שירה לא מבינה מיד מי מתגנב לאורך הכביש. היא חונה את האוטו ורצה לעבר היצור שזקוק נואשות לעזרה.
כשהיא מתקרבת, שירה כמעט בוכה מרוב רחמים. לפניה, מתנודד, עומד חתול מותש. היא אפילו לא מצליחה להבין מה הצבע שלו, כי החיה מכוסה לגמרי בבוץ.
אבל הכי נורא – המסכן לא יכול לראות ולנשום כמו שצריך. על הראש שלו מונח בקבוק פלסטיק חתוך.
– מי עשה לך ככה? – היא נחרדת, מרימה בזהירות את המסכן.
נדמה שהוא חסר משקל. החתול מנסה בכוחות האחרונים להתפתל, אבל לא יכול, ונתלה ללא רוח חיים בזרועותיה.
– אורי, אתה בעבודה? אני צריכה את העזרה שלך דחוף. חכה! – היא צועקת לטלפון ורצה למרפאה הווטרינרית שבה חבר שלה עובד.
בשעתיים הבאות אורי והקולגות שלו נלחמים על חיי החיה. שירה יושבת בשקט במסדרון, מקשיבה.
– נו, מה אני יכול להגיד… לחתול יש מזל שהוא פגש אותך. עוד קצת, ולא יכולנו לעזור לו. היום הוא יישאר כאן. אני בתורנות ואשגיח על המטופל שלך, – אורי מחייך.
– אורי, תודה. אם לא אתה, אני לא יודעת אפילו… – שירה מתחילה לבכות, נשענת על כתפו של הווטרינר.
אורי מלטף את ראשה:
– הכול יהיה בסדר, שירי, את זוכרת איך בילדות? – הוא קורץ לחברה הכי טובה שלו.
שירה מחייכת מבעד לדמעות. הם מכירים הרבה שנים. אורי כל כך הרבה פעמים הציל אותה. מאז ילדותה שירה יודעת – אם אורי קרוב, הכול יהיה בסדר.
– רוצי הביתה. אחרת אמא שוב תכעס, – אורי דואג.
שירה מהנהנת וצועדת במהירות החוצה. אורי מביט אחריה ברוך…
*****
הדאגה של אורי לא הייתה לשווא. הוא שכן של שירה ומכיר את המשפחה שלה. הוריה של שירה כבר מזמן מתעללים באלכוהול.
בשנה שעברה אבי המשפחה נפטר. אמה של שירה שבורה. היא מאבדת יותר ויותר את הצלם האנושי ומתפרצת על הבת שלה.
תמיד קצת חבל לאורי על הילדה היפה עם השיער הג’ינג’י והנמשים.
הוא מבוגר משירה בשלוש שנים, ולקח עליה חסות מיד. מגן עליה מבריונים ומבנות שמציקות לה. שירה מקבלת את העזרה של אורי בהכרת תודה.
בניגוד להוריה, היא שואפת לחיים טובים. שירה מסיימת את בית הספר בציונים מצוינים. והיא מבינה שתצטרך להשקיע מאמץ מירבי כדי להתקבל לאוניברסיטה יוקרתית.
עכשיו שירה סטודנטית בשנה השלישית בחוג לשפות זרות.
אורי מאוד גאה בחברתו. הוא בעצמו סיים לא מזמן את בית הספר לרפואה וטרינרית, אוהב את העבודה שלו, אבל חושב שלשלוט בשפות זרות זה הרבה יותר קשה.
שירה מספיקה לא רק ללמוד, אלא גם לעבוד כשליחה במכונית יד שנייה שקיבלה מאביה.
– אני בבית! – שירה צועקת מהמסדרון.
בתשובה היא שומעת נחירות קצובות. ריח אלכוהול חריף ממלא את הבית. אמא שלה ישנה, רגל תלויה מהספה. בקבוקים ריקים פזורים על הרצפה.
שירה נאנחת בכבדות, מפנה את הזבל והולכת לחדר שלה – להתכונן לשיעורים.
דמותו של החתול הסובל לא יוצאת מראשה. איך הוא שם? היא לוקחת טלפון וכותבת לאורי…
החתול המסכן ישן, מתעוות בדאגה. נדמה לו שהמענים עדיין קרובים. הוא גונח מכאב וצולל שוב לחשיכה.
