יאיר עמד בדיוק באותו מקום שבו השאיר את נועה לפני חמש דקות, מביט מסביב במבוכה, ובפנים גאתה בו תחושת דאגה לא מובנת עם כל שנייה שחולפת. היא לא הייתה בשום מקום…
בין עשרות הילדים הוא לא הצליח למצוא ילדה אחת ויחידה. את בתו.
“אני לא מבין כלום,” מלמל יאיר לעצמו. “לאן היא נעלמה? הרי יצאתי רק לחמש דקות.” אחר כך הבחין בשירה, המחנכת של בתו, שבאותו רגע סידרה את תלמידי כיתה א’ הזועפים לפי גובה, ורץ אליה.
“איפה הילדה שלי?! ילדה עם סרטים לבנים. היא אמורה להיות איתכם. אבל היא איננה.”
יאיר היה כל כך נסער, שאפילו לא שם לב שהוא מרים את קולו.
המורה הצעירה נבהלה והביטה בו בתמיהה.
“סליחה… מי בדיוק? כל התלמידים שלי פה, נראה לי.”
“הבת שלי. נועה. הרגע היא הייתה כאן, ועכשיו היא איננה! היא רשומה בכיתה שלך. את לא זוכרת אותנו?”
“סליחה, יש לי עשרים ותשעה ילדים בכיתה, ונפגשנו רק כמה פעמים.”
“אז מה?”
“עוד לא הספקתי להכיר את כל הילדים וההורים בפנים.”
“וזו, לדעתך, סיבה?”
“תקשיב, כל הורה הגיע אלי אישית עם הילד שלו. אבל אתה… אתה לא הבאת אותה. אתה פנית אלי רק עכשיו. אני מבינה שזה בלאגן והכל, אבל… תגיד לי למה השארת את הבת שלך לבד? אתה לא רואה כמה אנשים יש היום בבית הספר? פה לא רק ילד בן שבע יכול ללכת לאיבוד, אפילו מבוגר.”
“רק לכמה דקות רצתי לחנות לקנות מים. נועה רצתה לשתות. חזרתי – והיא כבר לא הייתה. לעזאזל, את הרי המורה! לא היית אמורה להשגיח על הילדים? איפה אני אחפש אותה עכשיו? לאן היא יכלה ללכת?”
שירה נשמה עמוק. זה היה יום העבודה הראשון שלה, הכיתה הראשונה שלה, וכל מה שקרה הרגיש כמו חלום רע.
“תירגע, אדוני. איך נראתה הבת שלך?”
“אמרתי: עם סרטים לבנים גדולים.”
“סליחה, אבל בכיתה שלי יש חמש עשרה בנות, ולכולן סרטים לבנים. יש עוד סימנים? מה היא לבשה, למשל?”
יאיר השתתק לרגע. הוא כל כך התבלבל ונלחץ, שאפילו לא ידע מה עוד לומר. בבוקר הוא עזר לנועה לקשור את הסרטים האלה, יישר לה את הצווארון, דאג שלא תלכלך את הגרביונים הלבנים, ועכשיו פתאום הבין שהוא כמעט לא יכול לתאר אותה.
“נו, עוד סימנים… ילדה בת שבע, עם עיניים חומות ושיער ארוך כהה.”
“כבר יותר טוב. אולי אתה זוכר עוד משהו?”
“נו… יש לה תיק צהוב עם ברווזונים! היא, אתה יודע, אוהבת חיות, אז בחרה דווקא תיק כזה. לאף ילד אחר אין דבר כזה. אלוהים, לאן היא יכלה להיעלם?” יאיר מלמל בדאגה, ממשיך להסתכל סביב בעצבנות.
“אל תדאג, אנחנו נחפש. ונמצא אותה. אין סיכוי שהיא עזבה את שטח בית הספר. אז נועה שלך נמצאת איפשהו פה. חכה לי כאן, אני חוזרת.”
שירה רצה אל תלמידיה, שעמדו בחוסר סבלנות והמתינו לטקס פתיחת השנה, ספרה אותם שוב והתבוננה במיוחד בבנות. אבל בין הבנות עם הסרטים הלבנים היפים נועה לא הייתה, ואף אחת מהן לא ראתה ילדה עם תיק צהוב וברווזונים.
לאחר שביקשה מעמיתה – מחנכת הכיתה המקבילה – להשגיח על תלמידיה, שירה חזרה במהירות אל יאיר.
“אף אחד מהכיתה לא ראה את נועה,” אמרה. “היא לא יכלה להיכנס לבניין. אז הבת שלך חייבת להיות בשטח. אני מציעה שנחפש אותה ביחד.”
“אולי כדאי לדווח למשטרה?”
“אני חושבת שזה מיותר. אנחנו בהחלט נמצא את נועה,” אמרה שירה, משתדלת שקולה יישמע רגוע ובטוח. למרות שכמובן, גם היא דאגה מאוד לילדה.
