“אמא מגיעה הערב. לנצח. כבר סידרתי.”
נועה הרימה את הראש מהלפטופ. לא הבינה מיד מה אמר. שאלה במבט — פשוט הסתכלה על בעלה, שעמד בפתח המטבח והביט בטלפון, כאילו הרגע דיווח על משהו שולי. שהלחם נגמר. שפקקים באיילון.
— מה זה “לנצח”?
— זה מה שזה. — הוא סוף סוף הכניס את הטלפון לכיס. — יש לה כאבי פרקים, קשה לה לבד. אנחנו לוקחים אותה.
נועה סגרה את הלפטופ. לאט, בזהירות — כמו שסוגרים משהו שביר, כדי לא לשבור. היא עובדת כאנליסטית פיננסית מהבית, ושולחן המטבח הוא המקום שלה מתשע בבוקר. עכשיו שעה שש וחצי בערב.
— איתמר. לא דיברנו על זה.
— מה יש לדבר? — הוא משך בכתפיו — המחווה הזאת שהיא למדה לשנוא. קלה, מזלזלת, כאילו המילים שלה שוקלות פחות מאוויר. — היא אמא שלי. שאזרוק אותה?
נועה קמה. הלכה לחלון, הביטה החוצה לחצר — שם ילדים רודפים כדור, צווחים, נופלים וקמים שוב. ערב רגיל. רק בגוף שלה משהו מתכווץ ולא מרפה.
— יש לנו דירת שלושה חדרים, — אמרה בקול אחיד. — איפה היא תגור?
— בסלון. הספה שם טובה.
— זה המשרד שלי, איתמר.
— את עובדת במטבח. מה זה משנה?
היא הסתובבה. הביטה בו — בגבר הזה, שאיתו חיה שש שנים. הוא עומד ליד המקרר, כבר פתח אותו ומסתכל פנימה בענייניות, כאילו השיחה נגמרה. ההחלטה התקבלה, נקודה, אפשר לאכול ערב.
ככה זה עובד אצלם מאז ומתמיד עם שושנה. אמא מחליטה — הבן מבצע. נועה בתוכנית הזאת היא תפאורה. נוחה, פונקציונלית, ניתנת להחלפה בקלות.
שושנה הגיעה בשמונה בערב עם שתי מזוודות ותיק גדול עמוס בסירים. נועה לא הבינה למה להביא סירים אם את באה לגור אצל אנשים שכבר יש להם סירים. אבל שתקה.
— הנה אני! — חמותה נכנסה כמו שנכנסים לבית משלהם אחרי היעדרות ארוכה. הסתכלה סביב, כיווצה שפתיים. — איתמר’לה, פה אבק על המדף. רואה? פה.
— אמא, הרגע נכנסת…
— אני רק אומרת. — היא הורידה את המעיל, זרקה אותו על הקולב כך שחצי גלש לרצפה, והלכה לסייר בדירה. נועה עמדה במסדרון וצפתה באישה הזאת פותחת דלת לחדר השינה, מציצה לשירותים, נוגעת בווילונות בסלון.
— הספה קשה, — דיווחה שושנה, בלי להסתכל על נועה. — איתמר, יש לכם מזרן נוסף?
— נמצא, אמא.
— וקר פה. הרדיאטור לא מחמם טוב?
— הוא מחמם בסדר, — אמרה נועה.
חמותה הסתכלה עליה — בפעם הראשונה מאז שחצתה את הסף. מבט ארוך, מעריך, כמו בשוק שמסתכלים על סחורה לא טרייה.
— נו, אולי לך זה בסדר. לי קר.
איתמר כבר גרר מהמחסן איזו שמיכה ישנה. נועה הלכה למטבח. התיישבה. פתחה את הלפטופ, סגרה. שוב פתחה. המספרים על המסך לא התחברו לשום משמעות.
