרד של חברה גדולה חבילת מסמכים.
המזכירה קיבלה את החבילה. נועה כבר עמדה ללכת, כשגבר מבולבל יצא מחדרו:
— לא יודע מה לעשות? פגישה בעוד שעה, ואין מתרגם טוב אחד! — נאנח.
נועה הביטה בגבר היפה. גם הוא שם לב אליה.
— את, במקרה, לא מתרגמת? — שאל.
המזכירה כבר פתחה את פיה, אבל נועה הקדימה:
— כן, אני מתרגמת. שולטת באנגלית ובסינית, — ענתה בעליזות.
בראייה צדדית ראתה איך עיניה של המזכירה התרחבו כמו צלחות. אבל החליטה להסתכן…
כך בתוך זמן קצר סיימה נועה סרגייונה את האוניברסיטה והתקבלה לעבודה כעוזרת אישית של מיכאל ולרייביץ’.
מיכאל התברר כגבר מושך בגיל שלושים וחמש. אחרי חודשיים היחסים ביניהם הפכו לא רק עסקיים. לנועה אהבה את תשומת הלב של מיש. הוא חיזר יפה, נתן מתנות לא רגילות.
— מה קרה לך, חברה? מאז שהתחלת לעבוד, את ממש אחרת, — אמר יוני לנועה.
הילדה חייכה במסתורין. לא רצתה לחלוק את אושרה עם אף אחד…
— היית אומר לה. כמה זמן אתה יכול להתייבש על נועה? — התעקש חברו הטוב של יוני, ניר.
— כנראה שאתה צודק. אבל אני חושש שהיא לא תענה הדדית. ואהרוס את החברות שלנו, — הודה הבחור.
— זו לא חברות, אלא עינוי. כבר אין לך פרצוף, — נאנח ניר בעצב.
יוני הבין שחברו צודק…
ליוני היה יום הולדת, ונועה במסורת הגיעה ראשונה לברך את חברה. היא דפקה בדלת. יוני כבר חיכה לה ליד הסף.
— יוני, יום הולדת שמח! — אמרה נועה, נכנסת לדירה.
— כל כך הרבה שנים, ושום דבר לא משתנה, — חייכה אמא של יוני, מביטה בהם.
נועה, כמו תמיד, אפתה לחברה את העוגה האהובה עליו. ישבו במטבח ושתו תה.
— אתה היום מסתורי, יוני. מה קרה? — התחילה נועה ראשונה.
— נועה, את יודעת, אני מזמן רציתי להגיד לך… — התחיל יונתן. אבל נועה קטעה:
— תשמע, גם לי יש שיחה רצינית איתך.
הבחור קפא. בנשמתו עוררה תקווה.
— אז בואי את קודם, — הציע.
נועה חייכה:
— התחלתי לעבוד. זה את יודעת. ועוד… התאהבתי! — פלטה והביטה ישר בעיני יוני.
זה התבייש לרגע:
— סוףסוף, נועה. אני כל כך שמח, גם אני אותך… — לא הספיק לסיים יוני, כי הילדה שוב קטעה:
— ותראה, הוא כל כך דואג… נכון, מבוגר ממני. אבל זה לא משנה, נכון?
יוני חשב. ההבדל ביניהם היה רק שלוש שנים ולא הפריע לו כלל. הוא הנהן והמשיך להקשיב, עוצר נשימה.
— תבין, זה ההזדמנות שלי לחיים מאושרים. מיכאל טס בעוד חודשיים ללונדון ומזמין אותי איתו.
אבל אני לא יכולה לקחת את ריס. אתה בעצמך אמרת שיש לו לב חולה. ולמיש יש אלרגיה לחיות, — אמרה.
יוני נדהם. נדמה לו שעבר עליו גלגל אספלט:
— רגע, איזה מיש? מה קשור אלרגיה וריס? — שאל בשקט.
— יוני, אתה בכלל שומע אותי? מיש – הבוס שלי והחתן שלי. אנחנו עוזבים ללונדון. חלמתי מזמן לחיות ולעבוד בחו”ל. זה ניסיון כזה!
אבל אנחנו לא יכולים לקחת את ריס. אני לא יודעת מה לעשות. להשאיר אותו עם אמא – לא אופציה, ולתת למישהו גם… הרי ריס לא הולך לאנשים, אתה יודע, — נאנחה נועה.
