יאיר עמד בדיוק באותו מקום שבו השאיר את נועה לפני חמש דקות, הביט סביבו מבולבל, ובתוכו גאתה כל שנייה תחושת דאגה עמומה. היא לא הייתה בשום מקום…
בתוך ים הילדים העצום הוא לא הצליח למצוא ילדה אחת ויחידה. את בתו.
“אני לא מבין כלום,” מלמל ייר לעצמו. “לאן היא נעלמה? הרי יצאתי רק לחמש דקות.” אחר כך הבחין בשלומית, המחנכת של בתו, שבאותו רגע סידרה את תלמידי כיתה א’ הזועפים לפי גובה, ורץ אליה.
“איפה הילדה שלי?! ילדה עם סרטים לבנים. היא אמורה להיות איתך. והיא לא פה בשום מקום.”
ייר היה כל כך נסער, שאפילו לא שם לב שהרים את קולו.
המורה הצעירה נבהלה והביטה בו בחוסר אונים.
“סליחה… מי בדיוק? כל הילדים שלי פה, נראה לי.”
“הבת שלי. נועה. הרגע היא הייתה פה, ועכשיו היא לא! היא רשומה בכיתה שלך. את לא זוכרת אותנו?”
“סליחה, יש לי עשרים ותשעה תלמידים בכיתה, ונפגשנו רק כמה פעמים.”
“אז מה?”
“עוד לא הספקתי לזכור את כל הילדים וההורים שלהם בפנים.”
“וזו סיבה בעיניך?”
“תקשיב, כל הורה הביא לי אישית את הילד שלו. ואתה… אתה לא הבאת. עכשיו ניגשת אליי. אני מבינה שיש בלגן והכל, אבל… תגיד לי, למה השארת את בתך לבד? אתה לא רואה כמה אנשים יש היום בבית הספר? פה לא רק ילד בן שבע יכול ללכת לאיבוד, אפילו מבוגר יכול.”
“יצאתי רק לכמה דקות לחנות לקנות מים. נועה רצתה לשתות. חזרתי – והיא כבר לא פה. לעזאזל, את הרי מורה! לא היית צריכה להשגיח על הילדים? איפה אני אחפש אותה עכשיו? לאן היא יכלה ללכת?”
שלומית נשמה עמוק. זה היה יום העבודה הראשון שלה, הכיתה הראשונה שלה, וכל מה שקרה נראה כמו חלום רע.
“תירגע, אדוני. איך נראתה בתך?”
“אמרתי לך: עם סרטים לבנים גדולים.”
“סליחה, אבל יש לי חמש עשרה בנות בכיתה, וכולן עם סרטים לבנים. יש עוד סימנים? למשל, מה היא לובשת?”
ייר שתק לרגע. הוא כל כך נבהל ולחץ, שאפילו לא ידע מה עוד לומר. בבוקר הוא עזר לנועה לקשור את הסרטים האלה, יישר את הצווארון, דאג שהיא לא תלכלך את הגרביונים הלבנים, ועכשיו פתאום גילה שהוא כמעט לא יודע לתאר אותה.
“נו, עוד סימנים… ילדה בת שבע, עם עיניים חומות ושיער ארוך כהה.”
“כבר יותר טוב. אולי תזכור עוד משהו?”
“נו… יש לה תיק צהוב עם ברווזונים! היא, אתה יודע, אוהבת חיות, אז בחרה בדיוק תיק כזה. לאף ילד אחר אין כזה. אלוהים, לאן היא יכלה להיעלם?” מלמל ייר בדאגה, ממשיך להסתכל סביב בעצבנות.
“אל תדאג, נתחיל לחפש. נמצא אותה. ספק אם היא הצליחה לצאת משטח בית הספר. אז נועה שלך נמצאת איפה שהוא פה. חכה לי כאן, אני חוזרת מיד.”
שלומית רצה אל תלמידיה, שעמדו בחוסר סבלנות וחיכו לתחילת טקס בית הספר, ספרה אותם שוב בקפידה ובדקה במיוחד את הבנות. אבל בין הבנות עם הסרטים הלבנים היפים נועה לא הייתה, ואף אחת מהן לא ראתה ילדה עם תיק צהוב וברווזונים.
לאחר שביקשה מעמיתה – מחנכת המקביל – להשגיח על תלמידיה, חזרה שלומית במהירות ליר.
“מהכיתה של נועה אף אחד לא ראה אותה,” אמרה. “לתוך בית הספר היא לא יכלה להיכנס. אז בתך חייבת להיות בשטח. אני מציעה שנחפש אותה ביחד.”
“אולי עדיף לדווח למשטרה?”
“אני חושבת שזה מיותר. אנחנו בהחלט נמצא את נועה,” אמרה שלומית, מנסה לגרום לקולה להישמע רגוע ובטוח. למרות שגם היא כמובן דאגה מאוד לילדה.
בקיצור, האבא והמורה יצאו לחפש את נועה.