מאחורי הקיר שושנה מספרת לבן שהשכנה קלאודיה סוף סוף מכרה את הדאצ’ה, וטוב עשתה, ובכלל להיאחז ברכוש זה טיפשות, הנה היא, למשל, מוותרת על הכל בקלות. נועה חשבה שחמותה לא ויתרה על כלום בקלות. כל טובה שהיא עשתה, היא זוכרת שנים ותובעת עם ריבית.
השבוע הראשון היה כמו הצפה איטית. בהתחלה המים עלו בלי לשים לב — קרסוליים, ברכיים. עוד אפשר היה להעמיד פנים שכלום מיוחד.
שושנה לא עובדת — היא בפנסיה ומאוד גאה בזה. כל היום היא יושבת על הספה עם טלפון, צופה בסרטונים בעוצמה מלאה, לפעמים מתקשרת לחברות ומספרת בפירוט, בהבעה, על גורלות של אחרים. כלים אחרי עצמה היא לא שוטפת. פירורים מהשולחן לא מפנה. פעם נועה מצאה בכיור מחבת לא רחוצה, שלפי הריח, טיגנו בה משהו עוד אתמול.
— שושנה, תוכלי לשטוף אחריך?
— עייפה. פרקים כואבים, — ענתה בלי להרים עיניים מהטלפון.
— הרגע הלכת לחצי שעה בסופר.
— זה שונה.
בערב איתמר אמר לנועה שהיא יכולה להיות יותר רכה. אמא מבוגרת, חולה, צריך להיכנס לנעליים. נועה נכנסה — שתקה. אבל משהו בתוכה סימן את הרגע הזה. שמר, כמו ששומרים קובץ חשוב.
אחרי שלושה ימים שושנה הזיזה רהיטים בסלון. פשוט לקחה והזיזה את הכורסא לחלון, ואת שולחן הסלון לספה. נועה גילתה את זה כשנכנסה לסלון לקחת את היומן שלה ומצאה שהכל לא במקום.
— למה הזזת?
— ככה יותר נוח. צריך אור לקריאה.
— זה חדר משותף.
— נו, מה? לא זרקתי כלום. — חמותה אפילו לא הסתובבה. — איתמר לא נגד.
איתמר, כמובן, לא היה נגד. איתמר אף פעם לא היה נגד שום דבר כשזה נגע לאמא שלו. הוא גדל במשפחה שבה המילה של שושנה הייתה חוק טבע — כמו כבידה, כמו עונות השנה. לערער עליו אין טעם.
נועה עמדה באמצע הסלון המוזז וחשבה שלפני חצי שנה הם נסעו עם איתמר לראות דירת ארבעה חדרים בבניין חדש. היא אהבה — מוארת, עם מטבח גדול, עם נוף לפארק. איתמר אמר יקר, נחכה. עכשיו היא מבינה שהוא כבר ידע אז. פשוט לא אמר.
זה לא היה רעיון ספונטני. זו הייתה תוכנית.
ביום העשירי שושנה מצאה במקרר את היוגורט של נועה — יקר, שהוזמן במיוחד, ללא סוכר, עם פרוביוטיקה, כי נועה שומרת על תזונה — ואכלה אותו. פשוט לקחה ואכלה. ואת האריזה הריקה החזירה למקום.
נועה פתחה את המקרר בבוקר, ראתה את האריזה הריקה, סגרה את המקרר. עמדה שנייה. פתחה שוב — אולי נדמה לה. לא. ריקה.
— שושנה, אכלת את היוגורט שלי?
— איזה יוגורט? — חמותה הביטה בתמימות, כמעט מופתעת. את זה היא יודעת לעשות — לעשות פרצוף של אדם שמאשימים אותו שלא בצדק.
— לבן, בקופסה קטנה. היה על המדף השני.
— חשבתי שזה משותף.
— שום דבר לא “משותף” אצלנו בלי לשאול.
— אוי, נו, מה אתה מתרגש. — שושנה הניפה יד. — יוגורט. אובדן גדול.