יוני ישב בשקט.
“איזה טיפש אני!” עבר בראשו. הוא ניסה לשלוט בעצמו וחייך חסר דאגה:
— נו, נועה. איזה חדשות! אל תדאגי, חברה. הכל יהיה בסדר, אני מבטיח. אני יכול לקחת את ריס. הוא מכיר אותי. העיקר שאת תהיי מאושרת, — אמר בשמחה.
נועה הביטה בעיני יוני. משום מה הן הפכו עצובות וכבויות, למרות שלפני דקה זהרו מאושר.
— מה רצית להגיד לי? — שאלה בחוסר ביטחון.
— זה שום דבר. שינויים קטנים בעבודה, — הניף יוני בידו…
חודשיים נערכה נועה לנסיעה.
מוזר, אבל ככל שהתקרב יום המעבר, ככה היה לה כבד יותר בלב:
“בטח אני פוחדת להשאיר את אמא לבד…” חשבה נועה. אבל בלבה ידעה שזו לא הסיבה העיקרית לעצבותה.
מול עיניה עמד כל הזמן המבט העצוב של יוני. איך תהיה בלעדיו? הרי הם היו חברים הכי טובים שנים.
לאחרונה אפילו התחיל להראות לנועה שהחברות שלהם כבר התפתחה למשהו גדול יותר…
“די! בקרוב אחיה עם מיש בלונדון. וחושבת דווקא על יוני” – ניסתה להדף מעצמה את המחשבות המטרידות.
לידיה טיפס בזהירות ריס. הוא הרגיש שמשהו קורה עם בעליו. לכן ניסה להרגיע אותה, מגרגר בעדינות.
— ריס, קטן. איך אהיה בלעדיך? — לחשה נועה.
היא נזכרה בשיחה האחרונה עם מיש, שהבהיר בבירור שלחתול אין מקום בחייהם:
— נועה, אני לא יכול לבלות כל החיים על כדורים בגלל איזו חיה. אפילו הכי אהובה, — אמר.
ודבריו נשמעו כמו גזר דין…
— אז, נועה, הגיע הזמן להיפרד! — אמר יוני בעליזות. בידיו החזיק את ריס.
— יוני, תתקשר בבקשה, אל תשכח, — לחשה הילדה מבעד לדמעות.
— אל תשברי, אחרת ריס מתעצבן. סליחה שלא ניסע לנמל התעופה לשלוח, — חייך יוני.
הם עמדו במסדרון. הבחור הכניס את ריס הביתה וחיבק את נועה.
“אל תרפה אותה… רק אל תרפה!” דפק ברקותיו.
— אני חייבת ללכת, — אמרה נועה ונשקה ללחיו.
— לא אשכח. לעולם לא אשכח, — לחש יוני, מרפה מידיו…
היא עמדה ליד דלפק הרישום, מבינה שכעת נחרץ גורלה.
— נו, למה את כל כך עצובה? — עידד מיש את נועה.
היא השתדלה לחייך.
“לא אשכח… לעולם לא אשכח…” דפקו ברקותיה דברי יוני…
נועה הביטה מהחלון בבניין הנמל המתרחק.
— חזרתם מאיפשהו? — שאל נהג המונית.
— לא, פשוט נשארתי, — ענתה נועה בדמעות של אושר.
— קורה… נראה לי שקיבלת החלטה נכונה, — העיר הנהג פילוסופית.
ריס ישב עצוב.
— הכל יהיה בסדר, ריס! — עידד יוני.
בדלת דפקו בהתמדה. הבחור פתח וקפא…
— אז, ביום ההולדת, רצית להתוודות על משהו, אבל קטעתי אותך, — אמרה נועה.
יוני חייך:
— מה את עושה כאן? — שאל.
— יוני, תענה, מה רצית להגיד? — חזרה נועה.
אבל הבחור שתק, מביט בה. אחר כך התקרב קרוב וחיבק את הילדה.
היא ליטפה את ריס המאושר, שהתחכך ברגליה, ולחשה:
— אני אוהבת אותך, ולא יכולה לחיות בלעדיך ובלי ריס…
— בדיוק את זה רציתי להגיד לך, אהובתי, — ענה יוני.