ובכן, האב והמורה יצאו לחפש את נועה.
הם הקיפו במהירות את חצר בית הספר, הציצו במגרש הספורט, ניגשו כמה פעמים אל השומר שעמד בשער. אבל עדיין בלי תוצאה. אף אחד לא ראה את נועה.
“אין לבת שלך טלפון?” שאלה שירה כשהם פנו לחצר האחורית – המקום היחיד שעוד לא היו בו היום.
“יש, כמובן,” נאנח יאיר. “רק שהטלפון שלה אצלי עכשיו. לא הספקתי לתת לה…”
“חבל שלא הספקת…” נאנחה המורה אחריו.
“רק שלא יקרה שום דבר… רק ששום דבר לא יקרה לה,” חזר יאיר כמעט בלחש.
שירה לא ענתה. היא חשבה על כך שעכשיו היא אחראית לא רק על הילדים, אלא גם על אמון ההורים. ואם באמת קרה משהו רציני לילדה…
באותו זמן, ילדה עם סרטים לבנים ותיק צהוב עם ברווזונים עמדה בחצר האחורית של בית הספר מתחת לעץ גבוה ודיברה עם חתלתול שישב על ענף ממש מעל ראשה ולא הצליח לרדת. היא ניסתה לשכנע אותו לקפוץ, אבל החתלתול רק מיאה ברחמים.
“נו, קדימה, קטן, קפוץ,” אמרה נועה לחתלתול. “אני אתתפוס אותך. באמת, אני אתתפוס.”
החתלתול ניסה לקפוץ, אבל ברגע האחרון הפחד שיתק את תנועותיו, והוא הצמיד את עצמו חזק יותר לענף והחל למיא שוב. כל כך עצוב, שנועה כמעט בכתה.
כשהילדה הבינה שהיא לא תצליח לבד – רצה לעזרה.
וכשהסתובבה בפינת בית הספר, פגשה פתאום את אבא ואת שירה. הם נראו איכשהו מודאגים.
“בתי, לאן נעלמת?” רץ אליה יאיר. “כמעט השתגעתי. מה את עושה פה בכלל?”
“אבא, תגער בי אחר כך, בסדר?” ענתה נועה. “עכשיו… עכשיו אני צריכה את העזרה שלך.”
“מה קרה?”
“בוא איתי.”
היא אחזה בידו של אביה, ובידה השנייה משכה את שירה, והובילה אותן בביטחון מאחורי בית הספר.
בלי להבין כלום, המבוגרים החליפו מבטים והלכו בשקט אחרי הילדה. לבסוף, נועה הובילה אותם אל העץ והראתה באצבע למעלה:
“שם חתלתול קטן. רואים? אבא, תוריד אותו בבקשה.”
“נועה, את לא רוצה לספר לאבא איך הגעת לכאן בכלל? איפה אמרתי לך לחכות לי?”
“כשעמדתי ליד הגדר וחיכיתי לך, ראיתי איזה כלב רודף אחרי החתלתול הזה, ורצתי אחריהם. החתלתול מפחד טיפס על העץ, והכלב נבח עליו. את הכלב גרשתי… אבל את החתלתול אני לא מצליחה להוריד.”
“את גרשת לבד כלב גדול?” שאלה שירה בהפתעה.
“אהה,” הנהנה נועה. “אמרתי לו שאבא שלי בא, ואם הוא לא ילך מעצמו, אבא שלי יעזור לו. והוא הלך. והחתלתול עדיין יושב שם, מסכן. אבא, אתה מוריד אותו? כמה אפשר לעמוד ולא לעשות כלום?” רקעה נועה ברגלה באי-נחת. “הוא מפחד…”
יאיר הביט בספקנות בענפים הדקים והבין שעם המשקל שלו (מעל תשעים קילו) אין מה לעשות. לעומת זאת – המורה. רזה, דקיקה. היא בטח תוכל.
“מה אתה מסתכל עלי ככה?” שאלה שירה בתמיהה. “אני לא מטפסת. אני אפילו לא מגיעה לענף.”
“אני ארים אותך,” חייך יאיר.
“מה פתאום!”
“בבקשה,” נועה אחזה בידה של המורה. “תראי כמה הוא מפחד. ואם הוא ייפול?”
שירה הרימה את ראשה.
החתלתול מיאה שוב ברחמים, כאילו באמת הבין שמדובר בו.
“בסדר,” אמרה לבסוף. “רק אם אתה,” שירה הביטה ביאיר, “תחזיק אותי חזק חזק ולא תיפול.”
“אני מבטיח שהכל יהיה בסדר,” חייך יאיר.
שירה התיישבה על כתפיו הרחבות של יאיר, הוא הרים אותה בקלות, ואז היא עמדה על הכתפיים עם שתי רגליה, נאחזה ביד אחת בענף וביד השנייה, לעידודה של הילדה ואביה, ניסתה בכל כוחה להגיע לחתלתול.
