– את מבינה שאמא קשה לה? – איתן זרק בידו את מפתחות הרכב, אפילו לא מביט לעברי. – היא גידלה שתילים. כל כך קשה לך לעזור לה שלושה ימים? תמיד אותו הסיפור.
עמדתי ליד תא המטען הפתוח והבטתי בשלושה תיקים ענקיים שארזתי בעצמי. באחד – בגדי הילדים, בשני – סוודרים לערב, בשלישי – מצעים, כי חמותי סירבה לתת לנו מהארון שלה.
עלמה בת החמש כבר התפתלה על המושב האחורי, מצמידה אליה ארנב פרוותי, ותומר בן השמונה דפדף בקומיקס באדישות. לפני נמתח סוף שבוע נוסף שהיה אמור להיות מנוחה לגיטימית אחרי ארבעים שעות עבודה בחשבויות, אבל הבטיח להפוך לעבודת פרך מרצון.
– שלושה ימים לעזור – זה כשאנחנו מגיעים, צולים בשר ובערב משקים שתי ערוגות, איתן, – הקול שלי נשמע רגוע. – אבל כשאני עומדת כפופה מעל תותים מהבוקר עד הערב, בזמן ששולמית בוחנת כל שיח, זה נקרא אחרת.
בעלי פתח בכעס את דלת הנהג והתיישב מאחורי ההגה.
– בסדר, נסענו כבר. נסתדר שם. במקום תמיד נראה יותר קל.
התיישבתי על מושב הנוסע, חגרתי חגורה ובטתי בדרך. הרכב התניע, מותיר מאחור את שכונת המגורים השקטה שלנו. לפנינו היו שעתיים על כביש 6 המטלטל, חום, וההרגשה שאני שוב מוותרת בלי קרב.
תשע שנות נישואים לימדו אותי שלויכוח עם איתן על הוריו זה כמו לנסות לעצור רכבת נוסעת. יותר קל להסכים, לחיות יומיים, ואז להתאושש שלושה בדירה בעיר. אבל הפעם, בתוכי התנגד משהו בעקשנות, כאילו חוט דק נמתח עד קצה גבול הסבלנות.
הדרך נמשכה בלי סוף. הילדים מאחור התחילו להתבכיין לקראת אמצע הדרך. תומר התלונן על המחנק, עלמה הפילה את הארנב שלה בין המושבים ובכתה בשקט. איתן כעס, הגביר את הרדיו שניגן להיטים ישנים, ועקף משאיות בחדות.
– היה חובה לקחת כל כך הרבה דברים? – הוא זרק מבט אל המראה האחורית. – אמא אמרה שיש לה בגדים ישנים לגינה. למה את סוחבת את התיקים האלה?
– כי הבגדים הישנים של אמא שלך הם חלוקים שמנוניים במידה 54, שלא נוח לי ללכת בהם, – ניסיתי לדבר ברוגע. – והילדים צריכים בגדים נקיים להחלפה.
– אה, נו, אל תתחילי. תמיד את מחפשת בעיות שאין. אמא מחכה, אפתה פשטידות עם תרד, ואת מגיעה עם פרצוף כאילו מובילים אותך לגרדום.
שתקתי. לא רציתי להתווכח, וממילא לא היה טעם. איתן חשב שהנסיעה למושב של הוריו – הדבר הכי טוב שיכול לקרות לנו בסוף השבוע. מבחינתו, זו הייתה חזרה לילדות, שבה אפשר להסתובב במכנסיים קצרים ישנים, לשתות חלב טרי מהפרה השכנה, ולא להיות אחראי על כלום.
אצלי, זה הפך לבחינה אינסופית על תפקיד “הכלה המושלמת”, שאני נכשלת בו שוב ושוב, לא משנה כמה מאמץ אני משקיעה.
כשהרכב פנה לדרך עפר מפורצת באבן, המתלים נאנקו. חלפו על פנינו גדרות אפורות, שיחי אשחר, ובתים פחונים דומים. הבית במושב – או יותר נכון, הבית של החמות – בלט ביניהם בגדר ירוקה ובחממה גדולה שהתנשאה כמו כיפה עתידנית.
שולמית כבר עמדה ליד השער. לבשה סינר כחול מנוקד, ובידה החזיקה מזמרה. לידה, על ספסל נמוך מתחת לעץ תפוח, ישב חמי, יעקב, ותיקן רדיו טרנזיסטור ישן.
