לביא לא יילל כשהבעלים פנה לעבר הדלת. הוא פשוט הניח את חוטמו על כפותיו ועצם את עיניו, כאילו ידע מזמן איך תסתיים הנסיעה הזו.
ליד דלפק הקבלה יונתן פתח את הקרבין של הרצועה. האצבעות זזו מהר. כמו שמורידים שעון לפני מקלחת: בלי מחשבה, בלי הפסקה.
“אין לי זמן להתעסק עם כלב זקן,” אמר, מבלי להרים עיניים. “רגליים אחוריות בקושי הולכות. נו, תישנו אותו. או תביאו לכלבייה איפשהו.”
המשקפיים על השרשרת התנדנדו כשליאורה מזרחי סובבה את ראשה לעבר הכלב. ג’ינג’י. גדול. שיבה על החוטם ואוזן שמאל קרועה. לביא שכב לרגלי בעליו, וזנבו לא נע.
“אתה בטוח?”
הרצועה הונחה על הדלפק. עור שחוק, אבזם מתכתי מלא שריטות קטנות.
“בטוח,” משך יונתן בכתפו. “התחתנתי. אשתי, נו… אלרגיה. דירה חדשה, שיפוץ טרי. והוא משיר. בקיצור, אין לי זמן.”
את המילים “אין לי זמן” הוא אמר קצת יותר מהר מהשאר. שלוש הברות, כאילו תרגל אותן באוטו בדרך לכאן.
לא התכופף. לא ליטף את העורף של הכלב. אפילו לא הביט למטה. הסתובב, דחף את דלת הזכוכית ויצא. ריח של בנזין ונובמבר רטוב נכנס למסדרון לשנייה, ואז הדלת נטרקה, ונהיה שקט.
לביא הרים את ראשו.
הביט בדלת. בליאורה. שוב בדלת. נחיריו רעדו, שאפו את הריח הנמוג. הזכוכית לא זזה. הנעליים המוכרות לא שבו.
הברכיים חרקו כשהיא התיישבה לידו על הרצפה.
“נו, זקן. בוא נתחיל.”
מתחת לכף ידה הפרווה הייתה קשה וחמה. הריחה כמו שמריחים כלבים שישנו שנים באותו מקום במסדרון, על שמיכה ישנה. אבק. בית.
הרגליים האחוריות היו גרועות. ארתריטיס, מפרקים נפוחים. הכלב קם בקושי, מתנדנד, כאילו נושא על גבו שק בלתי נראה. אבל קם. בעצמו.
ליאורה מיששה את הצלעות, הרימה את השפה, בדקה שיניים. הלב פעם בקצב קבוע, העיניים צלולות. לגילו, הכלב החזיק מעמד יפה: יכול היה ללכת, לאכול, ולתחוב חוטם בברכיים. וגם לחכות ליד הדלת.
לחכות ליד הדלת ידע. היה רגיל.
על הקולר הייתה תלויה תליונית מתכת, מכוסה שריטות קטנות. ליאורה הטתה אותה אל האור. שני מספרי טלפון. אחד רשום “יונתן”. השני, למטה, קטן יותר, כמעט מחוק: “מאיה”.
למספר הראשון לא ענו. חמש צלצולים, שש, שבע. המנוי לא זמין.
לביא שכב על רצפת המשרד, ראשו בין כפותיו. מנורת הניאון הבהבה מעליו בפצפוץ שקט, והצל מגופו הג’ינג’י הופיע על הלינוליאום האפור ונעלם. כאילו הכלב כבר נעלם למחצה.
האצבע ריחפה מעל המספר השני. ואז ליאורה לחצה על חיוג.
ענו בצלצול השלישי.
“הלו?”
קול צעיר, מעט צרוד, עם הפסקה לפני המילה. ככה עונים אנשים שלא מצפים לשיחות מזרים, אבל עונים כי הם מפחדים לפספס משהו חשוב.
