ארי קשר אותה לעמוד בתחנת דלק שישים קילומטר מהבית. בחר בכוונה רחוק, שלא תמצא את הדרך חזרה. קשר, שם לידה קערה עם מים, נכנס לאוטו ונסע. לא הסתכל אחורה. לא הביט במראה. הגביר את הרדיו ולחץ על הגז עד שהתחנה הפכה לנקודה ונעלמה מאחורי העיקול.
הכלבה קראו לה ליבי. רועה גרמנייה, בת ארבע, גדולה, עם מסכה כהה על הפנים וכתם בהיר על החזה. חכמה, צייתנית, עם אילן יוחסין ותעודת אילוף. כלבה מושלמת. שהפכה למיותרת.
* * *
ארי, ארבעים ושלוש, מהנדס תכנון. אשתו שירה, הבת תמר – בת שתים-עשרה. דירת שלושה חדרים בבניין חדש בפאתי העיר. משכנתא, רכב בהלוואה, קוטג’ שהתחילו לבנות בשנה שעברה ועצרו כי נגמר הכסף.
את ליבי הביאו לפני ארבע שנים, כשהכל היה פשוט יותר. תמר ביקשה כלב מכיתה א’. ציירה רועים במחברות, צפתה בסרטוני אילוף, הדביקה על המקרר מודעות מעמותות. ארי נשבר ביום ההולדת שלה. נסע למגדל, בחר גור – השקט בהמלטה, שישב בפינה והביט בו בעיניים כהות ורציניות. הביא הביתה בקופסה. תמר צווחה מאושר, שירה חייכה, ואפילו ארי, שמעולם לא ממש רצה כלב, הרגיש משהו חם כשהגור נגח לו באף בכף היד.
השנה הראשונה הייתה מצוינת. תמר טיילה עם ליבי אחרי בית הספר, לימדה פקודות – “שב”, “רוץ”, “בוא”. ליבי תפסה מיד, כאילו ידעה מראש מה רוצים ממנה. ארי טייל בערבים כשהיה חוזר מהעבודה – בפארק, לאורך הבריכה, ליד גן השעשועים. ליבי רצה לצידו, בלי רצועה, לא מפגרת אף צעד. שכנים אמרו: “איזו כלבה מנומסת”. ארי הנהן וחש משהו דומה לגאווה.
ואז זה התחיל. לא פתאום, לא בהתרסקות, אלא לאט, כמו סדק בקיר שבהתחלה לא שמים לב אליו. שירה איבדה את העבודה. שלושה חודשים חיפשה חדשה, לא מצאה, נהייתה עצבנית, עצבנית. המשכנתא לחצה. הקוטג’ נאלצו להקפיא. הלוואת הרכב אכלה רבע מהמשכורת. ועוד ליבי – אוכל, חיסונים, וטרינר. לא כסף עצום, אבל כל חודש, קבוע, כמו עוד חשבון.
שירה דיברה ראשונה. “אולי נמסור אותה למישהו? זמנית, עד שנעמוד על הרגליים.” ארי שתק. תמר שמעה, בכתה, רצה לחדר. השיחה נגמרה בלי כלום. אבל שירה חזרה לנושא שוב ושוב. בארוחת ערב, לפני השינה, באוטו. אותן מילים בשילובים שונים: “אנחנו לא מסוגלים”, “היא צריכה אוכל טוב ואנחנו חוסכים על עצמנו”, “אני מתעטשת מהפרווה, מתחילה אלרגיה”. אלרגיה לא הייתה. ארי ידע את זה. אבל נמאס לו להתווכח.
ערב אחד, כשתומר הייתה אצל חברה ביום הולדת, שירה הציבה אולטימטום. “או הכלבה או אני. אני רצינית, ארי. אני לא יכולה יותר. רע לי בדירה הזאת. פרווה בכל מקום, ריח, טיולים אינסופיים. אני רוצה לחיות נורמלי.” ארי ישב במטבח והביט בליבי, שרבצה לרגליו וכרסמה כדור גומי. הכדור צפצף בכל לחיצה. לליבי זה לא הפריע. בכלל לא הפריע לה הרבה. “בסדר”, אמר. זו הייתה המילה היחידה שאמר באותו ערב.