– אתה תשרוד, לוחם! בשביל שירה. היא מחכה לך ומאחלת לך בריאות, – לוחש אורי שיושב לידו.
עד הבוקר החתול פוקח עיניים, ורואה אדם לידו, מנסה לברוח. אבל לא יכול. הוא מביט באורי באימה. בעיניו קפוא כאב.
– שקט, קטן, אני לא אפגע בך, – אורי אומר.
אבל החתול יודע שבעולם הזה אסור לסמוך על אף אחד. הוא רוצה לשרוק, אבל מהגרון שלו יוצא צפצוף.
– הכול בסדר, יפה שלי, – אורי בוחן אותו בזהירות.
כל השבוע המסכן מבלה במרפאה. שירה מגיעה כל יום אל החתול, שבהתחלה בורח מאנשים. אבל אחר כך בוחר בשירה ובאורי, ומתחיל בזהירות להתקרב אליהם.
– בכל זאת החלטת לקחת אותו הביתה? – אורי שואל את שירה.
הוא דואג איך אמה של שירה תקבל את בן המשפחה החדש. שירה מהנהנת בביטחון, לוחצת את החתול אליה…
להפתעתה, האישה מקבלת את חיית המחמד ברוגע. רק שואלת בצרידות:
– אני מקווה שלא אני אאכיל אותו, נכון?
שירה מחייכת בחיוך מר. שרה מוציאה את כל הפנסיה שלה על אלכוהול. החתול והבת לא בתכניות שלה.
– אמא, אני בעצמי אאכיל אותו, – שירה נאנחת.
– תשובה של אדם מבוגר. כל הכבוד, – אמא אומרת בשביעות רצון.
ואז, כאילו מתעוררת, שואלת:
– ואיך קראת לו?
שירה מביטה בחתול האפור-אדמדם ועונה:
– שונוקי.
– באמת, הוא נראה כמו שונוק קטן, – שרה צוחקת.
וכך הם מתחילים לחיות יחד עם החתול. לשירה נעשה יותר שמח לחזור הביתה, כי עכשיו היא יודעת שמחכים לה שם…
שונוקי לא סומך על שרה. האישה מפחידה אותו בקולה הצרוד ובתנועותיה החדות. וריח האלכוהול מלחיץ את החתול.
לכן הוא משתדל לא להיקרות בדרכה של שרה כשירה לא בבית.
– הוא איזה פראי, לא חביב, – שרה רוטנת בחוסר נחת.
שירה מושכת בכתפיה ומשתדלת לא להיכנס לעימותים.
כשאורי בא לבקר, שונוקי יוצא אליו בזהירות. ואז מתחכך ברגליו. הוא זוכר היטב את הבחור ומודה לו על ההצלה.
אורי מספר לשירה ששונוקי בן כארבע שנים. אבל החתול עבר הרבה. חסרות לו כמה שיניים, יש לו בעיות בכף רגל אחת ובלב.
– מאמץ יתר, כמו למשל טיסה במטוס, מסוכן לבריאות שלו, – אורי אומר.
– אה, ואנחנו בדיוק התכנסנו לטוס לחו”ל עם שונוקי, – שירה צוחקת, מבינה היטב שאף טיסות לא באות בחשבון…
כך עוברות שנתיים.
שירה מסיימת את האוניברסיטה וחולמת על קריירה של מתורגמנית. יום אחד היא מספקת חבילת מסמכים למשרד של חברה גדולה.
המזכירה מקבלת ממנה את החבילה. שירה כבר עומדת ללכת, כשיוצא ממשרד גבר מבולבל:
– אין לי מושג מה לעשות. פגישות בעוד שעה, ואין אפילו מתורגמן אחד טוב! – הוא נאנח.
שירה מביטה בגבר הנאה. גם הוא מבחין בה.
– את, במקרה, לא מתורגמנית? – הוא שואל.
המזכירה כבר פותחת פה, אבל שירה מקדימה אותה:
– כן, אני מתורגמנית. יש לי אנגלית וסינית, – היא עונה בביטחון.