– הגעתם סוף סוף! – החמות פתחה את השער, אפילו לא חיכתה שאיתן יכבה את המנוע. – הצלחתם להתחמק מהפקקים? בואו תורידו מהר, האוכל מתקרר. נוי, ילדונת, את נראית חיוורת. ממש סוחטים אתכם שם בתל אביב. לא נורא, פה האוויר נקי, תתאוששי מהר.
היא חייכה, אבל מבטה כבר שפט את חולצת הכותנה שלי ואת הג’ינס הבהיר. הכרתי את המבט הזה. עכשיו מתחילה סריקה: כמה עולה הבגד, למה הוא מתלכלך, למה התאפרתי למושב.
***
הארוחת צהריים עברה לפי תכתיביה של שולמית. היא חילקה מרק עם קציצות לצלחות, תוך כדי הוראות לערב. איתן אכל בתאבון, לוגם ברעש ומסכים עם אימו.
– איתן, אתה צריך לחזק את הגדר ליד הפטל, תראה היא נופלת, – החמות ניגבה את פיה במפית בזהירות. – ואני ונוי נטפל בערוגות. העשבים צצו אחרי הגשמים – נורא. אם לא נעקור היום, מחר לא תתקרבי לבצל.
– אמא, חשבתי לקחת את הילדים לנחל, – אמר איתן בהיסוס, מושיט יד לעוד פשטידה. – חם כל כך, שיתרחצו קצת.
– הנחל לא בורח, – קטעה שולמית. – המים עדיין קרים, תצטננו לילדים. תספיקו. קודם עבודה, אחר כך מנוחה. נוי, סיימת? תשימי את הצלחות בכיור, ובואי. הכנתי לך כלי עבודה.
הבטתי בבעלי, מקווה לתמיכה. אבל איתן למד בקפידה את הדוגמה שעל כוס התה. תמיד עשה ככה – נעלם בצל, משאיר לי להתמודד לבד עם אימו.
תוך חצי שעה עמדתי על ארבע בין ערוגות בצל ארוכות. השמש קלחה ללא רחם, אפילו מבעד לכובת. האדמה הייתה יבשה, גבשושית, העשבים נאחזו בה חזק, נקרעים מהשורש. לידי, על כיסא פלסטיק, התיישבה שולמית. היא עצמה לא עקרה – הרופא אסר עליה להתכופף בגלל לחץ דם – אבל ניהלה את העבודה ביד רמה.
– תחפרי לעומק, נוי, לעומק. את השורש צריך לתלוש עם הבשר, את תולשת רק את הראשים. בעוד שלושה ימים הכל יחזור. ואל תמהרי, תעשי כמו שצריך. אנחנו מגדלים בשביל עצמנו, בשביל הנכדים. לא בא לך שהילדים יאכלו ויטמינים בלי כימיה?
שלפתי בשקט שיח גדול של שן הארי. האדמה נכנסה מתחת לציפורניים. המניקור הטרי שלי, שעלה לא מעט ביום חמישי בערב, חדל להתקיים כבר בעשר הדקות הראשונות. בתוכי רתח זעם. לא על החמות – היא תמיד הייתה כזו, אי אפשר לשנות. על בעלי. על עצמי. על זה שאני שוב יושבת פה, באבק הזה, עושה את רצונה של מישהי אחרת, בזמן שהתוכניות שלי לסוף השבוע עפות לטמיון.
– אמא, אפשר מים? – עלמה רצה לערוגה, אדומה מחום. ניסתה לשחק עם הכלב המקומי, אבל הוא ישן בעצלתיים בצל הבית ולא הגיב.
– קחי בבית, כד על השולחן, – אמרתי, מוחקת זיעה מהמצח בגב היד.
– אל תרוצי הביתה, תסחפי לכלוך, – התערבה שולמית. – איתן! תביא לבת מים מהבאר. וגם לנוי תביא, תראה הפרצוף שלה כבר סגול.
איתן, שבאותו רגע התבטל והבריח לוח לגדר, הניח את הפטיש והלך לבאר. התנועה שלו הייתה איטית עד כדי כך שבא לי לזרוק עליו מעדר.
