נועה הרימה את עיניה ממגזין הרישום ובהתה במבקרת. בשלוש שנות עבודתה במקלט “ידיד” היא שמעה בקשות שונות. ביקשו כלבים קטנים, ביקשו חביבים, ביקשו “שלא ישיר” ו”שיסתדר עם ילדים”. גבר אחד דרש כלב “עם עיניים עצובות, לצילומים”. אבל ככה, זו הייתה הפעם הראשונה.
– אני צריכה כלב מאוד זקן, – אמרה האישה.
– בן כמה בערך? – ביררה נועה בזהירות.
– הכי זקן שיש. עשר, שתים‑עשרה שנים. כמה שיותר זקן, יותר טוב.
האישה עמדה ליד הדלפק והחזיקה בידיה תיק בד. נמוכה, רזה, כבת שישים פלוס. שערה אסוף לאחור בלחמנייה הדוקה שממנה השתחררה פקעת אחת. על רגליה – נעלי ספורט שחוקות עם לכלוך מוטמע, על כתפיה – מעיל בצבע חאקי דהוי בתפרים. פניה רגועות, בלי חיוך אבל גם בלי מתח. פנים רגילות של אדם שיודע בדיוק למה בא.
– רגע, אני אבדוק אצל מרינה, – אמרה נועה ונכנסה למחסן.
מרינה לוי, מנהלת המקלט, חתכה לחם לאוכל הערב. הסכין הכה בקרש החיתוך בקצב אחיד, כמו מטרונום. על השולחן לידה עמד סיר עם דייסה שהתקררה וערימה של קערות אלומיניום.
– יש אישה בחוץ. מבקשת את הכלב הכי זקן.
מרינה עצרה את הסכין.
– הכי זקן?
– כן. היא אומרת – ככל שזקן יותר, יותר טוב.
– מוזר. תקראי לה.
* * *
האישה נקראה חנה מזרחי. היא התיישבה על כיסא במשרד המנהלת, הניחה את התיק על ברכיה ושילבה אצבעות. ידיה היו יבשות, גידיות, עם ציפורניים קצרות וסדקים זעירים בפרקי האצבעות. ידיים של אדם שעובד איתן הרבה – שוטף, מכבס, חופר, מטפל.
– חנה, את מבינה שכלבים זקנים דורשים טיפול מיוחד? – מרינה דיברה ברכות, אבל בקולה נשמעה זהירות. – הוצאות וטרינריות, אוכל מיוחד, לרוב מחלות כרוניות. מפרקים, כליות, לב. זה לא פשוט ולא זול.
– אני מבינה.
– יש לך ניסיון בגידול בעלי חיים?
– יש.
– ספרי לי, אם אפשר.
חנה שתקה. הביטה מבעד לחלון, שממנו נראו שורת הכלובים וקטע גדר עם צבע ירוק מתקלף. אי‑שם מאחורי הכלובים רחש הכביש המהיר.
– גר אצלי עכשיו גרף. הוא בן ארבע‑עשרה. תערובת לברדור עם משהו שעיר. לקחתי אותו ממקלט בחיפה לפני שנתיים. עמדו להרדים אותו כי יש לו דלקת פרקים ברגליים האחוריות ואף אחד לא רצה אותו. לפני גרף היה טובי, תערובת, עיוור בשתי עיניים. קטרקט מתקדם. לקחתי אותו כשהיה בן אחת‑עשרה. הוא חי אצלי שנה וחצי. לפני טובי – רינה, כלב רועים זקן עם דיספלזיה בירך. רינה הייתה איתי שמונה חודשים.
היא מנתה בשלווה, בלי התרגשות, כאילו הקריאה רשימת קניות. אבל כל שם ביטאה קצת יותר לאט משאר המילים. כאילו נתנה לכל אחד עוד שנייה של נוכחות.
מרינה הניחה את העט והורידה את המשקפיים.
– זאת אומרת, את לוקחת בכוונה כלבים זקנים?
– כן.
– אפשר לשאול – למה?
חנה הביטה בה ישר. עיניה אפורות, רגועות, בלי אתגר ובלי הסבר.
– כי אף אחד אחר לא ייקח אותם. כולם רוצים גורים. או צעירים, עד גיל שלוש לכל היותר. וכלב זקן יושב בכלוב ומחכה. והוא לא מבין למה. הוא אהב מישהו כל החיים, ישן ליד מיטתו, קיבל אותו בדלת. ואז מצא את עצמו כאן. הבעלים מת, או עבר דירה, או פשוט החליט שמספיק. ונשארה לו אולי שנה, אולי שנתיים. אני לא רוצה שהשנה הזאת תבלה על רצפת בטון.
במשרד שקט נשמע. נשמע מבעד לקיר כלב נובח – עמום, קצבי, בלי כעס. סתם מתוך געגוע.
– בואי, – אמרה מרינה וקמה. – אראה לך מישהו.
הכלובים עמדו בשתי שורות, מכוסים בצפחה. הריח היה של כלבים, תערובת מזון ואקונומיקה שבה שטפו את הרצפות בבוקר. מתחת לרגליים התזה שלוליות – בלילה ירד גשם, והמים התקבצו בתלמים של המריצה שהובילה מזון.