בערב איתמר שוב אמר שנועה מחטטת בזוטות. אמא לא בכוונה. צריך להתרגל לחיות ביחד, זה לוקח זמן. נועה הביטה בו במבט ארוך ולא ענתה כלום.
היא כבר חשבה. חישבה. שקלה.
בזה לא נגמרו התעלולים של חמותה.
הבושם עמד על שולחן האיפור כבר חודש — צרפתי, בבקבוק כבד בצבע ענבר ישן. נועה קנתה אותו לעצמה ליום הולדת, בחרה הרבה, הריחה דוגמיות בחנות, קראה תיאורים. זה לא היה סתם בשמים — זו הייתה שמחה אישית קטנה, שבזמן האחרון היו פחות ופחות כאלה.
בוקר אחד הבקבוק לא היה על השולחן.
נועה מצאה אותו על הרצפה במסדרון. יותר נכון, מה שנשאר ממנו — שברים, שלוליות ענבר על הפרקט, ריח חריף שהספיג את כל המסדרון ולא עזב לאורך זמן.
שושנה ישבה על הספה עם טלפון.
— מה קרה לבושם שלי?
— נפל. — קצר, ללא אינטונציה, כמו אדם שמדווח על משהו שלא אכפת לו.
— איך הוא הגיע למסדרון?
— לקחתי להסתכל. הבקבוק היה חלקלק, החליק.
נועה כרעה, אספה את השברים לעיתון. הידיים היו רגועות — היא עצמה הופתעה מהרוגע הזה. בפנים משהו התכווץ ופעם, אבל מבחוץ — שום תנועה מיותרת.
— לקחת חפצים שלי בלי רשות.
— לקחתי להסתכל, לא גנבתי. — שושנה סוף סוף הרימה עיניים מהטלפון, ובמבט שלה היה אותו ביטוי — קל, עצבני, של אדם שמסיחים את דעתו בזוטות. — איזו טרגדיה. בושם. תקני חדש.
— בכסף שלך?
חמותה שתקה. הסתובבה חזרה לטלפון.
בערב איתמר אמר שאמא לא בכוונה, שצריך לשים חפצים יקרים הרחק. נועה רשמה את השיחה הזאת באותה תיקייה פנימית שהולכת וכבדה מיום ליום.
את מכשיר האוויר-פריי קנתה לפני שנתיים — קראה ביקורות, השוותה דגמים, בסוף לקחה טוב, גרמני, עם טיימר ומספר מצבים. בישלה בו כמעט כל יום: כנפי עוף, ירקות, דגים. איתמר אמר שזה הדבר הכי טוב שהיא קנתה אי פעם למטבח.
ביום שישי נועה חזרה מהמשרד — פעם בשבוע היא נוסעת לפגישות — ומצאה במטבח ריח אופייני של פלסטיק שרוף. האוויר-פריי עמד על השולחן עם מכסה פתוח. בפנים היה משהו שחור ובלתי מזוהה.
— מה בישלת בו?
— תפוחי אדמה. — שושנה עמדה ליד הכיריים במבט עצמאי. — שמתי ושכחתי. קורה.
— שמת על טמפרטורה מקסימלית?
— אני לא מבינה במכשירים האלה שלכם. אצלי בבית יש כיריים רגילות.
נועה לקחה את האוויר-פריי, נשאה אותו לחדר האמבטיה, בדקה. הסליל נשרף. הגוף נמס מצד אחד. לא ניתן לתיקון.
— שושנה, המכשיר הזה עלה שלוש מאות וחמישים שקל.
— נו, מה את רוצה ממני? שאשלם? — בקולה של חמותה נשמע נימה חדשה — לא רק עצבנות, אלא משהו חד יותר. כמעט אתגר. — אני פנסיונרית. חולה. אין לי כסף כזה.
— אני רוצה שלא תיגעי בחפצים שלי.
— אני במשפחה שלי! — שושנה הגביהה קול — בפעם הראשונה כל כך בגלוי, ונועה הרגישה שזהו, הפנים האמיתיות. אלה שחמותה שמרה עד עכשיו. — איתמר הוא הבן שלי! זו הדירה שלו!