בראייה ההיקפית היא רואה איך עיניה של המזכירה מתרחבות כמו צלוחיות. אבל היא מחליטה לקחת סיכון…
כך שירה מסיימת את האוניברסיטה ומתקבלת לעבודה כעוזרת אישית של אמיר.
אמיר הוא גבר חינני בן שלושים וחמש. תוך חודשיים היחסים ביניהם הופכים לא רק עסקיים. שירה נהנית מתשומת הלב שלו. אמיר מחזר יפה, נותן מתנות יוצאות דופן.
– את לא מזוהה, חברה. מאז שהתחלת לעבוד, את נהיית אחרת לגמרי, – אורי אומר לשירה.
שירה מחייכת במסתוריות. היא לא רוצה לחלוק את האושר שלה עם אף אחד…
– היית אומר לה. כמה זמן עוד תייבש על שירה הזאת? – חברו הטוב של אורי, איתן, חוזר ואומר.
– כנראה שאתה צודק. אבל אני מפחד שהיא לא תענה בחיוב, ואהרוס את החברות שלנו, – אורי מודה.
– זאת לא חברות, זה סוג של עינוי. אין לך פנים, – איתן נאנח בעגמומיות.
אורי מבין שהחבר צודק…
היום יום ההולדת של אורי, ושירה, כמנהגה, באה ראשונה לברך אותו. היא דופקת בדלת. אורי כבר מחכה לה בפתח.
– אורי, יום הולדת שמח! – שירה אומרת כשנכנסת לדירה.
– כל כך הרבה שנים, ושום דבר לא משתנה, – אמא של אורי מחייכת ומביטה בהם.
שירה, כרגיל, אפתה לאורי את העוגה האהובה עליו. הם יושבים במטבח ושותים תה.
– אתה היום איזה מסתורי, אורי. מה קרה? – שירה פותחת ראשונה.
– שירי, את יודעת, הרבה זמן רציתי לומר לך… – אורי מתחיל. אבל שירה קוטעת אותו:
– תקשיב, גם לי יש שיחה רצינית איתך.
אורי קופא. בתקווה שמתעוררת בנפשו.
– אז בואי קודם את, – הוא מציע.
שירה מחייכת:
– התחלתי לעבוד. נו, את זה את יודע. ועוד… התאהבתי! – היא פולטת ומביטה לאורי ישר בעיניים.
הוא מתבלבל לרגע:
– סוף סוף, שירי. אני כל כך שמח, כי גם אני… – אורי לא מספיק לסיים, כי שירה שוב קוטעת:
– והנה, אתה מבין, הוא כל כך דואג… נכון, הוא מבוגר ממני. אבל זה לא חשוב בכלל, נכון?
אורי מהרהר. הפער ביניהם הוא רק שלוש שנים, וזה לא מפריע לו בכלל. הוא מהנהן וממשיך להקשיב בעצור נשימה.
– את מבינה, זה הסיכוי שלי לחיים מאושרים. אמיר טס בעוד חודשיים ללונדון ומזמין אותי איתו.
אבל אני לא יכולה לקחת את שונוקי. אתה בעצמך אמרת שיש לו לב חלש. ולאמיר יש אלרגיה לבעלי חיים, – היא אומרת.
אורי נדהם. נדמה לו שעבר עליו דחפור:
– רגע, איזה אמיר? מה הקשר בין אלרגיה לשונוקי? – הוא שואל בשקט.
– אורי, אתה שומע אותי בכלל? אמיר – זה הבוס שלי והחתן שלי. אנחנו נוסעים ללונדון. תמיד חלמתי לגור ולעבוד בחו”ל. זו חוויה כזאת!
אבל אנחנו לא יכולים לקחת את שונוקי. אני לא יודעת מה לעשות. להשאיר אותו אצל אמא – לא אופציה, וגם לתת אותו למישהו אחר… הרי שונוקי לא ניגש לאנשים, אתה יודע, – שירה נאנחת.
אורי יושב בשקט.
“איזה טיפש אני!” – חולף בראשו. הוא מנסה להשתלט על עצמו ומחייך בחוסר דאגה:
– נו, שירי. איזה חדשות! אל תדאגי, חברה. הכול יהיה בסדר, אני מבטיח! אני יכול לקחת את שונוקי. הוא מכיר אותי. העיקר שאת תהיי מאושרת, – הוא אומר בשמחה.