הוא לא חיפש לה בית חדש. לא התקשר לעמותות. לא כתב מודעות. כי ידע: אם יתחיל – יתחרט. אם יראה איך ליבי מביטה בזרים, איך היא מורידה אוזניים, איך מחפשת בעיניים אותו – לא יוכל. אז עשה כמו שעשה.
בשבת בבוקר אמר לתמר שהוא נוסע עם ליבי לוטרינר לבדיקה. תמר ליטפה את ראשה ואמרה: “תהיי חכמה”. ליבי ליקקה לה את היד. ארי הושיב את ליבי באוטו. היא קפצה לבד, למושב האחורי, כמו שהתרגלה. נשכבה, הניחה ראש על כפות והישירה מבט לחלון. הוא נסע בשתיקה. לא הדליק רדיו עד שיצא מהעיר.
בתחנת הדלק עצר. ירד, פתח דלת אחורית. ליבי קפצה החוצה, כישכשה בזנב – חשבה שזה טיול. הוא קשר את הרצועה לעמוד מתכת ליד פח הזבל. שם קערה. מזג מים. ליבי התיישבה והביטה בו. לא יבבה. חיכתה. ארי הזדקף. הביט בה. פעם אחת – ארוך, חמש שניות, אולי עשר. אחר כך הסתובב, נכנס לאוטו ונסע. לא הביט במראה. אחר כך חשב על זה הרבה פעמים. יכול היה להביט. יכול היה לראות איך היא פרצה אחריו, איך הרצועה נמתחה, איך התיישבה שוב והמשיכה להביט אחרי האוטו. אבל לא הביט. כי פחד.
הגיע הביתה בצהריים. שירה שאלה: “נו?” ענה: “הכל”. היא הנהנה והלכה לחדר שינה. תמר חזרה בערב ומיד הבחינה. “אבא, איפה ליבי?” “אני… מצאתי לה משפחה טובה. עם ילדים. בית כפרי, חצר גדולה. לה יהיה יותר טוב שם.” “איזו משפחה?! אנחנו המשפחה שלה! אבא, מה עשית?!” היא צרחה, בכתה, טרקה דלתות. אחר כך נעלה עצמה בחדר ולא יצאה עד הבוקר. שירה ישבה במטבח ושתקה. ארי ישב בחדר אחר וגם שתק. ליבי שכבה קשורה לעמוד שישים קילומטר משם וחיכתה.
עבר חודש. אחר כך חודשיים. אחר כך שלושה. הדירה הפכה נקייה יותר. פרווה לא הייתה על הספה, על השטיח, על הבגדים. ריח לא היה. כדור, רצועה, קערות – הכול הכניסו למזווה, ואז שירה הוציאה שקית לפח. ארי ראה את השקית ליד פח האשפה כשיצא מהמעלית. עצר. עמד. עבר הלאה.
שירה מצאה עבודה – מוכרת בחנות כלים סניטריים, משמרות יומיים ועוד יומיים. הפסיקה לדבר על כסף. קנתה לעצמה נעליים חדשות והסתפרה. החיים, לדעתה, הסתדרו.
תמר הפסיקה לבכות, אבל הפסיקה גם לדבר עם אבא. לא חצופה, לא טרקה דלתות. פשוט ענתה בקצרה – “כן”, “לא”, “בסדר” – והלכה לחדרה. בארוחת ערב ישבה בשתיקה, גירדה באוכל במזלג. לפני השינה לא באה לאחל לילה טוב כמו פעם. הדלת לחדרה הייתה סגורה תמיד.