— זו הדירה שלנו. רכוש משותף, אם את רוצה לדעת.
שושנה שתקה. שוב ההבעה התמימה הזאת — של אישה מבוגרת, פגועה, לא מובנת. היא יודעת לעבור ערוצים ברגע.
איתמר, כשנודע לו, הסביר לנועה באריכות שאמא רצתה לעזור, שהיא לא רגילה לטכנולוגיה, שהייתה צריכה לשים את האוויר-פריי הרחק. נועה הקשיבה לו, הביטה בפניו המוכרות וחשבה: הוא באמת חושב ככה? או סתם אומר מה שקל יותר?
היא לא הבינה. כנראה שזה אותו דבר.
הווילון בחדר השינה היה פשתן, אפור-כחול, עם דוגמה גיאומטרית עדינה. נועה הזמינה אותו במיוחד — תואם לצבע הקירות, לשמיכה. תלתה בעצמה, ישר, עם טבעות שהחליקו ברכות על המוט.
היא גילתה את הקרע בשבת בבוקר — ארוך, אלכסוני, מהקצה העליון כמעט עד האמצע. כאילו מישהו משך בחדות ובעוצמה.
שושנה אכלה ארוחת בוקר במטבח — אכלה קרקרים שהביאה, שתתה תה, הסתכלה בטלפון. לשאלה על הווילון ענתה לא מיד.
— נתקלתי במוט. הווילון נתפס.
— למה בכלל היית בחדר השינה שלנו?
— עברתי, הצצתי. מה, אסור?
— זה חדר השינה שלנו.
— איזה סודות יש לכם. — שושנה הניפה יד עם קרקר. — ווילון. את תתקני.
נועה יצאה מהמטבח. הלכה לחדר השינה, סגרה את הדלת, התיישבה על המיטה. הביטה בווילון הקרוע, שתלוי עקום ומכניס אור מיותר.
שלושה שבועות. בשלושה שבועות — בושם, אוויר-פריי, ווילון. וזה רק מה שבולט מיד. וכמה דברים קטנים, בלתי נראים — מוזז, מוסט, נגע בידיים זרות בלי רשות?
נועה שלפה את הטלפון, פתחה הערות. כבר יש רשימה — היא התחילה לנהל אותה בשבוע השני, בלי לדעת למה. פשוט רשמה. תאריך, מה קרה, התגובה של איתמר. שיטתית, כמו דוח עבודה.
הוסיפה שלוש שורות חדשות.
אחר כך פתחה אפליקציה אחרת — חיפוש. הקלידה: מחיר שכירות של דירת חדר, שכונת פלורנטין. הביטה במספרים. סגרה. שוב פתחה.
מאחורי הדלת שושנה הדליקה בעוצמה מלאה עוד סרטון. קול מהטלפון צוהל על מבצעים באיזה חנות. איתמר בסלון צוחק יחד עם אמא.
נועה יושבת בחדר השינה עם ווילון קרוע וסופרת. לא כסף — גם כן. היא סופרת ימים. סופרת את עצמה.
ומשהו בתוכה, ששתק הרבה זמן, מתחיל לדבר יותר ויותר ברור.
הכל קרה ביום ראשון.
נועה נסעה בבוקר לקניון — היא צריכה וילונות חדשים לחדר השינה, ורוצה לקנות אותם בעצמה, לבחור בשלווה, בלי הערות של אחרים. בקניון היה בהיר ורועש, ריח של קפה ומאפים טריים ממאפייה סמוכה. היא הסתובבה בין המדפים עם בדים, נגעה בחומר, הסתכלה על צבעים.
ליד עמדה זוג צעיר — בוחרים יחד, מתווכחים ברכות, צוחקים. הילדה אמרה: “אלה, תראה, הם מושלמים”. הבן זוג התכווץ, אחר כך הסכים, ושניהם צחקו שוב.
