היום הייתי צריך לכתוב את זה כדי שלא אשתגע. אני עדיין רועד. עמדתי בדיוק באותו מקום שבו השארתי את נועה לפני חמש דקות, הסתכלתי מסביב מבולבל, ובתוכי גאתה חרדה מוזרה עם כל שנייה. היא לא הייתה בשום מקום.
בין כל הילדים הרבים לא יכולתי למצוא ילדה אחת ויחידה. את הבת שלי.
“אני לא מבין כלום,” מלמלתי לעצמי. “לאן היא נעלמה? הרגע יצאתי לחמש דקות.” ואז ראיתי את רינה לוי, המורה של נועה, שבאותו רגע סידרה את תלמידי כיתה א׳ המזעפים לפי גובה, ורצתי אליה.
“איפה הילדה שלי?! ילדה עם סרטים לבנים. היא אמורה להיות איתך. והיא לא כאן.”
הייתי כל כך נרגש שאפילו לא שמתי לב שהרמתי את הקול.
המורה הצעירה נרתעה והביטה בי מבולבלת.
“סליחה… מי בדיוק? כל התלמידים של פה, נראה לי.”
“הבת שלי. נועה. הרגע היא הייתה פה, ועכשיו היא לא! היא רשומה אצלך בכיתה. את לא זוכרת אותנו?”
“סליחה, יש לי בכיתה עשרים ותשעה ילדים, ונפגשנו רק כמה פעמים.”
“אז מה?”
“עוד לא הספקתי להכיר את כל הילדים וההורים בפנים.”
“וזו סיבה?”
“תקשיב, כל הורה הביא אליי את הילד שלו אישית. ואתה… אתה לא הבאת. רק עכשיו ניגשת אליי. אני מבינה שהמהומה גדולה, אבל… תגיד, למה השארת את הבת שלך לבד? אתה לא רואה כמה אנשים יש היום בבית הספר? פה לא רק ילד בן שבע, אלא גם מבוגר יכול ללכת לאיבוד.”
“רק לרגע יצאתי לחנות לקנות מים. נועה רצתה לשתות. חזרתי – והיא כבר לא. לעזאזל, את המורה! לא היית צריכה להשגיח על הילדים? איפה אני אחפש אותה עכשיו? לאן היא יכלה ללכת?”
רינה נשמה עמוק. זה היה היום הראשון שלה בעבודה, הכיתה הראשונה שלה, וכל מה שקרה הרגיש כמו סיוט.
“תירגע, אדוני. איך נראתה הבת שלך?”
“אמרתי לך: היו לה סרטים לבנים גדולים.”
“סליחה, אבל אצלי בכיתה יש חמש עשרה בנות, וכולן עם סרטים לבנים. יש עוד סימנים? מה היא לבשה, למשל?”
שתקתי לרגע. הייתי כל כך מבולבל ולחוץ שאפילו לא ידעתי מה לומר עוד. בבוקר עזרתי לנועה לקשור את הסרטים האלה, סידרתי את הצווארון, דאגתי שהיא לא תלכלך את הגרביונים הלבנים, ועכשיו פתאום הבנתי שאני כמעט לא יכול לתאר אותה.
“נו, מה עוד… ילדה בת שבע, עם עיניים חומות ושיער ארוך כהה.”
“כבר יותר טוב. אולי תזכור עוד משהו?”
“נו… יש לה תיק צהוב עם ברווזונים! היא אוהבת חיות, אז בחרה בדיוק תיק כזה. לאף ילד אחר אין כזה. אלוהים, לאן היא יכלה להיעלם?” מלמלתי בדאגה, ממשיך להסתכל מסביב בעצבנות.
“אל תדאג, אנחנו נחפש. והיא בטוח תימצא. היא כנראה לא יכלה לצאת משטח בית הספר. אז נועה נמצאת איפשהו פה. חכה לי כאן, אני מיד חוזרת.”
רינה רצה אל תלמידיה, שחיכו בקוצר רוח לתחילת הטקס, ספרה אותם שוב ובחנה במיוחד את הבנות. אבל בין הבנות עם הסרטים הלבנים היפים לא הייתה נועה, ואף אחת לא ראתה ילדה עם תיק צהוב וברווזונים.
היא ביקשה מעמיתה – המורה של הכיתה המקבילה – להשגיח, וחזרה אליי במהירות.
“אף אחד מחברי הכיתה לא ראה את נועה,” אמרה. “היא לא יכלה להיכנס פנימה לתוך בית הספר. אז הבת שלך חייבת להיות בשטח. בוא נחפש אותה ביחד.”
“אולי עדיף לדווח למשטרה?”
“אני חושבת שזה מיותר. אנחנו בטוח נמצא את נועה,” אמרה רינה, משתדלת שהקול שלה יישמע רגוע ובטוח. למרות שגם היא הייתה לחוצה מאוד.
