השער של שמעון לא נסגר מאז הקיץ שעבר. הבריח נתלש כשדחף אותו בכתף, כי הידיים היו תפוסות בדליים. מאז הדלת התנדנדה על ציר אחד, והרוח חבטה בה בלילות, כאילו מישהו בא והולך, לא מחליט להיכנס.
שמעון התרגל. הוא בכלל התרגל מהר להכל. לזה שאשתו מתה לפני שלוש שנים. לזה שהבן מתקשר פעם בחודש, בימי ראשון, והשיחה מסתיימת בארבע דקות. לזה שהגינה מתמלאת בעשבים שוטים, כי הגב לא מאפשר להתכופף, ולשכור עזרה – זה להודות שלא מצליח.
החתולה באה בספטמבר. אפורה, עם כתם לבן על החזה ואוזן קרועה. התיישבה על המדרגה ובהתה בדלת. לא מיאה. לא מתחככת ברגליים. פשוט ישבה, כאילו באה לעסק ומחכה לקבלה.
שמעון יצא, הסתכל עליה ואמר:
– אין לי מה לאכול בעצמי.
החתולה לא עזבה.
הוא חזר הביתה, הוציא מהמקרר חתיכת דג מבושל, שם על נייר עיתון והוציא החוצה. החתולה אכלה את הדג, ליקקה את הפה ושוב התיישבה באותו מקום.
– טוב, שבי, – אמר שמעון.
עד אוקטובר היא חיה בבית. לא כי שמעון הזמין, אלא כי בוקר אחד הוא פתח את הדלת ומצא שהחתולה ישנה על שטיח הקטן במסדרון. איך נכנסה – לא ברור. הדלת הייתה סגורה. אחר כך הוא הבחין שהחלון במטבח לא נסגר עד הסוף, והבין.
הוא לא תיקן את החלון.
הילד של השכנים, יונתן, עבר ליד ביתו של שמעון כל יום. הוא היה בן תשע, למד בכיתה ג’ וחזר מבית הספר דרך הסמטה, כי ככה יותר קצר. השער עם הבריח התלוש היה בדיוק במסלול שלו. יונתן תמיד הביט לחצר – לא מסקרנות, אלא כי מאחורי המחסן של שמעון צמח עץ תפוח ישן, ובסתיו היו מתחתיו תפוחים צהובים, קטנים, חמוצים, אבל יונתן בכל זאת אסף ואכל.
עכשיו לא היו תפוחים. אבל ההרגל להסתכל נשאר.
באותו חמישי יונתן הלך מבית הספר וראה את שמעון עומד על המדרגות עם תיק בד בידיים. התיק זז.
יונתן עצר ליד השער. התיק בידיו של שמעון התעוות, ומשהו בפנים גירד, חרש, כמו ציפורניים על לוח.
שמעון לא ראה את הילד. הוא ירד מהמדרגות, עבר בחצר למכונית – סובארו ישנה שעמדה ליד הגדר, מכוסה בשכבת בוץ. פתח את הדלת האחורית, הניח את התיק על המושב וחזר הביתה.
יונתן עמד ולא זז. הלב דפק, כאילו רץ, למרות שעמד במקום. הוא ראה ליד ביתו של שמעון את החתולה. אפורה, עם כתם לבן. לפעמים היא ישבה על אדן החלון והסתכלה החוצה. יונתן פעם נופף לה ביד, והחתולה הטתה ראש, כאילו לא הבינה.
תיק. חתולה בתיק. יונתן ידע מה זה. סבתא שלו סיפרה שפעם במושב הטביעו גורים בנחל. לא מרשע, אלא כי אין מי שיאכיל. סבתא אמרה את זה ברוגע, כמו על מזג האוויר, ויונתן אז לא יכול היה להירדם עד חצות, כי דמיין תיק שיורד למים השחורים.