לקראת ערב שבת הגב שלי לא התכופף. השרירים צרחו מהעומס הבלתי רגיל, כפות הידיים בערו. עברנו לערוגות גזר, שדרשו עישוב מדוקדק – נבטים קטנים היה קל לבלבל עם עשבים שוטים.
– נו מי עושה ככה עישוב, אלוהים, – שולמית קמה מכיסאה וניגשה, בוחנת את תוצאות עבודתי. – עקרת חצי גזר, נוי! תראי פה, פה חור ופה חור. ביקשתי שתהיי יותר קשובה. מה, המחשבות שלך במקום אחר?
קפאתי, אוחזת בידי צרור עשב נוסף. משהו בתוכי נצמד. ברוגע, חשבתי, פשוט ברוגע. זו סתם אישה מבוגרת. היא חושבת שהיא עוזרת.
– שולמית, אני משתדלת לעשות יפה. הנבטים קטנטנים, קשה לראות.
– אם קשה לראות, תלבשי משקפיים, – אמרה החמות בחדות. – איתן שלי תמיד עישבת את הגזר מעולה כשהיה קטן. ואת אישה בוגרת, לא מסוגלת לעשות דברים פשוטים. מכן, הנשים המודרניות, שום תועלת בבית. רק בזבזן כסף על סלוני יופי יודעות.
מאחור ניגש איתן. הרגע חזר מחנות חומרי הבניין, לשם נסע עם אבא שלו להביא קרשים. בידיו גלידה – אחת. הוא כבר גמר לאכול אותה, מלקק טיפות לבנות מהאצבעות. לילדים קנה סוכריות על מקל. עליי, כמובן, אף אחד לא חשב.
– אמא, על מה את צועקת? – הוא אמר בעצלתיים, מתיישב על המרפסת. – נוי עושה בסדר. היא פשוט לא רגילה.
– בדיוק, לא רגילה! – מיד הרימה שולמית, מתלהבת מתמיכת בנה. – וצריך להרגיל. תבוא, תשב עם ספר על כיסא נוח, תחשוב שהיא במלון. פה צריך לעבוד. אנחנו ואבא מחזיקים את החלקה הזו שלושים שנה, בידיים חשופות. לה קשה להתכופף.
נעמדתי לאט על הברכיים. ניערתי את המכנסיים מאבק דבוק. הגב צווח בכאב חד, אבל אפילו לא גיחכתי. הבטתי בחמות – על פניה, זעם אמיתי. הסתכלתי באיתן – הוא ישב על המדרגות, גמר את גביע הוופל והביט במסך הטלפון שלו, מנותק לגמרי מהמתרחש. מבחינתו, השיחה הזו הייתה רעש רקע מוכר.
– סיימתי, – אמרתי בשקט.
– מה זה “סיימתי”? – החמות נפנפה בידיה. – ועוד שלוש ערוגות מי יעשה? הבטיחו גשם בלילה, מחר הכל יגדל!
– אתן תעשו, שולמית. או הבן שלך. אבל אני יותר לא אופיע על הערוגות האלה. לעולם.
הסתובבתי והלכתי לכיוון הבית. הצעדים היו קשים, הרגליים הרגישו כעופרת, אבל מבפנים צמחה תחושה מוזרה, לא מוכרת, של שחרור. הרגשתי כאילו נשאתי מזוודה כבדה בלי ידית, ופשוט שחררתי את האצבעות.
בבית הלכתי מיד לחדר שבו ישנו. שלפתי מתחת למיטה את התיקים והתחלתי לקפל בגדים. חולצות של הילדים, מכנסיים קצרים, מצעים – הכל עף לתוך התרמילים בלי סדר, בערבוביה.
בפתח הופיע איתן. הפנים שלו תמהים, אפילו קצת מבוהלים.
– נוי, מה את עושה? אמא שם שותה כדור לב. למה צעקת עליה? היא אישה מבוגרת, יש לה לב.
– לאמא שלך יש מלא כוח, איתן, – סגרתי את הרוכסן בתיק הראשון. – היא תחפור את הגינה הזו ותחיה יותר מכולנו. אבל הגב שלי מתפרק. תארגן את הילדים. אנחנו נוסעים.
– לאן נוסעים? שבת, ערב! פקקים נוראיים בכניסה לעיר. השתגעת? על איזה גזר לעשות הצגה?
