– אתה מבין שאמא עייפה? – אורי זרק באוויר את מפתחות הרכב, אפילו לא הסתכל לעברי. – היא טיפחה שתילים. קשה לך לעזור שלושה ימים? שוב אותו הסיפור.
עמדתי ליד תא המטען הפתוח והבטתי בשלושת התיקים הגדולים שארזתי בעצמי. באחד – בגדי הילדים, בשני – סוודרים חמים לערב, בשלישי – מצעים, כי חמותי סירבה לתת לנו משלה מהארון.
עלמה, בת החמש שלנו, כבר התפתלה על המושב האחורי, מחבקת ארנב פרוותי, ויונתן, שמלאו לו שמונה, דפדף בשעמום ספר קומיקס. לפנַי נפרש סוף שבוע נוסף שהיה אמור להיות מנוחה חוקית אחרי ארבעים שעות עבודה במשרד רואי חשבון, אבל במקום זאת הבטיח להפוך לעבודת פרך מרצון.
– שלושה ימים של עזרה זה כשאנחנו מגיעים, צולים על האש ובערב משקים שתי ערוגות, אורי – הקול שלי נשמע רגוע. – אבל כשאני עומדת כפופה מהבוקר עד הערב מעל תותים, ויהודית בודקת כל שיח, זה נקרא משהו אחר.
בעלי פתח בעצבנות את דלת הנהג והתיישב.
– בסדר, כבר נסענו. שם נסתדר. במקום הכל נראה פשוט יותר.
התיישבתי על מושב הנוסע, חגרתי את חגורת הבטיחות והסתכלתי על הכביש. המכונית נעה, משאירה מאחור את שכונת המגורים השקטה שלנו. לפנַי היו שעתיים נסיעה בכביש המשובש למושב, חום כבד ותחושה שהפעם אני מוותרת בלי מאבק.
תשע שנות נישואים לימדו אותי שלריב עם אורי על הוריו זה כמו לנסות לעצור רכבת בדהרה. קל יותר להסכים, לסבול יומיים ואז להתאושש שלושה ימים בדירה בעיר. אבל הפעם משהו בתוכי סירב בעקשנות, כאילו חוט דק נמתח עד קצה הגבול.
הדרך נמשכה ללא קץ. הילדים התחילו לקטר לקראת אמצע הנסיעה. יונתן התלונן על חום, עלמה הפילה את הארנב שלה בין המושבים ובכתה בשקט. אורי כעס, הגביר את הרדיו שבו ניגנו להיטים ישנים, ועקף משאיות בחדות תוך כדי מעבר נתיב.
– היה חייב לקחת כל כך הרבה דברים? – זרק במבט חטוף למראה האחורית. – אמא אמרה שיש לה בגדים ישנים לגינה. למה סחבת את כל התיקים האלה?
– כי הבגדים הישנים של אמא שלך הם בדי משומשים במידות ענקיות, שלא נוח לי ללכת בהם – ניסיתי לדבר ברוגע. – והילדים צריכים בגדים נקיים להחלפה.
– אה, די, אל תתחילי. תמיד את מוצאת בעיות מאין. אמא מחכה, אפתה פיתות, ואת נוסעת כאילו מובילים אותך להורג.
שתקתי. לא רציתי לריב, וגם לא היה טעם. אורי חשב שהנסיעה להוריו במושב היא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לנו בסוף שבוע. בשבילו זו הייתה חזרה לילדות, עם מכנסיים קצרים בלואים, חלב טרי מהמחלבה שלנו, ובלי אחריות.
בשבילי זה הפך לבחינה אינסופית בתואר “כלה מושלמת”, שנכשלתי בה שוב ושוב, לא משנה כמה השתדלתי.
כשהמכונית פנתה לכביש עפר מרוסק, המתלים דפקו עמום. חלפו על פנינו גדרות אפורות, שיחי צבר ובתים זהים. הבית במושב – או יותר נכון, של חמותי – בלט בירוק הגדר ובחממה הגדולה שהתנשאה כמו כיפה עתידנית.
יהודית כבר עמדה בשער. היא לבשה סינר כחול מנומר, ובידיה החזיקה מזמרה. לידה, על ספסל נמוך מתחת לעץ תפוחים, ישב חמי אריה ותיקן באיטיות רדיו טרנזיסטור ישן.