“שלום. מרפאה וטרינרית ‘תקווה’. שמי ליאורה מזרחי. את מאיה?”
הפסקה. קצרה, אבל דחוסה, כאילו משהו נפל לקרקעית.
“כן. מה קרה?”
“אצלנו הכלב שלך. לביא. ג’ינג’י, גדול, אוזן שמאל קרועה. גבר הביא אותו. יונתן. והשאיר אותו.”
“איך השאיר?”
“סירב לקחת אותו. אמר שאין לו זמן.”
בשפופרת השתרר שקט. ליאורה שמעה נשימה ורעש רחוב. איפשהו רחוק צפר אוטובוס. ואז נשמע קול, דומה לזה שאדם עוצר את פיו בכף ידו.
“הוא חי?” הקול נעשה דק יותר, כמו חוט שמושכים.
“חי. ארתריטיס ברגליים האחוריות, אבל מצב יציב. הוא צריך סדרת זריקות ומישהו שיהיה לידו. זה לא גזר דין מוות.”
“אני אבוא. תשלחי את הכתובת. אני אבוא עכשיו.”
הקשר נותק. ליאורה החזיקה עוד שנייה את השפופרת והקשיבה לשקט. אחר כך הביטה בלביא. הוא לא זז. רק הזנב רעד, פעם אחת, בקושי מורגש, כמו בחלום כשחולמים משהו טוב ואז לא זוכרים מה.
מהמחסן היא הביאה קערת מים. הציבה ליד החוטם. לביא נמתח, לגם פעם, פעמיים, וטיפה נתלתה על השפם. אחר כך הניח שוב את ראשו.
שמיכה ישנה מארון הריחה מנפטלין ומחתולים זרים. ליאורה פרסה אותה בפינת המשרד, והכלב עבר לשם בעצמו, לאט, גורר את רגליו האחוריות. ריח את הבד. נשכב. החוטם החביא בקפל.
מחוץ לחלון החשיך. פנסי נובמבר נדלקו לפני חמש, ואור לח נחתך על הזכוכית בכתמים צהובים.
אחרי שעתיים, דלת הזכוכית נפתחה שוב. מעיל רטוב, שיער ערמוני מודבק למצח, נעלי ספורט מושחרות משלוליות. מאיה עצרה בפתח המשרד ולא נכנסה מיד.
בפינה על השמיכה שכב לביא. לא הרים ראש.
היא עשתה צעד. אחר כך עוד אחד, איטי יותר, כאילו חוששת להבריח. כרעה על ברכיה. השמיכה התכהתה מהמעיל הרטוב, וריח של גשם ואספלט קר נמשך בחדר.
ואז הכלב פקח את עיניו.
הביט בה זמן רב, כאילו לא סומך. נחיריו התרחבו. הזנב היכה בשמיכה, פעם, פעמיים, מהר יותר. לביא יילל ברכות ובדקיקות, ממש כמו גור, ונמתח לעברה עם החוטם. הרגליים האחוריות לא אפשרו, החליקו על הבד, והוא זינק עם הקדמיות, תוחב ציפורניים ברצפה, טופח על הלינוליאום.
מאיה תפסה אותו מתחת לחזה ומשכה אליה. לשון חמה עברה על הלחי, על הסנטר, על הפסים המלוחים הרטובים שהיא לא ניגבה.
ליאורה עמדה ליד הדלת. שתקה. הורידה את המשקפיים, ניגבה אותם בקצה החלוק, אף שהעדשות היו נקיות. הרכיבה אותם בחזרה.
“הוא בן שלוש עשרה,” אמרה מאיה, מבלי להסתובב. קול עמום, כאילו מישהו הניח על גרונה משהו חם וכבד. “אבא מצא אותו באתר בנייה כשהייתי בת אחת עשרה. אז האוזן נקרעה על ידי כלבי רחוב. אבא נשא אותו הביתה במעיל, כמו תינוק.”