– אני לא עושה הצגה. אני נוסעת הביתה. אם אתה רוצה, תישאר פה עם אמא ועם הגזר. הרכב שלי, המפתחות אצלי. את הילדים אני לוקחת.
איתן ניסה לחסום לי את הדרך, עמד במשקוף הדלת.
– לשום מקום את לא נוסעת. די עם ההיסטריות. תירגעי, עכשיו נאכל, נשתה תה, הכל יסתדר. אמא תירגע, היא סולחת מהר.
הסתכלתי על איתן. ברוגע, בלי הפניקה שבדרך כלל שטפה אותי בוויכוחים שלנו. ונזכרתי בדבריה של מיטל, חברתי: “הוא לעולם לא יעמוד לצידך”. מבחינתו, אני תמיד אהיה במקום השני: אמא קודם, ואני צריכה לסבול ולהסתגל.
– תזוז, איתן.
לקחתי שני תיקים כבדים ויצאתי למסדרון. הילדים ישבו על הספה בחדר הגדול, שקטים, חשים שמשהו יוצא דופן קורה.
– תומר, עלמה, תנעלו. נוסעים הביתה, לתל אביב.
– יש! – תומר קפץ מהספה, אפילו לא ניסה להסתיר את השמחה. החיים במושב גם לו נמאסו תחת הפיקוח התמידי של סבתא, שאסרה עליו לרוץ על הדשא ולקטוף פירות בלי רשות.
שולמית עמדה על המרפסת, שפתיים קפוצות. יעקב מאחוריה עישן בשקט, מסתכל לעבר העצים. אף אחד לא עצר אותנו, אף אחד לא ניסה לשכנע אותנו להישאר.
איתן הלך אחרי עד הרכב. עדיין ניסה לעצור אותי.
– את עושה טעות גדולה, נוי, – הוא אמר בקול נמוך, כשהעמסתי את החפצים בתא המטען. – אמא לא תשכח את זה. את הורסת יחסים בגלל שטויות.
– אתה יודע מה? אכפת לך מהרגשות שלי, איתן, – סגרתי את תא המטען והסתובבתי אליו. – אני לא אסע יותר למושב של ההורים שלך. לעולם. ההחלטה סופית. אתה רוצה לבקר אותם – בבקשה, אפילו כל סוף שבוע. תיקח את הילדים, אם הם רוצים. אבל בלעדיי. נמאס לי.
התיישבתי במושב הנהג, הנעתי את המנוע. איתן עמד ליד הגדר, ידיים בכיסים. הוא נראה כמו ילד מבוהל שלוקחים לו צעצוע מוכר. הוא לא עלה לרכב. נשאר במושב, ליד אמא, שכבר קראה לעברו מהמרפסת בתנועות ידיים נמרצות.
יצאנו דרך השער. במראה האחורית ראיתי את דמותו של בעלי הולכת וקטנה, יחד עם הגדר הירוקה והחממה הענקית. בחזה צבט מעט מההבנה שהערב הזה שינה הכל.
הנישואים שלנו לא יתמוטטו מחר, נמשיך איכשהו לחיות. אבל נוי הישנה, שהייתה מוכנה לסבול כל השפלה למען שלום בית מדומה, כבר לא קיימת.
לחצתי על הדוושה, והרכב נסע על דרך העפר הרעה, נושא אותנו הרחק מהבית במושב, שבו ניסיתי יותר מדי לחיות על פי חוקים של אחרים.
– אמא, אנחנו לא נוסעים יותר לסבתא? – שאלה עלמה בשקט במושב האחורי, מעסיקה אותי מהכביש.
העברתי מבט במראה האחורית. בתי חיבקה את הארנב, ותומר חיכה בסקרנות לשמוע מה אני אומרת.
– לסבא וסבתא אתם תסעו עם אבא, אם תרצו, – העברתי הילוך והוצאתי את הרכב לכביש המהיר. – אבל לי יש עכשיו תוכניות אחרות לסופי שבוע.
מרחוק נראו אורות תחנת דלק. פניתי לשם כדי לקנות לילדים מיץ ולשתות קפה בשקט. לפניי נמתחו מאה קילומטרים עד הבית, והדרך הזו התכוונתי לעבור בלי למהר.
