נועה לא הבינה מיד מי מתגנב לאורך הכביש. היא החנתה את הרכב ומיהרה לעבר היצור שהיה זקוק נואשות לעזרה…
כשהתקרבה, נועה כמעט פרצה בבכי מרחמים. מולה, מתנודד, עמד חתול תשוש. נועה אפילו לא הצליחה להבין באיזה צבע הוא, כי החיה הייתה מכוסה כולו בבוץ.
אבל הדבר הנורא ביותר – המסכן לא יכול היה לראות ולנשום כראוי. על ראשו הונחה בקבוק פלסטיק חתוך.
– מי עשה לך ככה? – נחרדה היא, והרימה בזהירות את המסכן.
נדמה היה שהוא חסר משקל. החתול ניסה להתנועע בכוחותיו האחרונים, אך לא הצליח, ונתלה ללא רוח חיים בידיה.
– תומר, אתה בעבודה? אני צריכה את עזרתך בדחיפות. חכה! – צעקה לטלפון ומיהרה למרפאה הווטרינרית שבה עבד ידידה.
בשעתיים הבאות נלחמו תומר ועמיתיו על חיי החיה. נועה ישבה בשקט במסדרון, מקשיבה.
– נו, מה אני יכול להגיד… לחתול התמזל מזלו שהוא פגש אותך. עוד מעט, ולא היינו יכולים לעזור לו. הלילה הוא יישאר כאן. אני במשמרת ואשגיח על המטופל שלך, – חייך הבחור.
– תומר, תודה. אם לא אתה, אני לא יודעת אפילו… – התחילה נועה ובכתה, נשענת על כתפו של הווטרינר.
תומר ליטף את ראשה:
– הכל יהיה בסדר, נועה, נכון את זוכרת כמו בילדות? – קרץ לחברתו הטובה ביותר.
נועה חייכה מבעד לדמעות. הם הכירו שנים רבות. תומר כל כך הרבה פעמים הציל אותה. מילדות ידעה נועה – אם תומר קרוב, אז הכל יהיה בסדר.
– רוץי הביתה. אחרת אמא שוב תכעס, – דאג הבחור.
נועה הנהנה וצעדה במהירות לעבר היציאה. תומר הביט אחריה ברוך…
*****
תומר דאג לא לחינם. הוא היה שכן של נועה והכיר את משפחתה. הוריה של הנערה התעללו באלכוהול שנים רבות.
בשנה שעברה עזב אבי המשפחה את העולם. אמה של נועה הייתה מפוררת מצער. היא איבדה יותר ויותר את צורתה האנושית והתנכלה לבתה.
לתומר תמיד היה קצת רחמים על הילדה היפה עם השיער האדמוני והנמשים.
הוא היה מבוגר מנועה בשלוש שנים ומיד לקח עליה חסות. הגן עליה מבריונים ומבנות שהציקו לה. נועה קיבלה את עזרתו בהכרת תודה.
שלא כמו הוריה, היא שאפה לחיים טובים. נועה סיימה את בית הספר עם תעודת הצטיינות. והיא הבינה שתצטרך להשקיע מאמצים מרביים כדי להתקבל לאוניברסיטה יוקרתית.
עכשיו נועה הייתה סטודנטית שנה שלישית בפקולטה לשפות זרות.
תומר התגאה מאוד בחברתו. הוא עצמו סיים לא מזמן את לימודי הרפואה הווטרינרית, אהב את עבודתו, אך חשב שלשלוט בשפות זרות זה הרבה יותר קשה.
נועה הספיקה לא רק ללמוד, אלא גם לעבוד כשליחה ברכב משומש שקיבלה מאביה.
– אני בבית! – צעקה נועה מהמסדרון.
בתגובה נשמעה נחירה קצובה. דירתם הייתה מלאה בריח אלכוהול חריף. האם ישנה כשרגלה תלויה מהספה. על הרצפה פזורים בקבוקים ריקים.
הנערה נאנחה בכבדות, סילקה את הזבל ונכנסה לחדרה – להתכונן לשיעורים.