אז יצאנו לחפש – אב ומורה.
עברנו במהירות על פני החצר, הצצנו במגרש הספורט, ניגשנו כמה פעמים לשומר שעמד בשער. אבל עדיין לא מצאנו כלום. אף אחד לא ראה את נועה.
“אין לבת שלך טלפון?” שאלה רינה כשהתקדמנו לחצר האחורית – המקום היחיד שעוד לא בדקנו.
“יש, בטח,” נאנחתי. “אבל הטלפון שלה אצלי. לא הספקתי לתת לה אותו…”
“חבל שלא הספקת…” המורה נאנחה אחרי.
“רק ששום דבר לא יקרה… רק ששום דבר לא יקרה לה,” חזרתי כמעט בלחש.
רינה לא ענתה. היא חשבה שהיא אחראית עכשיו לא רק על הילדים, אלא גם על האמון של ההורים. ואם באמת קרה משהו רציני לילדה…
באותו זמן, הילדה עם הסרטים הלבנים והתיק הצהוב עם הברווזונים עמדה בחצר האחורית של בית הספר מתחת לעץ גבוה ודיברה עם חתלתול שישב על הענף ממש מעל ראשה ולא הצליח לרדת. כמה שהיא הפצירה בו לרדת, החתלתול רק מיאו ברחמים.
“נו, קדימה, קטנצ’יק, קפוץ,” אמרה נועה לחתלתול. “אני אתתפוס אותך. מילה שלי.”
החתלתול ניסה לקפוץ, אבל ברגע האחרון הפחד שיתק אותו, והוא נצמד לענף והתחיל מיאו עוד יותר. כל כך מתלונן, שנועה כמעט בכתה.
כשהיא הבינה שהיא לא יכולה לבד – רצה לעזרה.
וכשהיא עקבה אחרי הפינה של בית הספר, פגשה במפתיע את אבא ואת המורה רינה. המבט שלהם היה לחוץ איכשהו.
“בתי, לאן נעלמת?” רץ אליי מיכאל. “כמעט יצאתי מדעתי. מה את עושה פה בכלל?”
“אבא, תן לי לנזוף אחר כך, בסדר?” ענתה נועה. “עכשיו… עכשיו אני צריכה את העזרה שלך.”
“מה קרה?”
“בוא איתי.”
היא לקחה אותי ביד, ובידה השנייה משכה את המורה רינה והובילה אותנו בביטחון מאחורי בית הספר.
לא הבנו כלום, הבטנו זה בזה והלכתי אחרי הילדה בשקט. לבסוף, נועה הובילה אותנו אל העץ והצביעה באצבע למעלה:
“שם חתלתול קטן. רואים? אבא, תוריד אותו בבקשה.”
“נועה, את לא רוצה לספר לי איך הגעת לכאן? איפה אמרתי לך לחכות לי?”
“כשעמדתי ליד הגדר וחיכיתי לך, ראיתי איזה כלב רודף אחרי החתלתול הזה, ורצתי אחריהם. החתלתול פחד וטיפס על העץ, והכלב נבח עליו. אז גרשתי את הכלב… אבל את החתלתול אני לא מצליחה להוריד.”
“את גרשת לבד כלב גדול?” שאלה רינה בהפתעה.
“אהה,” הנהנה נועה. “אמרתי לו שאבא שלי יבוא ואם הוא לא יעזוב לבד, אז אבא שלי יעזור לו. והוא עזב. והחתלתול עדיין יושב שם, מסכן. אבא, אתה תוריד אותו? כמה אפשר לעמוד ולא לעשות כלום?” רקעה נועה ברגל בכעס. “הוא מפחד…”
הסתכלתי בספקנות על הענפים הדקים והבנתי שעם המשקל שלי – מעל 90 קילו – אין מה לעשות שם. לעומתי, המורה. רזה, קלה. היא בטח תוכל.
“מה אתה מסתכל עליי ככה?” שאלה רינה בתמיהה. “אני לא מטפסת. אני אפילו לא מגיעה לענף.”
“אני ארים אותך,” חייכתי.
“מה פתאום!”
“בבקשה,” נועה לקחה את המורה ביד. “תראי איך הוא מפחד. ואם הוא ייפול?”
המורה רינה הרימה את הראש.
החתלתול מיאו שוב ברחמים, כאילו באמת הבין שמדובר בו.
“בסדר,” אמרה לבסוף. “רק אם אתה,” הביטה בי, “תחזיק אותי חזק מאוד ולא תיפול.”
“מבטיח שהכל יהיה בסדר,” חייכתי.
המורה רינה התיישבה על הכתפיים הרחבות שלי, הרמתי אותה בקלות, ואז היא עמדה עליהן עם שתי הרגליים, נאחזה בידה האחת בענף, ובידה השנייה, לקול עידוד הילדה ושלי – ניסתה בכל כוחה להגיע אל החתלתול.
