ניצה הרימה את מבטה מפנקס הרישום ובחנה את המבקרת. בשלוש שנות עבודה בעמותת “חבר” היא שמעה בקשות מגוונות. ביקשו קטנים, ביקשו חביבים, ביקשו “שלא משיר פרווה” ו”שיסתדר עם ילדים”. גבר אחד דרש כלב “עם עיניים עצובות, לצילומים”. אבל ככה, זו הייתה הפעם הראשונה.
– אני צריכה כלב מאוד זקן, – אמרה האישה.
– בן כמה? – הבהירה ניצה בזהירות.
– הכי זקן שיש. עשר שנים, שתים־עשרה. ככל שזקן יותר, כך טוב יותר.
האישה עמדה ליד הדלפק והחזיקה בידה תיק בד. נמוכה, רזה, בת שישים ומשהו. שערה אסוף לאחור בלחמנייה הדוקה, גדיל אחד השתחרר. נעלי ספורט בליות עם לכלוך מוטבע, מעיל חאקי דהוי בתפרים. פניה רגועות, בלי חיוך אבל גם בלי מתח. פנים של אדם שיודע בדיוק למה בא.
– רגע, אני אשאל את שרה, – אמרה ניצה ונכנסה לחדר האחורי.
שרה, מנהלת העמותה, חתכה לחם לארוחת ערב. הסכין נקש על קרש החיתוך בקצב קבוע, כמו מטרונום. על השולחן ליד עמדה סיר דייסה שהתקררה וערימת קערות אלומיניום.
– יש אישה. מבקשת את הכלב הכי זקן.
שרה עצרה את הסכין.
– הכי זקן?
– כן. אומרת שככל שזקן יותר, טוב יותר.
– מוזר. תקראי לה.
* * *
האישה נקראה ליאורה רוזן. היא ישבה על כיסא במשרד המנהלת, הניחה את התיק על ברכיה ושילבה אצבעות. ידיה היו יבשות, גידיות, עם ציפורניים קצוצות וסדקים קטנים בפרקי האצבעות. ידיים של אדם שעובד איתן הרבה – שוטף, מכבס, חופר, מרפא.
– ליאורה, את מבינה שכלבים זקנים דורשים טיפול מיוחד? – שרה דיברה ברכות, אבל בקולה נשמעה זהירות. – עלויות וטרינריות, אוכל מיוחד, לרוב מחלות כרוניות. מפרקים, כליות, לב. זה לא קל ולא זול.
– אני מבינה.
– יש לך ניסיון בגידול בעלי חיים?
– כן.
– ספרי, אם אפשר.
ליאורה שתקה. הביטה מבעד לחלון, שם נראו שורת הכלובים וקטע גדר עם צבע ירוק מתקלף. אי־שם מאחורי הכלובים, זממה כביש ראשי.
– גר אצלי כרגע בובי. הוא בן ארבע־עשרה. תערובת לברדור עם משהו שעיר. לקחתי אותו מעמותה בחיפה לפני שנתיים. התכוונו להרדים אותו כי יש לו דלקת פרקים ברגליים האחוריות ואף אחד לא רצה אותו. לפני בובי היה טובי, תערובת, עיוור בשתי העיניים. קטרקט מתקדם. לקחתי אותו כשהיה בן אחת־עשרה. הוא חי אצלי שנה וחצי. לפני טובי – דינה, רועה גרמנייה זקנה עם דיספלזיה בירך. דינה הייתה איתי שמונה חודשים.
היא מנתה ברוגע, בלי דרמה, כמו הקריאה ברשימת קניות. אבל כל שם נאמר קצת יותר לאט מהמילים האחרות. כאילו נתנה לכל אחד עוד שנייה של נוכחות.
שרה הניחה את העט והורידה את המשקפיים.
– אז את לוקחת בכוונה כלבים זקנים?
– כן.
– אפשר לשאול – למה?
ליאורה הביטה ישר לתוך עיניה. עיניים אפורות, רגועות, בלי אתגר ובלי הסבר.
– כי אף אחד אחר לא ייקח אותם. כולם רוצים גורים. או צעירים, לכל היותר עד שלוש. וכלב זקן יושב בכלוב ומחכה. והוא לא מבין למה. הוא אהב מישהו כל חייו, ישן לרגלי מישהו, קידם בדלת. ואז מצא את עצמו כאן. הבעלים מת, או עבר דירה, או פשוט החליט שמספיק. ונשארו לו, אולי שנה, אולי שנתיים. אני לא רוצה שהשנה הזאת תבלה על רצפת בטון.
במשרד השתררה דממה. נשמע מבעד לקיר נביחה של אחד הכלבים – עמומה, קצבית, בלי כעס. רק מתוך בדידות.
– בואי, – אמרה שרה וקמה. – אני אראה לך מישהי.
הכלובים עמדו בשתי שורות, מקורים בפח. היה ריח של כלב, מזון ואקונומיקה ששטפו את הרצפות בבוקר. מתחת לרגליים שלוליות – בלילה ירד גשם, ומים התקבצו בתלמים מהמריצה שהובילה אוכל.