הם סיימו במהירות את חצר בית הספר, הציצו במגרש הספורט, ניגשו כמה פעמים למאבטח שעמד בשער. אבל עדיין לא הייתה תוצאה. אף אחד לא ראה את נועה.
“האם לבת שלך אין טלפון?” שאלה שלומית כשצעדו לחצר האחורית – המקום היחיד שבו עדיין לא חיפשו.
“יש, כמובן,” נאנח ייר. “רק הטלפון שלה אצלי. לא הספקתי לתת לה אותו…”
“חבל שלא הספקת…” נאנחה אחריו המורה.
“רק שלא יקרה כלום… רק ששום דבר לא יקרה לה,” לחש ייר כמעט.
שלומית לא ענתה. היא חשבה על כך שעכשיו היא אחראית לא רק על הילדים, אלא גם על אמון ההורים. ואם באמת קרה משהו חמור לילדה…
באותו זמן, הילדה עם הסרטים הלבנים והתיק הצהוב עם הברווזונים עמדה בחצר האחורית של בית הספר מתחת לעץ גבוה ושוחחה עם חתלתול שישב על הענף מעל ראשה ולא יכול לרדת. כמה שהיא לא ניסתה לשכנע אותו לרדת, החתלתול רק ענה במיאונים רחמניים.
“קדימה, קטן, תקפוץ,” אמרה נועה לחתלתול. “אני אתתפוס אותך. בהבטחה.”
החתלתול ניסה לקפוץ, אבל ברגע האחרון הפחד שיתק אותו, והוא, ניצמד לענף בחוזקה, התחיל שוב למיין. כל כך רחמנות, עד שנועה כמעט בכתה.
כשהילדה הבינה שהיא לא תצליח לבד – רצה לחפש עזרה.
וכשסובבה את פינת בית הספר, פגשה במפתיע את אבא ואת שלומית. המבט שלהם היה משום מה מודאג.
“בתי, לאן נעלמת?” רץ אליה ייר. “כמעט השתגעתי. מה את עושה פה בכלל?”
“אבא, תן לי לנזוף בי אחר כך, בסדר?” ענתה נועה. “ועכשיו… עכשיו אני צריכה את העזרה שלך.”
“מה קרה?”
“בוא איתי.”
היא אחזה בידו של אביה, וביד השנייה משכה את שלומית, והובילה אותן בביטחון מאחורי בית הספר.
המבוגרים, לא מבינים דבר, הביטו זה בזה והלכו אחרי הילדה בשקט. לבסוף, נועה הובילה אותם אל העץ והצביעה באצבע למעלה:
“שם חתלתול קטן. רואים? אבא, תוריד אותו, בבקשה.”
“נועתי, את לא רוצה לספר לאבא איך הגעת לכאן בכלל? איפה אמרתי לך לחכות לי?”
“כשעמדתי ליד הגדר וחיכיתי לך, ראיתי איזה כלב רודף אחרי החתלתול הזה, ורצתי אחריהם. החתלתול מפחד טיפס על העץ, והכלב נבח עליו. נו, את הכלב גרשתי… אבל את החתלתול אני לא מצליחה להוריד.”
“את גרשת לבד כלב גדול?” שאלה שלומית בהפתעה.
“אהה,” הנהנה נועה. “אמרתי לו שאבא שלי יבוא עכשיו, ואם הוא לא ילך לבד, אבא שלי יעזור לו. והוא הלך. והחתלתול עדיין יושב, מסכן, שם. אבא, אתה תוריד אותו? כמה אפשר לעמוד ולא לעשות כלום?” רקעה נועה ברגל בחוסר שביעות רצון. “הוא מפחד…”
ייר הביט בספקנות בענפים הדקים והבין שעם תשעים ומשהו הקילוגרמים שלו אין מה לעשות שם. לעומת זאת – המורה. רזה, דקה. היא בטח תצליח.
“מה אתה מסתכל עלי ככה?” שאלה שלומית בתמיהה. “אני לא מטפסת. אני אפילו לא מגיעה לענף.”
“אני ארים אותך,” חייך ייר.
“נו, באמת!”
“בבקשה,” נועה אחזה במורה ביד. “תראי איך הוא מפחד. ואם הוא ייפול?”
שלומית הרימה את ראשה.
החתלתול שוב מיאה ברחמנות, כאילו באמת הבין שמדברים עליו.
“בסדר,” אמרה לבסוף. “רק אם אתה,” הביטה שלומית ביר, “תחזיק אותי חזק מאוד ולא תתן לי ליפול.”
“אני מבטיח שהכל יהיה בסדר,” חייך ייר.
שלומית התיישבה על כתפיו הרחבות של ייר, הוא הרים אותה בקלות, ואז היא נעמדה על כתפיו בשתי רגליה, אוחזת ביד אחת בענף, וביד השנייה, לקול קריאות העידוד של הילדה ואביה – ניסתה בכל כוחה להגיע לחתלתול.