מראה החתול המעונה לא יצא מראשה של נועה. איך הוא? היא לקחה את הטלפון וכתבה לתומר…
החתול המסכן ישן, רועד בדאגה. נדמה לו שהמענים עדיין קרובים. הוא גנח בשקט מכאב וחזר לצנוח לתוך החשכה.
– אתה תשרוד, לוחם! בשביל נועה. היא מחכה לך ורוצה שתבריא, – לחש תומר, שישב לידו.
עם בוקר פקח החתול את עיניו, ובראותו אדם לידו, ניסה לברוח. אך לא הצליח. הוא הביט בתומר באימה. במבטו קפא כאב.
– לאט, קטן, אני לא אפגע בך, – אמר תומר.
אבל החתול ידע שבעולם הזה אי אפשר לסמוך על אף אחד. הוא רצה לנשוף, אך מגרונו נשמעה צפצוף.
– הכל בסדר, יפה שלי, – בחן תומר בזהירות את החתול.
במשך שבוע שלם שהה המסכן במרפאה. נועה הגיעה כל יום לאהובה, שבהתחלה ברח מאנשים. אך לאחר מכן בחר בנועה ובתומר, והחל בזהירות לאפשר להם להתקרב.
– בכל זאת החלטת לקחת אותו הביתה? – שאל תומר את הנערה.
הוא דאג איך תגיב אמה של נועה לחבר החדש במשפחה. נועה הנהנה בביטחון, לוחצת את החתול אליה…
להפתעתה, האישה קיבלה את חיית המחמד בשלווה. רק שאלה בצרידות:
– אני מקווה שאני לא אצטרך להאכיל אותו?
נועה חייכה בזלזול. תמר, אמה, בזבזה את כל קצבת הזקנה שלה על אלכוהול. החתול ובתה לא נכללו בתכניותיה.
– אמא, אני אאכיל אותו בעצמי, – נאנחה הנערה.
– תשובה של אדם מבוגר. משבחת, – אמרה האם בניחותא.
וכאילו התעוררה, שאלה:
– ואיך קראת לו?
נועה הביטה בחתול האפור-אדמוני וענתה:
– ריסי.
– באמת, הוא דומה קצת לאייל, – צחקה תמר.
וכך הם התחילו לחיות יחד עם החתול. לנועה נעשה יותר שמח לחזור הביתה, כי עכשיו ידעה שמחכים לה שם…
ריסי לא בטח בתמר. האישה הפחידה אותו בקולה הצרוד ובתנועותיה החדות. וריח האלכוהול העציב את החתול.
לכן הוא השתדל לא להיתקל בעיניה כשלא הייתה בבית.
– הוא כזה פראי, לא חביב, – רטנה האם בכעס.
נועה משכה בכתפיים והשתדלה לא להיכנס לעימותים.
כשתומר הגיע לביקור, ריסי יצא בזהירות אליו. לאחר מכן התחכך ברגליו. הוא זכר היטב את הבחור והיה אסיר תודה לו על ההצלה.
תומר סיפר לנועה שריסי כבן ארבע. אך החתול עבר הרבה. היו חסרות לו כמה שיניים, בעיות ברגל אחת ובלב.
– מאמץ מוגזם, כמו למשל טיסה במטוס, מסוכן לבריאותו, – אמר תומר.
– אה, ואנחנו בדיוק תכננו לטוס לחו”ל עם ריסי, – צחקה הנערה, כשהיא מבינה היטב שאין סיכוי לטיסות כאלה…
כך עברו שנתיים.
נועה סיימה את האוניברסיטה וחלמה על קריירה של מתורגמנית. יום אחד היא מסרה למשרד של חברה גדולה חבילת מסמכים.
המזכירה קיבלה את החבילה. נועה כבר עמדה ללכת, כשיצא מחדרו גבר מבולבל:
– אין לי מושג מה לעשות? פגישות בעוד שעה, ואין מתורגמן רציני אחד! – נאנח.
נועה הסתכלה על הגבר היפה. גם הוא שם לב אליה.
– במקרה את מתורגמנית? – שאל.
המזכירה כבר פתחה את הפה, אבל נועה הקדימה אותה:
– כן, אני מתורגמנית. אני שולטת באנגלית ובסינית, – ענתה בעליזות.