שירה מביטה בעיניו של אורי. משום מה הן נעשו עצובות וכבויות, אף שדקה לפני כן הן זהרו מאושר.
– ומה רצית לומר לי? – היא שואלת בחוסר ביטחון.
– כן, זה שטויות. שינויים קטנים בעבודה, – אורי מנופף בידו…
חודשיים שירה מתכוננת לנסיעה.
מוזר, אבל ככל שיום המעבר מתקרב, ככה כבד יותר בלבה:
“כנראה שאני מפחדת להשאיר את אמא לבד…” – שירה חושבת. אבל בלבה היא יודעת שזו לא הסיבה העיקרית לעצב שלה.
מול עיניה עומד כל הזמן מבטו העצוב של אורי. איך היא תחיה בלעדיו? הרי הם היו חברים הכי טובים כל כך הרבה שנים.
לאחרונה אפילו נדמה לשירה שהחברות שלהם כבר הפכה למשהו יותר…
“די! עוד מעט אני אגור עם אמיר בלונדון. ובכל זאת אני חושבת על אורי” – שירה משתדלת לגרש ממנה מחשבות מטרידות.
שונוקי מטפס בזהירות לידיה. הוא מרגיש שמשהו קורה עם הבעלים שלו. לכן הוא משתדל להרגיע אותה, מגרגר בחיבה.
– שונוקי, קטן שלי. איך אני אחיה בלעדיך? – שירה לוחשת.
היא נזכרת בשיחה האחרונה עם אמיר, שהבהיר היטב שלחתול אין מקום בחייהם:
– שירי, אני לא יכול לבלות את כל החיים על כדורים בגלל איזו חיה. אפילו הכי אהובה, – הוא אמר.
והמילים האלה נשמעות כמו גזר דין…
– נו, שירי, הגיע הזמן להיפרד! – אורי אומר בעליזות. בידיו הוא מחזיק את שונוקי.
– אורי, תתקשר, בבקשה, אל תשכח, – שירה לוחשת מבעד לדמעות.
– אל תתרפי, אחרת שונוקי מתעצבן. סליחה שאנחנו לא באים לשדה התעופה ללוות, – אורי מחייך.
הם עומדים במסדרון. אורי משחרר את שונוקי הביתה ומחבק את שירה.
“אל תשחרר אותה… רק אל תשחרר!” – דופק ברקותיו.
– אני חייבת ללכת, – שירה אומרת ומנשקת אותו על הלחי.
– אני לא אשכח. לעולם לא אשכח, – אורי לוחש ומרפה מידיו…
היא עומדת בדלפק הרישום, מבינה שברגע הזה נחרץ גורלה.
– נו, למה את כל כך עצובה? – אמיר מעודד אותה.
היא משתדלת לחייך.
“לא אשכח… לעולם לא אשכח…” – המילים של אורי דופקות ברקותיה…
שירה מביטה מהחלון בבניין שדה התעופה המתרחק.
– חזרתם מאיפשהו? – הנהג שואל.
– לא, פשוט נשארתי, – שירה עונה בדמעות של אושר.
– קורה… אני חושב שקיבלת החלטה נכונה, – הנהג מעיר בפילוסופיה.
שונוקי יושב עצוב.
– הכול יהיה בסדר, שונוקי! – אורי מעודד.
בדלת דופקים בעקשנות. אורי פותח וקופא…
– אז, ביום ההולדת, רצית להתוודות על משהו, אבל קטעתי אותך, – שירה אומרת.
אורי מחייך:
– מה את עושה פה? – הוא שואל.
– אורי, תענה, מה רצית לומר? – שירה חוזרת.
אבל אורי שותק, מביט בה. אחר כך הוא מתקרב ומחבק אותה.
שירה מלטפת את שונוקי השמח שמתחכך ברגליה, ולוחשת:
– אני אוהבת אותך, ואני לא יכולה לחיות בלעדיכם, בלעדיך ובלי שונוקי…
– בדיוק את זה רציתי לומר לך, אהובה שלי, – אורי עונה.