“עוד קצת…” עודדתי אותה. “כמעט נגעת.”
החתלתול נסוג תחילה בפחד, ואז, כשהוא אסף אומץ, צעד אליה בזהירות ו…
“הצלחת! הצלחת!” מחאה כפיים נועה בשמחה. “איזו מורה גיבורה את, רינה. אבא, תחזיק אותה חזק. אל תיפול.”
כשהמורה רינה סוף סוף ירדה ארצה, נועה מיד הושיטה את ידיה אל החתלתול ולחצה אותו אליה.
והוא מיד החל לגרגר בשקט.
“נו, טוב,” חייכתי. “ברוך השם, כולם חיים ובריאים. אבל איך הפחדת אותי, בתי, עם ההיעלמות המסתורית הזו.”
“סליחה, אבא. לא רציתי להפחיד. פשוט לא יכולתי להשאיר אותו לבד. הוא לא היה מצליח לרדת לבד.”
הבטתי בנועה ורק הנדתי בראשי.
בדיוק על הלב הטוב הזה אהבתי אותה יותר מכל דבר בעולם.
“אפשר לקחת אותו הביתה?” שאלה נועה, מביטה בחתלתול.
“אחרי היכרות כזאת, אני חושב שיהיה קשה לסרב,” צחקתי.
“אז תשמור עליו עד שאקבל את ספרי הלימוד. ותראי – אל תלכי לאיבוד בשום מקום. שלא נצטרך לחפש אותך שוב עם המורה רינה.”
המורה לא יכלה להתאפק וצחקה.
“נו, באמת… אני מדמיינת איך אמא תופתע כשתחזרו הביתה עם הקטנצ’יק הזה.”
“אין לי אמא…” נאנחה הילדה. “אבל הייתי שמחה אם הייתה.”
“סליחה, לא ידעתי…” המורה מצמצה בפחד.
“שום דבר, הכל בסדר,” חייכתי. “היא עזבה אותנו לפני חמש שנים. נסעה לחו”ל. ומאז לא שמעתי עליה כלום. יותר נכון – אנחנו לא שמענו.”
במשך כמה שניות שררה דממה בחצר האחורית. רינה הביטה בנו בשקט – בגבר גדול ומעט מגושם עם עיניים טובות, ובילדה הקטנה עם חתלתול אפור בידיה, ובלבה צרב משהו חזק.
“אבל עכשיו יהיה לנו את קוקי,” קבעה נועה בנחישות, ליטפה את החתלתול.
“כבר המצאת שם?” חייכתי.
“ברור. איך אפשר לחיות בלי שם?”
*****
מאז תמיד באתי לקחת את נועה בעצמי. לפעמים המורה רינה ואני החלפנו רק כמה מילים, לפעמים השיחה התארכה עד שהחצר התרוקנה לגמרי. דיברנו על ההצלחות של נועה, על סיפורים מצחיקים מהכיתה, על ספרים, סרטים, חיות מחמד, ובהדרגה הפסקנו לשים לב שאנחנו מדברים כבר לא רק על בית הספר.
יום אחד, כשעמדתי במסדרון, חיכיתי עד שכל הילדים התפזרו, ואז צעדתי בנחישות לתוך הכיתה.
המורה רינה חייכה לרווחה בהתחלה, ואחר כך, כשראתה בידי זר פרחים יפה, התפלאה.
“זה בשבילך,” אמרתי בקול צרוד, הושטתי את הפרחים. “ועוד… רציתי להזמין אותך הערב לארוחת ערב. יותר נכון – נועה ואני מאוד רוצים שתאכלי איתנו. שלושתנו. מה את אומרת, רינה?”
המורה הסמיקה, הרגישה את האוזניים בועות, אבל… לקחה את הפרחים.
הם הריחו סתיו, בית, ואיכשהו – תקווה. “בסדר,” ענתה בפשטות. “אני מסכימה.”
בדיוק ככה ענתה המורה רינה גם כעבור שנה, כשהצעתי לה נישואין.
בטקס האזרחי החזיקה נועה את המורה רינה ביד חזק…
…ולא הפסיקה לחייך. באותו רגע היא הרגישה הכי מאושרת בעולם.
“אפשר… אפשר עכשיו לקרוא לך אמא?”
דמעות עמדו בעיניה של רינה.
“אם את רוצה, אז בוודאי. זה יהיה המילה הכי יקרה לי.”
נועה חיבקה אותה חזק.
עמדתי לידן וחייכתי.
מי היה מאמין שיום אחד החיים שלי ושל נועה ישתנו כל כך?
אבל ניסים בכל זאת קורים.
והנס הזה, נס פרוותי ומתוק, שוכב עכשיו על אדן החלון בדירה ומחכה בקוצר רוח שהמשפחה שלו תחזור סוף סוף הביתה.