בראייה היקפית היא הבחינה שעיניה של המזכירה התרחבו כמו צלוחיות. אבל החליטה לקחת סיכון…
כך נועה סיימה את האוניברסיטה והתקבלה לעבודה כעוזרת אישית של מיכאל.
מיכאל היה גבר מושך בן שלושים וחמש. תוך כמה חודשים היחסים שלהם הפכו לא רק עסקיים. נועה אהבה את תשומת הלב של מיכאל. הוא חיזר יפה, נתן מתנות ייחודיות.
– מה קרה לך, חברה? מאז שהתחלת לעבוד, את אחרת לגמרי, – אמר תומר לנועה.
הנערה חייכה במסתוריות. לא רצתה לשתף אף אחד באושר שלה…
– תגיד לה כבר. כמה אפשר להתייבש על נועה? – אמר לחברו הטוב ניצן.
– כנראה שאתה צודק. אבל אני חושש שהיא לא תענה לי הדדית. ואהרוס את החברות שלנו, – הודה הבחור.
– זו לא חברות, אלא סוג של התעללות. אין לך כבר פרצוף, – נאנח ניצן בעצב.
תומר הבין שהחבר צודק…
היה יום הולדת לתומר, ונועה כרגיל הגיעה ראשונה לברך את חברה. היא דפקה בדלת. תומר כבר חיכה לה בפתח.
– תומר, יום הולדת שמח! – אמרה נועה כשנכנסה לדירה.
– כל כך הרבה שנים, ושום דבר לא משתנה, – חייכה אמו של תומר כשראתה אותם.
נועה, כמו תמיד, אפתה לחברה את העוגה האהובה עליו. הם ישבו במטבח ושתו תה.
– אתה היום כל כך מסתורי, תומר. מה קרה? – פתחה נועה ראשונה.
– נועה, את יודעת, רציתי מזמן לספר לך… – התחיל תומר. אבל נועה קטעה אותו:
– תשמע, גם לי יש שיחה רצינית איתך.
הבחור קפא. בתקווה התעורר בליבו.
– אז שתקודם את, – הציע.
נועה חייכה:
– התחלתי לעבוד. את זה את יודעת. ועוד… התאהבתי! – פלטה והביטה לתומר ישר בעיניים.
הוא אפילו התבלבל לרגע:
– סוף סוף, נועה. אני כל כך שמח, כי גם אני… – לא הספיק לגמור, כי הנערה שוב קטעה:
– ותראה, הוא כל כך אכפתי… נכון, הוא מבוגר ממני. אבל זה לא חשוב, נכון?
תומר חשב. הפער ביניהם היה רק שלוש שנים ובכלל לא הפריע לו. הוא הנהן והמשיך להקשיב בנשימה עצורה.
– תבין, זה הסיכוי שלי לחיים מאושרים. מיכאל בעוד חודשיים טס לניו יורק ומזמין אותי איתו.
אבל אני לא יכולה לקחת את ריסי. אתה בעצמך אמרת שיש לו לב חלש. ולמיכאל יש אלרגיה לבעלי חיים, – אמרה.
תומר נדהם. נדמה לו שנסע עליו גלגלת אספלט:
– רגע, איזה מיכאל? ומה הקשר לאלרגיה ולריסי? – שאל בשקט.
– תומר, אתה בכלל שומע אותי? מיכאל – הבוס שלי והחתן שלי. אנחנו טסים לניו יורק. מזמן חלמתי לחיות ולעבוד בחו”ל. זו חוויה כזו!
אבל אנחנו לא יכולים לקחת את ריסי. אני לא יודעת מה לעשות. להשאיר אותו עם אמא – לא אופציה, וגם לתת למישהו… כי ריסי לא הולך לאנשים, אתה יודע בעצמך, – נאנחה נועה.
תומר ישב בשקט.
“איזה טיפש אני!” – עבר בראשו. הבחור ניסה לשלוט בעצמו וחייך בחוסר דאגה:
– נו, נועה. איזה חדשות! אל תדאגי, חברה. הכל יהיה בסדר, אני מבטיח! אני יכול לקחת את ריסי. הוא מכיר אותי. העיקר שאת תהיי מאושרת, – אמר בשמחה.