ארי הבחין. כל יום הבחין. וכל יום הרגיש איך משהו בפנים, מתחת לצלעות, מושך ומושך. לא מרפה. התחיל להתעורר בחמש בבוקר – מתוך הרגל, בשעת הטיול הראשון. שכב בחושך והקשיב לשקט. פעם בשעה הזאת ליבי עמדה ליד המיטה ויבבה בשקט, נוגעת באפו בידו. עכשיו היה שקט.
יום אחד, בסופר, עבר ליד מדף אוכל לכלבים ועצר. עמד דקה, אולי שתיים. אחר כך הסתובב והלך לקופה. הקופאית שאלה: “שקית?” הוא לא שמע בפעם הראשונה.
חשב על ליבי כל יום. חיה. אם מישהו מצא אותה בתחנה ההיא. המחשבה לא נתנה לו לישון. היא באה בלילה, בשלוש, כשכל הבית ישן, והתיישבה לידו, ולא הלכה עד אור הבוקר.
בספטמבר ארי נסע לתחנה ההיא. לא ידע למה. אולי כדי לוודא שהכלבה לא שם. שמישהו אסף, לקח, נתן חיים חדשים. העמוד היה במקום. קערה לא הייתה. רצועה לא הייתה. אף אחד לא היה. שאל את העובד בתחנה – בחור צעיר במעיל אדום. “ראית כלבה? רועה? הייתה קשורה פה, בקיץ.” הבחור משך בכתפיו. “הייתה איזו, עוד בקיץ. ישבה שלושה ימים, אחר כך השתחררה וברחה. לא ראיתי לאן. המשמרת נגמרה, בבוקר היא כבר לא הייתה.”
שלושה ימים. שלושה ימים היא חיכתה. ארי התיישב באוטו וישב הרבה בלי להניע. הידיים על ההגה. המצח על הידיים. לא בכה. פשוט ישב.
יום ראשון. גשם מהבוקר, דק, קר, מעצבן. ארי יצא לקנות לחם במכולת בפינה. הלך מהר, הרים צווארון, דילג על שלוליות. ליד הכניסה עצר. כי ליד הדלת, ממש על הבטון הרטוב, שכבה כלבה. רזה. מלוכלכת. עם גושי פרווה שהסתבכו כצמר. אוזן שמאל קרועה, על הצד שריטה ארוכה מכוסה בקרום. צלעות בלטו עד שניתן היה לספור. כפות מלוכלכות, שחוקות, עם כריות סדוקות.
אבל הפרצוף. מסכה כהה, כתם בהיר על החזה. והעיניים. אותן עיניים – כהות, רציניות, שראה לפני ארבע שנים אצל המגדל. ליבי. היא שכבה ליד דלתו. עברה שישים קילומטר – על כביש מהיר, דרך שדות, דרך יישובים, דרך יערות, ליד אנשים אחרים. ובאה לכאן. אליו. אל האדם שקשר אותה לעמוד ונסע.
ארי עמד והביט. שקית עם לחם נפלה מידו. לא שם לב. ליבי הרימה ראש. ראתה אותו. הזנב נרעד. פעם אחת. עוד פעם. ועוד. ניסתה לעמוד, אבל הרגליים הקדמיות החליקו על הבטון הרטוב. קפאה. עמדה. מתנודדת, על רגליים רועדות, מטיחה כפות שחוקות, עשתה שני צעדים ונגחה באף לו בברך. בדיוק בברך. כמו שעשתה כל ערב כשהוא חזר מהעבודה ועמד במסדרון, חולץ נעליים.
ארי ירד על ברכיו, ישר על הבטון המלוכלך. חבק את הכלבה בזרועותיו. ליבי נצמדה אליו, כולה – מלוכלכת, רטובה, רזה, רועדת. לא יבבה. פשוט נצמדה ועמדה. ונשמה כבד, צרוד, לתוך צווארו. הוא בכה. על ברכיו, בשלולית, לעיני כל הרחוב. בכה כמו שלא בכה אפילו בהלוויה של אמא. דמעות זרמו בשקט, בלי קול, פשוט זלגו על הלחיים וטפטפו על הפרווה המלוכלכת. “סליחה”, אמר. “סליחה לי. סליחה.” ליבי ליקקה לו את הלחי. בלשון רטובה וחמה.