שמעון יצא שוב. עכשיו בידיו הייתה קופסת קרטון. הוא שם אותה על המושב האחורי ליד התיק, התיישב ליד ההגה והניע את המנוע. הסובארו השתעלה, התעטשה ויצאה מהחצר דרך השער הפתוח.
יונתן נצמד לגדר כדי שהמכונית לא תפגע בו. שמעון עבר לידו ולא סובב ראש.
הילד רץ הביתה.
אמו, אורית, עמדה במטבח וחתכה בצל. עיניה אדומות, אבל לא מבכי, אלא מהבצל. יונתן נכנס במהירות למסדרון, לא חלץ נעליים, ומפתח אמר:
– אמא, שמעון שם את החתולה בתיק ונסע!
אורית הניחה את הסכין.
– איזו חתולה?
– האפורה עם הכתם הלבן! היא גרה אצלו! הוא הכניס אותה לתיק ולמכונית!
– יונתן, תחלוץ נעליים. כל הרצפה…
– אמא! הוא נסע להטביע אותה! או לזרוק ביער!
אורית ניגבה ידיים במגבת. הביטה בבנה. הוא עמד עם מעיל פתוח, תיק על כתף אחת, והשפה התחתונה רעדה. לא בכה, אבל היה על הסף.
– יונתן, שב. אנחנו לא יודעים לאן הוא נסע. אולי לוטרינר.
– לא מביאים לוטרינר בתיק! בקופסת נשיאה!
ופה אורית לא מצאה מה לענות. כי הבן צדק. לוטרינר לא מביאים בתיק.
– בסדר, – אמרה. – אני אדבר עם שמעון כשהוא יחזור.
– ואם יהיה מאוחר מדי?
– יונתן.
– ואם יהיה מאוחר מדי, אמא?
אורית הורידה את הסינר.
– תתארגן. נוסעים.
היא לא ידעה למה היא עושה את זה. שמעון היה שכן עשרים שנה. איש שקט, מעט מילים, שעבד בעבר כמכונאי במפעל, ועכשיו יושב בפנסיה ומתקן לשכנים דברים קטנים תמורת סכום סמלי. לא שותה. לא עושה צרות. אחרי מות אשתו נעשה עוד יותר שקט, כאילו הורידו את הווליום בכמה רמות. אורית הביאה לו צנצנות ריבה בראש השנה, והוא בכל פעם אמר את אותו הדבר: “נו, אורית, לא היה צריך.” לקח. ובפעם הבאה שוב אמר “לא היה צריך”.
לא נראה כמו אדם שמטביע חתולים.
אבל התיק זז. יונתן ראה את זה.
אורית הוציאה את המכונית מהמוסך. יונתן ישב לידה, חגר חגורה והביט מהחלון, כאילו החתולה יכולה להיות איפשהו בכביש. לא היה לאן לנסוע – הם לא ידעו לאן שמעון פנה. לכיוון הנחל? ליער? לכביש הראשי?
– לנחל, – אמר יונתן בביטחון.
– למה לנחל?
– כי סבתא אמרה שתמיד לנחל.
אורית פנתה לנחל. לא כי האמינה בסיפורי סבתא. אלא כי לא היה לה תוכנית אחרת, ויונתן הביט בה כמו שילדים מביטים כשהם מצפים שהמבוגר יתקן הכל.
הדרך לנחל עברה בשדה, אחר כך בחורשת עצים, ואז בחדות מטה, אל הגשר. הגשר ישן, עץ, נסעו עליו רק בקיץ. עכשיו נהגו לעקוף דרך כרכור, עיקול של שמונה קילומטרים, אבל יש אספלט.
הסובארו לא הייתה ליד הגשר.
– הוא לא כאן, – אמרה אורית.
יונתן לא ענה. הוא הביט בנחל. הוא לא קפא, כי פברואר היה חם מהרגיל, והמים זרמו עכורים, אפורים-חומים, עם כתמים כהים ליד הגדות.
– נסע חזרה, – אמרה אורית ברכות.
– דרך כרכור, – ביקש יונתן.
הם נסעו דרך כרכור.