– סוף סוף הגעתם! – חמותי פתחה את השער, אפילו לא חיכתה שאורי יכבה את המנוע. – פקקים? יאללה תורידו מהר, האוכל מתקרר. מוריה, ילדה, את נראית חיוורת. ממש ריסקו אתכם שם בתל אביב. לא נורא, פה אוויר נקי, תתאוששי מהר.
היא חייכה, אבל מבטה כבר בחן את חולצת הכותנה שלי ואת הג’ינס הבהיר. הכרתי את המבט הזה. עכשיו תתחיל הסריקה: כמה עולה הבגד, למה הוא מתלכלך, למה התאפרת למושב.
***
הארוחה עברה תחת הנחייתה של יהודית. היא חילקה לצלחות מרק עוף עם קרוטונים ולצדו הוצאה הוראות לערב. אורי אכל בתיאבון, גמע בקול וענה לאמו.
– אורי, תצטרך לחזק את הגדר ליד הפטל, היא נוטה ליפול – יהודית ניגבה בעדינות את שפתיה במפית. – ואנחנו עם מוריה נטפל בערוגות. עשבים אחרי הגשמים צצו נורא. אם לא ננכש היום, מחר אי אפשר לגשת לבצל.
– אמא, חשבתי לקחת את הילדים לנחל – אמר אורי בהיסוס, הושיט יד לעוד פיתה. – כזה חום, שיתרחצו.
– הנחל לא בורח – קטעה יהודית. – המים עוד קרים, תצטננו את הילדים. מספיק. קודם עבודה, אחר כך מנוחה. מוריה, סיימת? תכניסי צלחות לכיור, ובואי. הכנתי לך כלים.
הבטתי בבעלי בתקווה לתמיכה. אבל אורי בחן בחריצות את הדוגמה על הספל. ככה הוא תמיד עשה – נעלם אל הצל, משאיר אותי לבד מול אמו.
תוך חצי שעה עמדתי על ברכיי בין ערוגות הבצל הארוכות. השמש קלחה ללא רחם, הקרחת כאבה לי אפילו מתחת לכובע. האדמה הייתה יבשה וגושית, העשבים נצמדו אליה בעוז ונקרעו מהשורש. לידי, על כיסא פלסטיק, ישבה יהודית. היא עצמה לא עשבה – הרופאים אסרו עליה להתכופף בגלל לחץ דם – אבל הפעילה פיקוח צמוד.
– תקחי יותר לעומק, מוריה, יותר לעומק. צריך לתלוש את השורש ממש מהבשר, את רק תולשת קצוות. עוד שלושה ימים הכול יחזור. ואל תמהרי, תעשי ביסודיות. אנחנו מגדלים בשביל עצמנו, בשביל הנכדים. את לא רוצה שהילדים יאכלו ויטמינים בלי כימיקלים?
שתקתי ותלשתי שיח שן הארי גדול. אדמה נכנסה מתחת לציפורניים. המניקור החדש שעשיתי ביום חמישי בערב, שעלה לא מעט שקלים, הפסיק להתקיים תוך עשר דקות. בחזה שלי רתחה לאט כעס. לא על חמותי – היא תמיד הייתה ככה, אי אפשר לשנות. על בעלי. על עצמי. על זה שאני שוב יושבת פה, באבק הזה, מבצעת רצון של מישהו אחר, בזמן שהתוכניות שלי לסוף השבוע מתנפצות.
– אמא, אפשר מים? – עלמה רצה לערוגה, פניה סמוקות מחום. היא ניסתה לשחק עם הכלב המקומי, אבל הוא ישן עצלן בצל הבית ולא התקרב.
– תקחי בבית, כד על השולחן – אמרתי, מנגבת זיעה מהמצח עם גב כף היד.
– לא צריך לרוץ הביתה, ללכלך – התערבה יהודית. – אורי! תביא לבת מים מהברז בחצר. ולמוריה תביא, תראה, הפנים שלה כבר סגולות.
אורי, שברגע זה תקע בעצלתיים קרש בגדר, הניח את הפטיש והלך לברז הצמוד. התנועה שלו הייתה כה איטית שרציתי לזרוק עליו את המעדר.