“עוד קצת…” עודד אותה יאיר. “כמעט נגעת.”
החתלתול נרתע תחילה בפחד, אחר כך התאזר באומץ, צעד בזהירות לעברה ו…
“הצלחת! הצלחת!” מחאה נועה כפיים בשמחה. “איזו גיבורה את, שירה. אבא, תחזיק אותה חזק. אל תיפול.”
כששירה סוף סוף עמדה על הקרקע, נועה מיד הושיטה ידיים לחתלתול ולחצה אותו אליה.
והוא התחיל לגרגר בשקט.
“נו,” חייך יאיר. “ברוך השם, כולם חיים ובריאים. אבל איך הפחדת אותי, בתי, עם ההיעלמות המסתורית הזאת.”
“סליחה, אבא. לא התכוונתי להפחיד. פשוט לא יכולתי להשאיר אותו לבד. הוא לא היה מצליח לרדת לבד.”
יאיר הביט בנועה ורק הניד בראשו.
בדיוק בשביל הלב הטוב הזה הוא אהב את בתו יותר מכל דבר בעולם.
“אפשר לקחת אותו הביתה?” שאלה נועה, מביטה לעבר החתלתול.
“אחרי היכרות כזאת, אני חושב שקשה לסרב,” חייך יאיר.
“אז תשמור עליו בזמן שאני מקבל את הספרים. וראי – אל תלכי לאיבוד שוב. כדי שאנחנו ושירה לא נצטרך לחפש אותך.”
המורה לא יכלה להתאפק וצחקה.
“נו באמת… תארו לעצמכם כמה אמא תופתע כשתחזרו הביתה עם החתלתול הזה.”
“אין לי אמא…” נאנחה הילדה. “אבל הייתי רוצה מאוד שתהיה לי.”
“סליחה, לא ידעתי…” המורה מצמצה בפחד.
“שום דבר, הכל בסדר,” חייך יאיר. “היא עזבה אותנו לפני חמש שנים. נסעה לחו”ל. ומאז לא שמעתי ממנה. יותר נכון – אני ונועה לא שמענו.”
במשך כמה רגעים שררה דממה בחצר האחורית. שירה הביטה בהם בשקט – בגבר הגדול, מעט מגושם, בעלי עיניים טובות, ובילדה הקטנה עם חתלתול אפור בידיים, ומשהו צרב לה בחזה.
“אבל עכשיו יהיה לנו את מיצי,” הכריעה נועה בנחישות, מלטפת את החתלתול.
“כבר המצאת שם?” חייך יאיר.
“ברור. איך אפשר לחיות בלי שם?”
*****
יאיר תמיד בא לקחת את נועה בעצמו. לפעמים הם ושירה החליפו רק כמה משפטים, לפעמים השיחה התארכה עד שחצר בית הספר התרוקנה. הם דיברו על הצלחותיה של נועה, על סיפורים מצחיקים מהכיתה, על ספרים, סרטים, חיות מחמד, ובהדרגה הפסיקו לשים לב שהם מזמן לא מדברים רק על בית הספר.
יום אחד, יאיר עמד במסדרון, חיכה עד שכל הילדים התפזרו, ואז צעד בנחישות לתוך הכיתה.
שירה חייכה לרווחה תחילה, אבל כשראתה בידיו זר פרחים יפהפה, הופתעה.
“זה בשבילך,” אמר יאיר בקול צרוד, הושיט את הפרחים. “ועוד… אני רוצה להזמין אותך הערב לארוחת ערב. יותר נכון – אני ונועה מאוד רוצים שתצטרפי אלינו לארוחה. בשלושתנו. מה את אומרת, שירה?”
המורה התבלבלה, הרגישה איך האוזניים שלה בוערות, אבל… לקחה את הפרחים.
הם הריחו סתיו, בית, ומשום מה – תקווה. “בסדר,” ענתה בפשטות. “אני מסכימה.”
בדיוק כך ענתה שירה ליאיר כשנה לאחר מכן, כשהוא הציע לה נישואים.
במשרד הרישום, נועה אחזה חזק בידה של שירה ו…
…לא הפסיקה לחייך. באותו רגע היא הרגישה כמו הילדה המאושרת בעולם.
“אפשר… אפשר עכשיו לקרוא לך אמא?”
דמעות עלו בעיני האישה הצעירה.
“אם את רוצה בזה, אז כמובן שאפשר. מבחינתי זו תהיה המילה היקרה ביותר.”
נועה חיבקה אותה בחוזקה.
לצדן עמד יאיר והביט בהן בחיוך על פניו.
מי היה מאמין שברגע אחד חייו וחיי נועה ישתנו כל כך?
אבל ניסים קורים בסופו של דבר.
והנס הזה, נס פרוותי ומתוק, שוכב עכשיו על אדן החלון בדירה ומחכה בקוצר רוח שמשפחתו תחזור סוף סוף הביתה.