החוטם הג’ינג’י ננעץ בכף ידה כך שאצבעותיה נפרדו.
“ועכשיו פתאום אין לו זמן,” אמרה מאיה בשקט, בלי כעס. ככה מדברים על דברים שכבר לא מפתיעים, אלא צורבים איפשהו מתחת לצלעות.
ידיה רעדו קלות. היא קפצה אגרופים, שפשפה את אצבעותיה, כאילו מנסה להתחמם, אף שבמשרד היה חם.
“ארתריטיס ניתן לטיפול,” אמרה ליאורה בקול אחיד, רופאי. “זריקות בקורס, אוכל מיוחד וחום. שלא יישאר לבד לזמן ממושך. הוא לא אבוד. פשוט זקן.”
מאיה הנהנה. קמה. ניגבה את פניה בשרוול המעיל הרטוב והביטה בווטרינרית ישירות, בלי להסיט מבט.
“אני לוקחת אותו.”
“יש תנאים?”
השפתיים התעוותו. זה לא היה חיוך.
“דירת חדר. שישה עשר מטר. חתול. עבודה משמונה עד שש. וסיבה אחת לא להשאיר אותו כאן.”
מהוו על הדלת ליאורה הורידה את הרצועה. אותה אחת, שחוקה, אבזם שרוט. מאיה לקחה אותה, ואצבעותיה נסגרו על העור הישן כאילו אוחזות ביד של מישהו, לא ברצועה.
הקרבין נקשר לקולר. לביא עמד, מתנדנד, רגליים אחוריות רועדות, אבל זנבו נע מצד לצד. האוזן השמאלית הקרועה התעוותה.
“בוא, לביא. בוא.”
הוא צעד. לאט, לא ישר, נופל ימינה. הגיע לסף הדלת ועצר. הסתובב אל המשרד, אל השמיכה, אל המנורה המהבהבת.
אחר כך הביט במאיה. והלך אחריה.
ליד היציאה היא עצרה. בחוץ טפטף, הריח מאספלט רטוב ועלים שלכת. לביא נשם בכבדות, אדים יצאו מפיו, וגשם דק התיישב על הפרווה הג’ינג’ית כאבק כסוף.
עד האוטו היו כמאה מטרים. לרגליים חולות זה קילומטר שלם.
מאיה התכופפה, תפסה את הכלב מתחת לחזה ולרגליים האחוריות. כבד. חם. רועד כולו. היא התיישרה, הצמידה אותו אליה, ולביא תחב חוטם בצווארה. חוטם רטוב וחם, שהריח כלבלב ומבית ישן, משם נלקח בבוקר לנצח.
המעיל נרטב לגמרי. ידיים בערו ממשקל. ברכיים התקפלו על האספלט החלק. אבל היא לא עצרה אפילו פעם אחת.
ליאורה הביטה מהחלון. המנורה מאחוריה הבהבה, כ�תה ונשרפה שוב.
על הדלפק שכב כרטיס. “לביא, תערובת, בן 13. בעלים: יונתן.” המילה “יונתן” נמחקה. למטה, בכתב יד קטן וברור: “מאיה”.
כעבור שבוע הגיעה לטלפון של ליאורה תמונה. לביא שכב על שמיכת משובצת, ולידו ישב חתול אפור מפוספס וליקק את האוזן הג’ינג’ית הקרועה. פניו של הכלב היו רגועים. עיניו עצומות, זנבו מונח חופשי מעל הבד. ככה שוכבים כלבים שלא צריכים יותר לחכות ליד הדלת.
הכיתוב היה קצר: “אין לו זמן. אבל אנחנו מצאנו זמן.”
מאיה קנתה רצועה חדשה, כחולה, עם ידית רכה.
והישנה נשארה תלויה ללא שימוש, וריחה של בית ישן ושל אדם שלא היה לו זמן.