הכלבים קיבלו את פניהן בדרכים שונות. הצעירים נזרקו אל הסורגים, יללו, קפצו, תחבו חוטמין בין החריצים. זכר אחד רזה עם זנב קטום עמד בשקט והכה ברגלו הקדמית על המתכת, בקצב קבוע ומתמיד, כמו דופק בדלת סגורה.
ליאורה הלכה והביטה. בצעירים לא התעכבה. אפילו לא האטה.
שרה עצרה ליד הכלוב הלפני אחרון.
– הנה. מיצי. בת שלוש־עשרה. הביאו אותה לפני חודש. הבעלים מת, הבת אמרה – “אנחנו לא רוצים, לילד יש אלרגיה”. השאירו אותה במסדרון העמותה בקופסת טלוויזיה.
מיצי שכבה בפינה הרחוקה על פיסת קרטון. גדולה, חומה־אדמדמת, עם לחיים נפולות ועיניים עכורות. אוזניים תלויות, עם כתמים אדמדמים. פנים אפורות – כולן, מהאף ועד המצח, כאילו פוזרו עליהן קמח. רגליים אחוריות מושטות בזווית לא נוחה, וברור שלקום דורש ממנה מאמץ. לידה קערת מים שלא נגעו בה.
ליאורה ניגשה לסורגים והתיישבה על כרעיה.
– מיצי.
הכלבה הרימה ראש. לא קמה. רק הרימה והביטה. עיניים לחות, עייפות, עם לובן אדמדם. הזנב נע פעם אחת, בכבדות, בכוח, ונעצר.
– יש לה בעיות בכליות, – אמרה שרה בשקט. – ובלב. קרדיומיופתיה. הווטרינר אומר – שנה, אולי שנה וחצי. וגם זה – עם טיפול טוב ותרופות קבועות.
ליאורה לא הסתובבה. היא הביטה במיצי, ומיצי הביטה בה. ואז הכלבה לאט, במאמץ ניכר, קמה על רגליה הקדמיות, משכה את האחוריות ועושה שלושה צעדים לעבר הסורגים. היא תחבה את אפה בין המוטות. האף היה חם ויבש.
ליאורה הכניסה אצבעות מבעד לסורגים וליטפה את מיצי על גשר האף, מהאף למצח, לאט, כמו שמלטפים ילד ישן. הכלבה עצמה עיניים.
– אני לוקחת אותה, – אמרה ליאורה.
ההרשמה ארכה חצי שעה. ניצה מילאה טפסים, שמה חותמות והציצה מבעד לחלון על ליאורה, שישבה על ספסל בחצר והחזיקה את מיצי ברצועה. הכלבה נצמדה לרגלה ולא זזה. רק האף נע – ריחף על הברך, על שולי המעיל, על שרוכי הנעליים, על האצבעות שהונחו על גבה.
– שרה, – לחשה ניצה. – היא בטוח נורמלית? כאילו, האישה הזאת?
שרה ניגשה לחלון והביטה לחצר.
– נורמלית, ניצה. יותר מזה.
– אבל למה לה כלבים זקנים? הם… נו… ימותו בקרוב. זה תמיד כואב. מתרגלים, ואז – נגמר.
שרה שתקה. שילבה ידיה על חזה. אחר כך אמרה, בלי להסיר מבט מהחלון:
– את יודעת, אני עובדת בעמותה עשרים שנה. ראיתי מאות אנשים. באים, בוחרים, לוקחים. חצי מהם מתקשרים אחרי חודש: “קחו חזרה, הוא לועס רהיטים”. או: “אנחנו עוברים דירה, לא יכולים לקחת”. או פשוט מפסיקים לענות לטלפונים. והאישה הזאת – היא לא בוחרת. היא לוקחת את אלה שכבר כולם נטשו. את אלה שאף אחד לא מסתכל עליהם. זה, ניצה, משהו אחר לגמרי.
ניצה השפילה עיניים ושתקה. חתמה על העמוד האחרון, רשמה תאריך ויצאה לחצר.
– ליאורה, הכל מוכן. הנה תזכיר על התרופות של מיצי. הווטרינר רשם משטר. כדורים לכליות – בוקר וערב, עם אוכל. כדור לב פעם ביום, על קיבה ריקה. ובדיקה חוזרת בעוד שבועיים, אצל הרופא שלנו או אצל שלך.
ליאורה לקחה את הניירות, קיפלה בקפידה לארבעה והכניסה לתיק. הוציאה משם קולר ישן – רחב, רך, מברזנט בלוי, עם אבזם כבד. החליפה למיצי.
– זה נוח לה יותר. לא לוחץ על הצוואר. אני קונה כזה לכל שלי.
ניצה הביטה כשהן הולכות. ליאורה צעדה לאט, מתאימה את עצמה לצעד הקצר והמדשדש של הכלבה. מיצי צלעה לצדה, נשענת מעט על רגל שמאל אחורית. בשער ליאורה עצרה, התכופפה ותיקנה את הקולר. אחר כך אמרה משהו למיצי בשקט, רק בשפתיים, שניצה לא שמעה. מיצי הרימה את פניה האפורות וליקקה את ידה.