נועה הביטה בהם יותר ממה שצריך. אחרי זה לקחה את הבד הדרוש, הלכה לקופה.
בכיס טלפון ויברט. איתמר.
— מתי את חוזרת?
— תוך שעה. מה?
— אמא רוצה שתכנסי לסופר. אומרת שצריך את השוקולדים האהובים עליה. תרשימי את השם.
נועה עצרה באמצע המעבר. סביבה אנשים הולכים, מישהו נגע בה עם עגלה, התנצל. היא לא זזה.
— איתמר, — אמרה בקול רגוע מאוד. — אני לא עושה את זה.
— נוע, נו, היא לא יכולה בעצמה, פרקים…
— איתמר. לא.
היא הכניסה את הטלפון לתיק והלכה לקופה. שילמה, יצאה החוצה. עמדה שנייה, חשפה את הפנים לשמש. אחר כך הוציאה שוב את הטלפון ופתחה את ההערות.
הרשימה ארוכה.
היא חזרה הביתה באחת וחצי. בדירה ריח של משהו מטוגן — שושנה עומדת ליד הכיריים ומערבבת משהו, מדברת בקול רם בטלפון עם חברה. על השולחן מונחות קרשי החיתוך של נועה — כל השלושה, למרות שמחבת אחת מספיקה.
— אלה הקרשים שלי, — אמרה נועה כשנכנסה למטבח.
— אני משתמשת, — זרקה חמותה לתוך השפופרת, התכוונה לנועה למרות שדיברה עם החברה. שם, בצד השני, מישהו צחק.
נועה הניחה את הווילונות בחדר השינה. חזרה למטבח, הדליקה קומקום. איתמר יושב בסלון עם לפטופ ועושה כאילו הוא עובד, אבל לפי הצלילים ברור — הוא צופה בכדורגל.
שושנה סיימה את השיחה, פנתה לנועה.
— חשבתי. הספה בסלון קטנה. צריך לקנות אחרת. איתמר אמר שאתם יכולים להרשות לעצמכם.
— איתמר אמר.
— נו, כן. יש טובות באיקאה. ראיתי בטלפון.
נועה הביטה בחמותה. בפנים האלה — בטוחים, רגילים לכך שהמשאלות מתגשמות. היא נזכרה בבשמים על הרצפה. באוויר-פריי השרוף. בווילון הקרוע. ברשימה בטלפון.
— שושנה, — אמרה, — אני רוצה שתדעי משהו. אני לא קונה ספה.
— למה לא?
— כי אני לא חייבת.
חמותה פתחה פה, אבל נועה כבר הלכה לסלון.
— איתמר, צריך לדבר.
הוא סגר את הלפטופ — בכל זאת כדורגל, היא צדקה — והביט בה עם הבעה של אדם שכבר עייף מהשיחה.
— נוע, אם זה על הספה…
— זה על הכל. — היא התיישבה מולו, שילבה ידיים על הברכיים. — אני רוצה שתענה לי בכנות על שאלה אחת.
— נו.
— אתה מתכוון לשנות משהו?
הוא שתק. הרבה זמן — יותר ממה שצריך לתשובה כנה. אחר כך אמר:
— אמא חולה. אני לא יכול לגרש אותה.
— אני לא מבקשת לגרש. אני מבקשת שתהיה בעל קודם, לא בן בראשון.
— היא אמא, נועה. את מבינה מה זה אומר?
— ואני אישה. אתה מבין מה זה אומר?
הוא הסיט מבט. פתח שוב את הלפטופ.
זהו. זאת התשובה.
היא ארזה את החפצים שלו בשיטתיות, בלי חיפזון, כמו שעושים משהו שכבר מזמן הוחלט. לקחה מהארון — חולצות, ג’ינס, בגדי ספורט — קיפלה על המיטה בערימות. אחר כך הוציאה מהמחסן מזוודה גדולה, אותה מזוודה שנסעו איתה לברצלונה לפני שלוש שנים. פתחה, התחילה להניח.