לקראת ערב שבת, הגב שלי לא התכופף. השרירים צרחו מעומס לא רגיל, כפות הידיים בערו. עברנו לערוגות הגזר, שדרשו ניכוש מדוקדק – נבטים קטנים אפשר היה לבלבל עם עשבים.
– נו איך עשבים ככה, אלוהים – יהודית קמה מכיסאה והתקרבה, בוחנת את תוצאות עבודתי. – חצי גזר תלשת, מוריה! תראי פה ריק, ופה ריק. ביקשתי שתהיי יותר קשובה. לך יש מחשבות איפשהו אחר?
קפאתי, מחזיקה בידי צרור עשב נוסף. בתוכי נשמע קליק. ברוגע, חשבתי, פשוט ברוגע. זאת רק אישה מבוגרת. היא חושבת שהיא עוזרת.
– יהודית, אני משתדלת לעשות בדיוק. הנבטים קטנים מאוד, קשה לראות אותם.
– אם קשה לראות, צריכה משקפיים – אמרה יהודית בחדות. – אורי שלי תמיד ניכש את הגזר מושלם כשהיה קטן. ואת אישה מבוגרת, לא יודעת לעשות דברים פשוטים. מכן, נשים מודרניות, אין תועלת בבית. רק להוציא כסף על מכונים.
מאחורי הגיע אורי. הרגע חזר מהמשתלה עם אביו, קנה שם קרשים. בידיו הייתה גלידה אחת. הוא כבר סיים לאכול אותה, מלקק טיפות לבנות מאצבעותיו. לילדים הוא הביא סוכריות על מקל. עליי, כמובן, אף אחד לא חשב.
– אמא, למה את צועקת? – אמר בעצלתיים, מתיישב על המרפסת. – מוריה עושה בסדר. היא פשוט לא רגילה.
– בדיוק! – קפצה יהודית, נלהבת מתמיכת בנה. – וצריך להרגיל. שתגיע, תישב עם ספר על כיסא נוח, ותחשוב שהיא במלון. פה צריך לעבוד. אנחנו עם אבא מחזיקים את המשק שלושים שנה, כל פיסה באדמה טופלה בידיים שלנו. לה קשה לכופף גב.
לאט לאט קמתי מברכיי. ניערתי את המכנסיים מאדמה דבוקה. גב צרח מכאב חד, אבל לא הראיתי. הבטתי בחמותי – בפניה עם הזעם האמיתי. הבטתי באורי – הוא ישב על המדרגה, סיים את הגביע והסתכל במסך נייד, מנותק לגמרי. בשבילו השיחה הזאת הייתה רעש רקע מוכר.
– סיימתי – אמרתי בשקט.
– מה זה סיימתי? – חמותי פרשה ידיה. – ועוד שלוש ערוגות מי יעשה? הבטיחו גשם בלילה, מחר הכול יגדל!
– את תעשי, יהודית. או הבן שלך. אני לא אחזור לערוגות האלה. לעולם.
הסתובבתי והלכתי לבית. הצעדים עלו בקושי, הרגליים הכבדות בעופרת, אבל בתוכי גדלה תחושה מוזרה, לא מוכרת, של שחרור. כאילו נשאתי זמן רב מזוודה כבדה בלי ידית, ופשוט שחררתי את האצבעות.
בבית הלכתי מיד לחדר שבו ישנו. שלפתי מתחת למיטה את התיקים והתחלתי לארוז. חולצות ילדים, מכנסיים קצרים, מצעים – הכול עף לתיקים בלי סדר, בערבוביה.
בפתח הופיע אורי. פניו היו נדהמות, אפילו מעט מבוהלות.
– מוריה, מה את עושה? אמא שם שותה תה מרגיע. למה העלבת אותה? היא אישה מבוגרת, יש לה לב.
– לאמא שלך יש כוחות, אורי – סגרתי רוכסן על התיק הראשון. – היא תחפור את כל הגינה ותחיה יותר מכולנו. אצלי הגב נופל. תארז את הילדים. אנחנו נוסעים.
– לאן נוסעים? שבת, ערב! פקקים בתל אביב משוגעים. השתגעת? בגלל איזה גזר את עושה קרקס?