“עוד קצת…” עודד אותה ייר. “כמעט נגעת.”
החתלתול בהתחלה נסוג בפחד, אחר כך, לאחר שהתעודד, צעד בזהירות לקראתה ו…
“הצלחת! הצלחת!” מחאה נועה כפיים בשמחה. “איזו את גיבורה, שלומית. אבא, תחזיק אותה חזק. אל תתן לה ליפול.”
כששלומית סוף סוף ירדה לקרקע, נועה מיד הושיטה ידיים אל החתלתול ולחצה אותו אליה.
והוא מיד גרגר בשקט.
“נו,” חייך ייר. “ברוך השם, כולם חיים ובריאים. אבל איך הפחדת אותי, בתי, עם ההיעלמות המסתורית הזאת.”
“סליחה, אבא. לא רציתי להפחיד. פשוט לא יכולתי להשאיר אותו לבד. הוא לא היה מצליח לרדת לבד.”
ייר הביט בנועה ורק הניד ראשו.
בדיוק על הלב הטוב הזה הוא אהב את בתו יותר מכל בעולם.
“אפשר לקחת אותו הביתה?” שאלה נועה, מצביעה במבט על החתלתול.
“אחרי היכרות כזאת, קשה לסרב,” חייך ייר בחיוך עקום.
“אז תשמרי עליו בזמן שאני מקבל את ספרי הלימוד. וראי – אל תלכי לאיבוד בשום מקום. כדי שלא נצטרך לחפש אותך שוב, אני ושלומית.”
המורה לא יכלה להתאפק וצחקה.
“נו, כן… תאר לעצמך כמה אמא תתפלא כשתחזרו הביתה עם הקטן הזה.”
“אין לי אמא… נאנחה הילדה. “אבל הייתי רוצה שתהיה לי.”
“סליחה, לא ידעתי…” המהבהבה שלומית בפחד.
“לא נורא, הכל בסדר,” חייך ייר. “היא עזבה אותנו לפני חמש שנים. נסעה לחו”ל. ומאז לא שמעתי ממנה. בדיוק – אנחנו, נועה ואני, לא שמענו ממנה יותר.”
לכמה שניות השתררה דממה בחצר האחורית של בית הספר. שלומית הביטה בשקט בהם – בגבר הגדול, מעט מביך עם עיניים טובות, ובילדה הקטנה עם חתלתול אפור בידיה, ובתוכה דקר באותו רגע משהו חזק.
“אז עכשיו יהיה לנו את קושי,” הכריעה נועה בנחישות, מלטפת את החתלתול.
“כבר המצאת שם?” חייך ייר.
“ברור. אי אפשר לחיות בלי שם?”
*****
ייר תמיד בא לאסוף את נועה בעצמו. לפעמים הם החליפו עם שלומית רק כמה מילים, לפעמים השיחה התארכה עד שחצר בית הספר התרוקנה לגמרי. הם דנו בהצלחות של נועה, בסיפורים מצחיקים מהכיתה, בספרים, בסרטים, בחיות מחמד, ולאט לאט הפסיקו לשים לב שהם כבר מזמן לא מדברים רק על בית הספר.
יום אחד, ייר עמד במסדרון, חיכה עד שכל הילדים התפזרו, ואז צעד בנחישות לכיתה.
שלומית תחילה חייכה חיוך רחב, ואחר כך, כשראתה בידיו זר יפה, התפלאה.
“זה בשבילך,” אמר ייר בקול חנוק, הושיט לה את הפרחים. “ועוד… הייתי רוצה להזמין אותך הערב לארוחת ערב. בדיוק – נועה ואני מאוד רוצים שתאכלי איתנו. ביחד. מה תאמרי לזה, שלומית?”
המורה התבלבלה, הרגישה איך האוזניים שלה בוערות בבגידה, אבל את הפרחים לקחה.
הם הריחו סתיו, בית, ומשום מה – תקווה. “בסדר,” ענתה בפשטות. “אני מסכימה.”
בדיוק ככה ענתה שלומית ליר, כשנה אחר כך כשהוא הציע לה נישואין.
במשרד הרישום נועה החזיקה בחוזקה את ידה של שלומית ו…
…לא הפסיקה לחייך. באותו רגע היא הרגישה הילדה המאושרת בעולם.
“אפשר… אפשר עכשיו לקרוא לך אמא?”
עיני הצעירה התמלאו דמעות.
“אם את רוצה בזה, אז כמובן שאפשר. מילה זו תהיה היקרה לי מכל.”
נועה חיבקה אותה בחוזקה.
לידם עמד ייר והביט בהן בחיוך על פניו.
מי היה מאמין שרגע אחד יכול לשנות כל כך את חייו ואת חיי נועה?
אבל ניסים אכן קורים.
והנס הזה, נס פרוותי ומתוק, שוכב עכשיו על אדן החלון בדירה ומחכה בקוצר רוח שהמשפחה שלו תחזור סוף סוף הביתה.