נועה הביטה בעיני תומר. הן הפכו פתאום עצובות וכבויות, למרות שלפני רגע זרחו מאושר.
– ומה רצית לספר לי? – שאלה בחוסר ביטחון.
– כן, שטויות. עבודה – כמה שינויים קטנים, – הניף תומר בידו…
חודשיים התכוננה נועה לנסיעה.
מוזר, אבל ככל שהתקרב יום המעבר, כך הלך וכבד ליבה:
“בטח אני מפחדת להשאיר את אמא לבד…” – חשבה נועה. אבל בנפשה הבינה שזו לא הסיבה העיקרית לעצבותה.
לנגד עיניה עמד כל הזמן מבטו העצוב של תומר. איך היא תחיה בלעדיו? הרי הם היו חברים הכי טובים כל כך הרבה שנים.
לאחרונה אפילו התחיל להיראות לנועה שהחברות שלהם כבר הפכה למשהו יותר…
“די, מספיק! אני בקרוב אגור עם מיכאל בניו יורק. ובכל זאת אני חושבת על תומר” – ניסתה נועה להרחיק מחשבות מטרידות.
ריסי טיפס בזהירות אליה. הוא הרגיש שמשהו קורה עם בעלתו. לכן ניסה להרגיע אותה, מגרגר בעדינות.
– ריסי, קטן שלי. איך אני אסתדר בלעדיך? – לחשה נועה.
היא נזכרה בשיחה האחרונה עם מיכאל, שגילה לה בבירור שאין מקום לחתול בחייהם:
– נועה, אני לא יכול לבלות את כל החיים על כדורים בגלל איזו חיה. אפילו הכי אהובה, – אמר.
והמילים הללו נשמעו כמו גזר דין…
– נו, נועה, הגיע הזמן להיפרד! – אמר תומר בעליצות. בידיו הוא החזיק את ריסי.
– תומר, תתקשר בבקשה, אל תשכח, – לחשה הנערה מבעד לדמעות.
– אל תתרככי, אחרת ריסי מתעצבן. סליחה שאנחנו לא נוסעים לשדה התעופה ללוות אותך, – חייך תומר.
הם עמדו במסדרון. הבחור הכניס את ריסי הביתה וחיבק את נועה.
“אל תרפה ממנה… רק אל תרפה!” – דפק ברקותיו.
– אני חייבת ללכת, – אמרה נועה ונישקה אותו בלחי.
– אני לא אשכח. לעולם לא אשכח, – לחש תומר, מרפה מידיו…
היא עמדה בדלפק הרישום, מבינה שכרגע נגרמת גורלה.
– נו, למה את כל כך עצובה? – עודד מיכאל את נועה.
היא ניסתה לחייך.
“אני לא אשכח… לעולם לא אשכח…” – דפקו ברקותיה מילות תומר…
נועה הביטה בחלון על בניין שדה התעופה המתרחק.
– חזרת מאיפשהו? – שאל נהג המונית.
– לא, פשוט נשארתי, – ענתה נועה בדמעות של אושר.
– קורה… אני חושב שקיבלת החלטה נכונה, – העיר הנהג בפילוסופיה.
ריסי ישב עצוב.
– הכל יהיה בסדר, ריסי! – עודד תומר.
בדלת נשמע דפיקה נרגשת. הבחור פתח וקפא…
– אז ביום ההולדת, רצית להתוודות על משהו, אבל קטעתי אותך, – אמרה נועה.
תומר חייך:
– מה את עושה פה? – שאל.
– תומר, ענה, מה רצית להגיד? – חזרה נועה.
אבל הבחור שתק, מביט בה. אחר כך התקרב וחיבק את הנערה.
היא ליטפה את ריסי השמח, שהתחכך ברגליה, ולחשה:
– אני אוהבת אותך, ולא יכולה לחיות בלעדיכם, בלעדיך ובלי ריסי…
– בדיוק את זה רציתי להגיד לך, אהובתי, – ענה תומר.
ולמדה נועה שלפעמים האושר האמיתי לא נמצא במרחקים ובחו”ל, אלא בלב של האנשים שמחכים לך בבית.