– אני לא עושה קרקס. אני נוסעת הביתה. אם אתה רוצה, תישאר פה עם אמא ועם הגזר. הרכב שלי, המפתחות אצלי. הילדים אני לוקחת.
אורי ניסה לחסום את דרכי, עמד בפתח.
– את לא נוסעת לשום מקום. מספיק היסטריות. תרגעי, עכשיו נאכל ארוחת ערב, נשתה תה, והכול יסתדר. אמא תירגע, היא נרגשת מהר.
הבטתי באורי. ברוגע, בלי פאניקה שבדרך כלל תקפה אותי במהלך הריבים שלנו. ונזכרתי במילים של נועה, חברתי: “הוא לעולם לא ייקח את הצד שלך”. בשבילו אני תמיד אהיה במקום השני: אמא היא העיקר, ואני צריכה לסבול ולהתאים.
– תזוז, אורי.
לקחתי שני תיקים כבדים ויצאתי למסדרון. הילדים ישבו על הספה בסלון, שקטים, חשים שמשהו יוצא דופן קורה.
– יונתן, עלמה, תתנעלו. אנחנו נוסעים הביתה, לתל אביב.
– יש! – יונתן קפץ מהספה, אפילו לא ניסה להסתיר את השמחה. החיים במושב נמאסו עליו תחת פיקוח מתמיד של סבתא, שאסרה לרוץ על הדשא ולקטוף פירות בלי רשות.
יהודית עמדה על המרפסת, שפתיה קפוצות. אריה מאחוריה עישן בשתיקה, מסתכל לאנשהו לכיוון העצים. אף אחד לא עצר בעדנו, אף אחד לא שכנע אותנו להישאר.
אורי הלך אחרי עד לרכב. הוא עדיין ניסה לעצור אותי.
– את עושה טעות גדולה, מוריה – אמר בשקט כשהעמסתי את הדברים לתא המטען. – אמא לא תשכח את זה. את הורסת יחסים בגלל שטות.
– אתה יודע מה? לא אכפת לך מהרגשות שלי, אורי – סגרתי את תא המטען ופניתי אליו. – אני לא אנסע יותר למושב של ההורים שלך. לעולם. ההחלטה סופית. אם אתה רוצה לבקר אותם – בבקשה, אפילו כל סוף שבוע. את הילדים אתה יכול לקחת אם הם ירצו. אבל בלעדיי. הגיע לי.
התיישבתי מאחורי ההגה, הנעתי מנוע. אורי עמד ליד הגדר, ידיו בכיסים. הוא נראה כילד מבולבל שלקחו לו צעצוע מוכר. הוא לא עלה לרכב. נשאר במושב, ליד אמא שלו, שכבר דיברה אליו במרפסת, מסמנת בידיה.
יצאנו מהשער. במראה האחורית ראיתי איך דמותו של בעלי מתכווצת יחד עם הגדר הירוקה והחממה הגדולה. בחצי התכווץ מעט הכאב מהידיעה שהערב הזה שינה הכול.
הנישואים שלנו לא יתפרקו מחר, נמשיך איכשהו לחיות. אבל מוריה הישנה, שהייתה מוכנה לסבול כל השפלה בשביל שלום מדומה במשפחה, כבר לא הייתה קיימת.
לחצתי על הדוושה, והרכב נסע על דרך הכורכר, לוקח אותנו הרחק מבית המושב שבו ניסיתי זמן רב מדי לחיות לפי חוקים של מישהו אחר.
– אמא, אנחנו לא נוסעים יותר לסבתא? – שאלה עלמה בשקט מהמושב האחורי, הסיחה את דעתי מהכביש.
העברתי מבט אל המראה האחורית. בתי חיבקה את הארנב שלה, ויונתן חיכה בתשומת לב לדבריי.
– לסבא וסבתא תיסעו עם אבא אם תרצו – העברתי הילוך והוצאתי את הרכב לכביש המהיר. – אבל לי יש תוכניות אחרות לסופי שבוע.
מרחוק נראו אורות תחנת הדלק. פניתי לשם כדי לקנות לילדים מיץ ולשתות קפה בשלווה. עוד מאה קילומטרים של נסיעה ממתינים לי, ואת הדרך הזאת התכוונתי לעשות בלי חיפזון מיותר.