במעלית היא נצמדה לרגלו ורעדה ברעד דק. הדלת פתחה שירה. ראתה. החווירה. “ארי, זה…” “זאת ליבי”, אמר. וקולו היה כזה ששירה נסוגה ולא אמרה יותר כלום. מחדר יצאה תמר. ראתה את הכלבה. קפאה במסדרון. אחר כך לאט, כמו בחלום, התיישבה על הרצפה והושיטה ידיים. “ליבי… ליבוש…” הכלבה ניגשה אליה. תמר חיבקה אותה, קברה פנים בפרווה המלוכלכת ובכתה. בקול רם, מתייפחת.
ארי עמד במסדרון והביט בבתו ובכלבה. אחר כך עבר למטבח, הוציא מארון סיר, מזג מים, הניח על הרצפה. ליבי שתה הרבה, בתאווה, מטפטפת. הוא פתח מקרר, מצא חזה עוף, חימם, פירק לחתיכות והניח בצלחת. קערה של כלבה לא הייתה בבית כבר הרבה זמן. ליבי אכלה לאט. בזהירות, כמו תמיד. אחר כך נשכבה על הרצפה לרגליו.
שירה עמדה בפתח המטבח, שלבה ידיים על החזה ושתקה. שפתיים קפוצות, פנים לבנות. אחר כך אמרה בשקט: “היא חולה, תראה אותה. היא צריכה רופא.” “מחר בבוקר נלך למרפאה. עכשיו שתאכל ותנוח.” שירה שתקה. הביטה בליבי, שרבצה לרגלי ארי ונשמה בכבדות. אחר כך הנהנה והלכה לחדר שינה. לא מילה על פרווה. לא מילה על ריח. לא מילה על אלרגיה שמעולם לא הייתה. אולי גם היא הבינה משהו בשלושת החודשים האלה. אולי ראתה מה קרה לבת. אולי ראתה מה קרה לבעל. ואולי פשוט הביטה לכלבה בעיניים ולא מצאה מה לומר.
תמר הביאה מחדרה שמיכה. פרשה בפינת המסדרון. ליבי טיפסה על השמיכה והתכרבלה. תמר נשכבה לצידה, על הרצפה ממש, חובקת את הכלבה. ארי כיסה את שתיהן בשמיכה. אחר כך יצא למרפסת. הגשם פסק. היה ריח של עלים רטובים ואדמה. ערב אוקטובר, כהה, עם פנסים צהובים לאורך החצר.
הוציא טלפון. פתח דפדפן. הקליד: “מרפאה וטרינרית 24 שעות”. מצא מספר, שמר. אחר כך הקליד עוד: “אוכל לכלבים מורעבים”. אחר כך: “איך מטפלים בפצעים של כלב בבית”. מחדר נשמע קולה של תמר. היא דיברה עם ליבי. משהו על בית ספר, על חברה, על שמחר יטיילו, אבל קצר, שלא תתעייף. ליבי הקשיבה. היא תמיד ידעה להקשיב. ארי סגר את הטלפון. חזר למסדרון. התיישב על הרצפה ליד הבת והכלבה. שם יד על ליבי. מתחת לכף היד צלעות, עור חם, נשימה לא סדירה. “אני לעולם לא עוד”, אמר. לא לתמר, לא לשירה, לא לעצמו. לליבי. “שומעת? לעולם לא.” ליבי פקחה עיניים. הביטה בו. אותן עיניים – כהות, רציניות, בלי תוכחה. כישכשה בזנב. פעם אחת, קצרה. ושוב עצמה עיניים. היא סלחה לו לפני שהספיק לסיים.