את הסובארו הם ראו בדרך חזרה. היא עמדה בשוליים ביציאה מכרכור, ליד בניין ארוך בן קומה אחת עם שלט “בית חולים וטרינרי”. השלט היה ישן, האותיות דהויות. ליד הדלת היה מודעה על דף A4, אבל מרחוק לא הצליחו לקרוא.
אורית עצרה.
– יונתן, חכה במכונית.
– לא.
– אני אלך איתך.
היא לא התווכחה.
בפנים הריח אקונומיקה ומשהו מתוק, כמו בבית מרקחת. מאחורי הדלפק ישבה אשה בחלוק כחול וכתבה משהו ביומן. במסדרון על הכיסאות – אף אחד. מאחורי דלת סגורה עם שלט “חדר קבלה” נשמע קול. אורית זיהתה אותו מיד.
שמעון.
היא ניגשה לדלת ועצרה. יונתן עמד לידה, נאחז בידה.
הדלת הייתה פתוחה מעט.
שמעון ישב על שרפרף מול שולחן מתכת. על השולחן, על שעוונית נקייה, שכבה החתולה. אפורה, עם כתם לבן על החזה. חיה. הווטרינר, גבר צעיר עם משקפיים, מישש את בטנה. החתולה שכבה רגועה, רק הזז עוות.
– מתי שמתם לב? – שאל הווטרינר.
– לפני שלושה ימים. הפסיקה לאכול. אחר כך התחילה להתחבא. נכנסה מתחת לאמבטיה ולא יצאה. בקושי הוצאתי אותה.
– במה הבאתם?
– בתיק. אין לי קופסת נשיאה. קניתי, אבל בחנות במושב אין, ולנסוע לעיר… עשיתי חורים בתיק שתוכל לנשום. ושמתי שמיכה.
הווטרינר הנהן. לחץ על בטן החתולה ועיכב את היד.
– שמעון, לחתולה שלכם אין מחלה. יש גורים. בערך שבוע, אולי עשרה ימים.
שמעון הוריד את הכובע. שפשף מצח. הרכיב חזרה.
– גורים?
– שלושה או ארבעה, לפי התחושה. היא לא זקנה, בריאה, הלידה אמורה לעבור בסדר.
– חשבתי שהיא מתה, – אמר שמעון בשקט. – לא אוכלת. מתחבאת. מיאה בלילה, חרש, כאילו מתלוננת. חשבתי שנגמר.
הווטרינר חייך.
– לא נגמר. להיפך. התחלה.
שמעון הביט בחתולה. היא סובבה ראש וצמצמה עיניים אליו, כאילו אמרה: “נו, הבנת?”
הוא הושיט יד וליטף אותה בין האוזניים. פעם אחת. שניה. החתולה לחצה אוזניים והחלה לגרגר, והקול עבר על שולחן המתכת כמו רטט.
יונתן מאחורי הדלת הפסיק לנשום. הוא שמע הכל. אורית שמה יד על כתפו והרגישה שהילד נרפה, כאילו הוציאו ממנו את המוט שהחזיק אותו בשעה האחרונה.
היא דחפה את הדלת.
שמעון הסתובב. ראה את אורית. ראה את יונתן. הופתע.
– אורית? מה את פה?
אורית פתחה פה וסגרה. כי לומר “חשבנו שאתה נוסע להטביע את החתולה” היה מבייש, טיפשי ובלתי אפשרי. אבל יונתן הקדים אותה.
– שמעון, ראיתי שאתה שם את החתולה בתיק. חשבתי שאתה… נו…
הוא לא גמר. שמעון הביט בילד, ועל פניו התרחש משהו איטי ומורכב, כאילו הוא מרכיב מראות בודדות לתמונה שלמה.
– חשבת שאני רוצה להטביע אותה?
יונתן הנהן.
שמעון שתק. אחר כך קם, ניגש לילד והתיישב על ברכיו. הברכיים חרקו, ושמעון קימט מצח, אבל לא הזדקף.