הכלבים קיבלו את פניהן בדרכים שונות. הצעירים התנפלו על הסורגים, ייבבו, קפצו, ניקבו בחרטומם בסדקים. כלב אחד רזה עם זנב קטום עמד בשקט והכה בכף רגלו הקדמית על המתכת, בקצב קבוע ומתמיד, כאילו דפק על דלת סגורה.
חנה הלכה והביטה. על הצעירים לא התעכבה. אפילו לא האטה את צעדה.
מרינה עצרה ליד כלוב שני מהסוף.
– הנה. שושי. בת שלוש‑עשרה. הביאו אותה לפני חודש. הבעלים מתה, הבת אמרה – “לא צריכים, לילד יש אלרגיה”. השאירו אותה במסדרון המקלט בקופסת טלוויזיה.
שושי שכבה בפינה הרחוקה על פיסת קרטון. גדולה, חומה‑אדמדמת, עם לחיים תלויות ועיניים עכורות. אוזניים שמוטות, עם כתמים אדמדמים. פנים אפורות – מקצה האף ועד המצח, כאילו פוזרו עליהן קמח. רגליים אחוריות מושטות במבוכה, בזווית, והיה נראה שלעמוד עולה לה מאמץ. לידה עמדה קערה עם מים לא נגועים.
חנה ניגשה לסורגים וכרעה על ברכיה.
– שושי.
הכלבה הרימה ראש. לא קמה. פשוט הרימה והביטה. עיניים לחות, עייפות, עם לובן אדמדם. הזנב נע פעם אחת, בכבדות, בכוח, ונעצר.
– יש לה בעיות בכליות, – אמרה מרינה בשקט. – וגם לב. קרדיומיופתיה. הווטרינר אומר – שנה, אולי שנה וחצי. וגם זה – בטיפול טוב ותרופות קבועות.
חנה לא הסתובבה. היא הביטה בשושי, ושושי הביטה בה. אחר כך הכלבה לאט, במאמץ ניכר, התרוממה על רגליה הקדמיות, משכה את האחוריות ועלתה שלושה צעדים אל הסורגים. היא נגעה בחרטומה במוטות. החרטום היה חם ויבש.
חנה השחילה אצבעות בין הסורגים וליטפה את שושי על גשר האף, מהאף למצח, לאט, כמו שמלטפים ילד ישן. הכלבה עצמה את עיניה.
– אני לוקחת אותה, – אמרה חנה.
הרישום ארך חצי שעה. נועה מילאה טפסים, שמה חותמות והציצה מבעד לחלון אל חנה, שישבה על ספסל בחצר והחזיקה את שושי ברצועה. הכלבה נצמדה לרגלה בצד ולא זזה. רק החרטום נע – ריחף על הברך, על שפת המעיל, על שרוכי הנעליים, על האצבעות שהונחו על גבה.
– מרינה, – לחשה נועה. – היא באמת נורמלית? זאת האישה?
מרינה ניגשה לחלון והביטה לחצר.
– נורמלית, נועה. יותר מנורמלית.
– אבל למה לה כלבים זקנים? הם… נו… ימותו בקרוב. זה תמיד כואב. מתרגלים, ואז – נגמר.
מרינה שתקה. שלבה ידיה על חזה. אחר כך אמרה, מבלי להסיר את מבטה מהחלון:
– את יודעת, אני עובדת במקלט עשרים שנה. ראיתי מאות אנשים. באים, בוחרים, לוקחים. חצי מהם מתקשרים אחרי חודש: “קחו בחזרה, הוא כורסם רהיטים”. או: “אנחנו עוברים דירה, לא יכולים לקחת”. או פשוט מפסיקים לענות לטלפונים, וזהו. והאישה הזאת – היא לא בוחרת. היא לוקחת את אלה שכבר כולם נטשו. את אלה שאף אחד אפילו לא מסתכל עליהם. זה, נועה, שונה לגמרי.
נועה השפילה עיניה ושתקה. חתמה על העמוד האחרון, רשמה תאריך ויצאה לחצר.
– חנה, הכל מוכן. הנה דף עם תרופות של שושי. הווטרינר רשם תוכנית. גלולות לכליות – בוקר וערב, עם אוכל. תרופת לב פעם ביום, על קיבה ריקה. ובדיקת מעקב בעוד שבועיים, אצל הרופא שלנו או אצל שלך.
חנה לקחה את הניירות, קיפלה אותם בקפידה לארבע והכניסה לתיק. שלפה משם קולר ישן – רחב, רך, מברזנט שחוק, עם אבזם כבד. החליפה לשושי.
– זה יותר נוח לה. לא לוחץ על הצוואר. ככה אני קונה לכולם.
נועה הביטה בהן הולכות. חנה צעדה לאט, מתאימה את עצמה לצעד הקצר והגורר של הכלבה. שושי צלעה לצדה, מעט כבדה על השמאלית האחורית. בשער עצרה חנה, התכופפה ותיקנה את הקולר. אחר כך אמרה משהו לשושי בשקט, בשפתיים בלבד, עד שנועה לא שמעה. שושי הרימה פניה האפורות וליקקה את ידה.