הן יצאו מהשער ופנו ימינה, לכיוון תחנת האוטובוס.
כעבור חודש קיבלה שרה הודעה. תמונה: מיצי שכבה על שמיכה עבה משובצת, רגליים מושטות. לידה קערת מים ובובה ממולאת ישנה של ברווז בלי עין אחת. הפרצוף עדיין אפור, אבל עיניים צלולות יותר. בהירות יותר. בלי הערפול שהיה בכלוב. הזנב בתמונה מטושטש. כנראה כישכש.
מתחת לתמונה טקסט: “מיצי הסתדרה. בשבוע הראשון פחדה, נצמדה לקיר. ואז עלתה אלי למיטה באמצע הלילה ומאז ישנה שם, למרות שאני משכיבה לה למטה. אוהבת שלוחצים לה מאחורי האוזן הימנית. השמאלית לא נותנת, כנראה כואב. הכליות יציבות, הווטרינר מרוצה. בובי התרגל אליה, לא מקנא. שוכבים יחד על המרפסת כשיש שמש. תודה לכן.”
שרה קראה. אחר כך קראה שוב. סגרה את הטלפון, נשענה לאחור על כיסאה והביטה ארוכות בתקרה, שבה התפשט כתם ישן מנזילה.
על השולחן היה רשימת כלבים להעברה לאגף אחר. עשרים ושלושה שמות. גיל שנתיים עד חמש. צעירים, חזקים, עם סיכויים טובים. לכל אחד סיפור משלו, תקווה משלו.
ובסוף הרשימה, נוסף בעיפרון בכתב יד, היה רשום ברוך. בן ארבע־עשרה, זכר, תערובת, הובא מדירה לאחר מות בעליו. חרש באוזן שמאל. הולך לאט. אוכל מעט. בעמודה “התעניינות מבקרים” – קו.
שרה לקחה טלפון וכתבה: “ליאורה, הגיע אלינו ברוך. בן 14. שקט, רגוע. אם תהיי מוכנה, תעדכני.”
תגובה הגיעה אחרי ארבע דקות. לא אחרי שעה, לא אחרי יום. אחרי ארבע דקות: “אהיה בשבת. אכין מקום.”
שרה חייכה. הכניסה את הטלפון לכיס החלוק.
מבעד לקול נבח ברוך בחוזקה. לא על מישהו. סתם אל הריק, כמו שנובחים כלבים זקנים כשהם חולמים. משהו מהעבר, מהזמן שבו הבית עוד היה בית, לא זיכרון.
ליאורה הגיעה בשבת, כמו שאמרה. נכנסה לעמותה בדיוק בעשר בבוקר, באותן נעלי ספורט, עם אותו תיק. על פניה – אותו הבעה רגועה.
ניצה פגשה אותה בכניסה. רצתה לומר משהו, אבל במקום זאת הנהנה והובילה לכלוב השלישי.
בדרך לא יכלה להתאפק.
– ליאורה, אפשר שאלה?
– אפשר.
– לא קשה לך? כשהן… הולכות?
ליאורה הלכה, לא האטה. הנעליים השמיעו קול רטוב על השלוליות המוכרות.
– קשה.
– ובכל זאת את לוקחת חדשות?
– ובכל זאת.
ניצה שתקה. אחר כך בלחש:
– למה?
ליאורה עצרה. פנתה אל ניצה והביטה בה ברוגע, בלי כעס, בלי פאתוס.
– כשדינה מתה, היא שכבה על הברכיים שלי, על סדין נקי, וליטפתי את ראשה. כל הלילה. והיא יכלה למות כאן, בכלוב, על קרטון. לבד. לי היה קשה אחר כך. עדיין קשה כשאני נזכרת. אבל לה לא. לה היה רגוע. ראיתי את זה. בעיניים, בנשימה, באיך שהיא הרפתה את הרגליים. זה לא עליי, ניצה. זה עליהן.
ניצה הפנתה את ראשה ושפשפה במהירות את עיניה בגב כף ידה. אחר כך אמרה, בקול עבודה רגיל:
– בואי. ברוך מחכה.
ברוך שכב בפינת הכלוב, כהה, כבד, עם בטן נפולה וזקן אפור על הלסת התחתונה. כשראה אנשים לא קם. הרים אוזן אחת, הימנית הבריאה, והביט. בהבעה שישנה לכלבים זקנים, שכבר לא מצפים לכלום, אבל עוד לא הפסיקו להבחין.
ליאורה התיישבה ליד הסורגים. הוציאה מתיקה חתיכת עוף עטופה במפית. הושיטה מבעד למוטות.
ברוך הריח. לקח בזהירות, בשפתיים רכות, כמו שלוקחים משהו שביר. לעס לאט.
ליאורה ליטפה את מצחו. פרווה גסה, עור חם, בליטות זקניות על הגבות.
– נו, – אמרה ליאורה בשקט. – נוסעים הביתה.