– יונתן. לא הייתי עושה את זה. שומע? לעולם לא.
– אני יודע. עכשיו יודע.
– תיק, כי אין קופסת נשיאה. היא לא אוהבת שמחזיקים אותה. בורחת. בתיק חשוך ורגוע. שמתי שם סוודר ישן, שיהיה רך.
– ראיתי שהתיק זז. ונבהלתי.
שמעון שם יד על כתפו של הילד. כף היד הייתה גדולה, כבדה, עם יבלות צהובות.
– נכון שנבהלת, – אמר שמעון ברצינות. – נכון שרצת. אם זה היה באמת ככה, היית מספיק.
החתולה על השולחן הפסיקה לגרגר והביטה בהם, כאילו מבינה על מה מדברים. הווטרינר כתב בשקט משהו בתיק.
אורית הסתובבה לחלון. מחוץ לחלון ירד השלג הראשון, דק ויבש, והפנס ליד מדרגות המרפאה נראה כמו שמש עמומה בענן לבן.
קופסת הקרטון ששמעון שם במכונית אחרי התיק עמדה על הרצפה ליד השולחן. פתוחה. בפנים שכב מגבת ישנה, קערת מים מכוסה בניילון שלא תישפך, ושקיק אוכל. של חתולים. שנמכר במושב רק בחנות אחת, אצל דודה רחל, ועלה הרבה. שמעון קנה אותו מראש.
הביתה נסעו בחושך. יונתן ישב במושב האחורי ושתק. לא ישן, רק שתק, כמו מבוגר שנגמרו לו המילים אבל המחשבות עדיין לא.
– אמא, – אמר כבר בכניסה למושב, – אפשר ללכת לשמעון? כשהגורים ייוולדו?
– אפשר. אם הוא לא נגד.
– הוא לא יהיה נגד.
אורית לא שאלה מאיפה הביטחון. כי ראתה איך שמעון הביט בילד בחדר הווטרינר, ובמבט הזה היה משהו שהיא לא הבחינה בו אצל השכן הרבה זמן. לא הכרת תודה. משהו פשוט וחשוב יותר. כאילו בפעם הראשונה משלוש שנים ראו אותו לא מעבר לגדר, אלא מקרוב.
הגורים נולדו אחרי תשעה ימים. ארבעה. שלושה אפורים ואחד לבן, עם כתם כהה על הגב, כמו דיו.
יונתן בא באותו ערב. שמעון פתח את הדלת והכניס אותו בלי מילים. הילד ישב על הרצפה ליד הקופסה, שבה החתולה שכבה עם הגורים, וישב ככה חצי שעה, בלי לזוז.
– זה דומה לך, – אמר שמעון, מצביע על הלבן. – אותו פרוע.
– הוא שוכב.
– חכה.
שמעון תיקן את השער. יונתן עזר, החזיק את הציר בזמן ששמעון הדק את הברגים. בריח חדש קנתה אורית. הביאה בשקית יחד עם צנצנת ריבה. שמעון אמר: “נו, אורית, לא היה צריך.” אבל את הבריח התקין באותו יום.
עכשיו השער נסגר היטב, והרוח לא חבטה בו בלילות. אבל יונתן בכל זאת נכנס דרכו כל יום אחרי בית הספר. פתח, נכנס, סגר אחריו. הבריח ננעל בדיוק ובקצר, כמו נקודה בסוף משפט.
את הגור הלבן יונתן לקח לעצמו כשהוא גדל. קרא לו לבן. שמעון שמע את השם, גיחך ולא אמר כלום. רק ליטף את החתולה, שישבה על אדן החלון והביטה כיצד הילד נושא את בנה דרך החצר.
החתולה ליוותה אותם במבט עד השער. אחר כך הסתובבה והתכרבלה על אדן החלון.
יונתן למד באותו יום שאסור לשפוט אדם לפני שמבינים את מעשיו, ושהרע ביותר לפעמים מסתתר מאחורי טוב שלא ראינו.