הן יצאו מהשער ופנו ימינה, אל תחנת האוטובוס.
כעבור חודש קיבלה מרינה הודעה. תמונה: שושי שוכבת על שמיכה משובצת עבה, רגליה מושטות. לידה קערת מים וברווז מפוחלץ ישן בלי עין אחת. הפנים עדיין אפורות, אבל העיניים נקיות יותר. בהירות יותר. בלי הע�ירות שהייתה בכלוב. הזנב בתמונה מטושטש. כנראה כשהוא מתנועע.
מתחת לתמונה טקסט: “שושי הסתגלה. בשבוע הראשון פחדה, נצמדה לקיר. אחר כך טיפסה אלי למיטה באמצע הלילה ומאז ישנה שם, למרות שאני משכיבה אותה למטה. אוהבת כשלוטפים מאחורי האוזן הימנית. השמאלית לא נותנת – כנראה כואב. הכליות יציבות, הווטרינר מרוצה. גרף התרגל אליה, לא מקנא. שוכבים יחד על המרפסת כשיש שמש. תודה.”
מרינה קראה. אחר כך קראה שוב. סגרה את הנייד, נשענה לאחור על הכיסא והביטה ארוכות בתקרה, שעליה התפשטה כתם ישן מטפטוף.
על השולחן מונחת רשימת כלבים להעברה למבנה אחר. עשרים ושלושה שמות. גילאים בין שנתיים לחמש. צעירים, חזקים, עם סיכויים טובים. לכל אחד סיפור משלו, תקווה משלו.
ובסוף הרשימה, רשום בעיפרון ידני – ברון. בן ארבע‑עשרה, זכר, תערובת, הובא מדירה אחרי מות בעליו. חירש באוזן שמאל. הולך לאט. אוכל מעט. בעמודה “עניין מבקרים” – קו מקף.
מרינה לקחה את הנייד וכתבה: “חנה, הגיע אלינו ברון. בן 14. שקט, רגוע. אם תהיי מוכנה, תודיעי.”
התשובה הגיעה אחרי ארבע דקות. לא אחרי שעה, לא אחרי יום. אחרי ארבע דקות: “אהיה בשבת. אכין מקום.”
מרינה חייכה. הכניסה את הנייד לכיס החלוק.
מבעד לקיר נבח ברון בנביחה עמומה. לא על מישהו. סתם אל הריק, כפי שנובחים כלבים זקנים כשמשהו חולף בחלומם. משהו מהעבר, מהזמן שבו הבית עוד היה בית, לא זיכרון.
חנה הגיעה בשבת, כפי שאמרה. נכנסה למקלט בדיוק בעשר בבוקר, באותן נעלי ספורט, באותו תיק. על פניה – אותו הבעת רגיעה.
נועה פגשה אותה בכניסה. רצתה לומר משהו, אבל במקום זאת רק הנהנה והובילה לכלוב השלישי.
בדרך לא יכלה להתאפק.
– חנה, אפשר שאלה?
– אפשר.
– לא קשה לך? כשהן… הולכות?
חנה הלכה, לא האטה. נעלי הספורט התזו בשלוליות המוכרות.
– קשה.
– ועדיין את לוקחת חדשות?
– ועדיין.
נועה שתקה. אחר כך בשקט:
– למה?
חנה עצרה. הסתובבה אל נועה והביטה בה ברוגע, בלי טינה, בלי פאתוס.
– כשרינה מתה, היא שכבה לי על הברכיים, על סדין נקי, וליטפתי את ראשה. כל הלילה. והיא יכלה למות כאן, בכלוב, על קרטון. לבד. היה לי קשה אחר כך. עדיין קשה לי כשאני נזכרת. אבל לה לא. היה לה רגוע. ראיתי את זה. בעיניים, בנשימה, באיך שהיא הרפתה את הרגליים. העניין הוא לא עליי, נועה. העניין הוא עליהן.
נועה הסתובבה במהירות וניגבה את עיניה בגב כף ידה. אחר כך אמרה, בקול עבודה רגיל:
– בואי. ברון מחכה.
ברון שכב בפינת הכלוב, כהה, כבד, עם בטן נפולה וזקן אפור על הסנטר התחתון. למראה האנשים לא קם. הרים אוזן אחת, הימנית הבריאה, והביט. באותה הבעה שיש לכלבים זקנים כשהם כבר לא מצפים לכלום, אבל עדיין שמים לב.
חנה כרעה ליד הסורגים. שלפה מהתיק חתיכת עוף עטופה במפית. הושיטה מבעד לסורגים.
ברון הריח. לקח בזהירות, בשפתיים רכות, כמו שלוקחים משהו שביר. לעס לאט.
חנה ליטפה את מצחו. פרווה גסה, עור חם, גידולים זקנים על הגבות.
– אז נו, – אמרה חנה בשקט. – נוסעים הביתה.
