עד לפני זמן מה הייתי בעיני חמותי נחש ועצלנית. עכשיו הפכתי לקדושה, היא מתקשרת אלי כמעט כל יום ומבקשת סליחה. אבל אני לא מאמינה למילה שלה. אני רוצה לומר רק דבר אחד: “מגיע לכם! תקצרו את מה שזרעתם!”
אז בשנת 2017 התחתנתי עם יונתן. למדנו יחד, נפגשנו בשנה הראשונה באוניברסיטה. אחרי סיום התואר הראשון התחתנו. אני לא מהעיר, הגעתי לתל אביב ממושב קטן.
כי היינו עדיין סטודנטים ולא היה לנו כסף, החלטנו לגור אצל חמותי. לשושנה הייתה דירת שלושה חדרים במרכז העיר עם שיפוץ יפה. בהתחלה הסכמתי להרפתקה הזאת – נחסוך מהר לקן משלנו, ולא נשלם שכירות.
אבל חמותי לא קיבלה אותי. היא לא התביישה לומר שהיא רצתה לבנה היחיד אישה טובה יותר:
– כפרייה פרימיטיבית. פה בעיר חוקים אחרים, יקירתי. חשבת להתחתן כדי לגנוב את הדירה? לא יקרה!
אף על פי שבאותו זמן כבר מצאתי עבודה כעוזרת במשרד תרגום. ואחרי זה השתדלתי גם לנקות בבית ולבשל משהו. אבל גם בזה לא יכולתי לרצות את חמותי:
– מה זה הבלאגן הזה?
– זה מרק, טרי, הרגע בישלתי.
– את בטח בישלת מרקים כאלה לחזירים!
יונתן אפילו לא ניסה לדבר עם אמא שלו, כי פחד ממנה מאוד. הוא דאג שהיא לא תזרוק אותנו מהדירה.
תמונה להמחשה. התמונה אינה מהווה תיעוד למצב המתואר.
אבל הצרות לא נגמרו שם. תוך שנה הצלחנו לחסוך סכום נכבד, אבל כל הכסף הזה הלך לשיפוץ אצל חמותי. קנינו מקרר חדש, מיקרוגל, כיור, קולט אדים וארונות. את המקרר הישן חמותי לא זרקה, אלא העבירה לחדר השינה שלנו. ושם אחסנו את כל האוכל שלנו. פעם אחת לקחתי ממנה חתיכת חמאה – היא עשתה מהומה כאילו שדדתי אותה!
גרתי בבית המשוגעים הזה עוד שלוש שנים. כשהווירוס התחיל, הכל התהפך. יונתן פוטר, הוא ישב בבית כל הזמן. אני עבדתי מרחוק, קיבלתי מחשב נייד מהעבודה.
אבל חמותי שוב התחילה להתלונן:
– זאת עבודה? כדאי שתקומי ותשטפי כלים!
– מיד. רק אמלא את המסמכים האלה.
– ולבשל? תראי איך יונתן רזה! את עקרת בית גרועה!
לא יכולתי לסבול יותר, אספתי את כל הדברים וחזרתי להורים במושב. יונתן התקשר אלי רק פעם אחת – ביקש שאשלים עם אמא שלו.
אז התגרשנו. אני, תודה לאל, עבדתי טוב, הצלחתי לקנות דירה בתל אביב. לאחרונה גם קניתי רכב. עכשיו אני גרה בתל אביב, פתחתי משרד תרגום משלי ויש לי עובדים נפלאים.
ולפני חודש בדיוק חמותי התקשרה אלי במפתיע:
– שירה, את כזאת חכמה. שמעתי שיש לך עבודה מצוינת. תמיד אמרתי שתצליחי בחיים.
איבדתי את הדיבור, כי נזכרתי איך חמותי “שיבחה” אותי קודם.
– תודה רבה…
– ואת עדיין לא נשואה?
– לא. ומה אכפת לך?
– יונתן נמק בלעדייך, נחלש. אולי תיפגשו?
התברר שיונתן אחרי הגירושים לא מצא איש – לא אישה, לא עבודה. כל השנים האלה הוא ישב על הצוואר של אמא, רק התקיים מעבודות מזדמנות.
וכנראה שחמותי שמעה על העסק והדירה שלי, אז החליטה לעשות “שלום”. עכשיו היא מתקשרת כמעט כל יום. נמאס לי, והחלטתי לשים סוף לשיחה המטופשת הזאת:
– אתם יודעים מה? שכחתם איך קראתם לי כפרייה פרימיטיבית, איך ביקרתם את האוכל שלי. אפילו על העבודה הזאת רציתם!
– זה היה מזמן. מה שהיה – היה.
– לא, ככה זה לא עובד. אלוהים העניש אתכם על זה! תטפלו בעצמכם בבנק שלכם ותמצאו לו אישה ראויה. כי אני כפרייה פרימיטיבית!
לא מתביישת בכלל ששלחתי את חמותי. בעצם, חמותי לשעבר. היא הרסה את המשפחה שלנו, ועכשיו היא רוצה להתפייס? תודה, אבל כמו שאומרים – לא נכנסים פעמיים לאותו נהר.