איתמר הופיע בפתח חדר השינה, ראה וקפא.
— מה את עושה?
— אורזת אותך.
— באיזה מובן?
— במובן הכי פשוט. — היא הורידה מהקולב את הז’קט שלו, קיפלה בזהירות. — אתה רוצה לחיות עם אמא — תחיה. רק לא פה.
— נועה, את רצינית?
— לגמרי.
הוא עמד והביט בה מניחה את חפציו במזוודה. היא לא מיהרה, לא זרקה — הניחה ישר, כמו שהיא יודעת. ברגע מסוים הוא צעד קדימה, אבל היא הביטה בו ככה שהוא עצר.
— זו הדירה שלנו, — אמר לבסוף. — אני לא הולך לשום מקום.
— אז היא תלך. תבחר.
מאחורי הקיר שושנה הדליקה טלוויזיה. בקול רם, כמו תמיד. איזו תוכנית אירוח שכולם צועקים אחד על השני ומפריעים.
איתמר שתק.
נועה סגרה את המזוודה, העמידה אותה ליד הקיר. לקחה מהכיסא את המעיל שלו, תלתה מעל. אחר כך עברה על פניו למסדרון, נעלה נעליים ופתחה את דלת הכניסה.
לרווחה. עד הסוף.
— איתמר, — קראה מהמסדרון. — פתחתי את הדלת.
הוא יצא מחדר השינה. ראה את המזוודה לרגליה, את הדלת הפתוחה, את פניה — רגועות, בלי דמעות, בלי רעד בקול. זה, כך נראה, הפחיד אותו יותר מהכל.
מהסלון הציצה שושנה. הביטה במזוודה, בדלת הפתוחה, בנועה.
— איתמר’לה, — אמרה באינטונציה שאומרים לילדים: אל תקשיב לזרים, בוא אליי.
והוא עשה צעד. לכיוונה.
נועה התבוננה בצעד הזה — קטן, כמעט בלתי מורגש. אבל מסביר הרבה.
— טוב, — אמרה בשקט. — אז תצאו שניכם.
איתמר הסתובב — בעיניו הבזיק משהו, דומה לפחד או להבנה שהגיעה מאוחר מדי.
— נועה…
— המזוודה במסדרון. את השאר תוכל לקחת בכל יום שאני לא בבית. — היא הוציאה טלפון, בלי להסתכל עליו. — אני אתקשר אליך לגבי המסמכים.
שושנה פתחה פה — וסגרה. משהו בקולה של נועה, ביציבה שלה, באופן שהיא עומדת ליד הדלת הפתוחה, לא משאיר מקום למשא ומתן. חמותה יודעת להרגיש איפה לחץ עובד ואיפה — לא. פה זה לא עובד.
איתמר לקח את המזוודה. לאט, כמו בחלום. שושנה לבשה את המעיל — בשתיקה, עם שפתיים קפוצות, בהבעה של אדם פגוע עמוקות.
הם יצאו.
נועה סגרה את הדלת. סובבה את המנעול. עמדה שנייה בדממה של המסדרון — דממה אמיתית, בלי טלוויזיה, בלי קולות זרים, בלי ריח של אוכל זר.
אחר כך הלכה למטבח, הדליקה קומקום, פתחה לפטופ.
מחוץ לחלון חי עיר רגילה של יום ראשון. איפשהו צועקים ילדים, נוסעות מכוניות, מישהו צוחק במדרגות של הבניין השכן.
נועה מזגה תה, הקיפה את הספל בשתי ידיים והביטה מבעד לחלון.
לראשונה מזה חודש היה לה שקט.
עברו שלושה שבועות
נועה הזיזה את השולחן מהסלון חזרה אל החלון — למקום שבו עמד לפני כל זה. תלתה וילונות חדשים בחדר השינה. קנתה לעצמה בושם — אחר, בהיר יותר, עם תווים של תה לבן וארז. שמה על שולחן האיפור.
איתמר כתב פעם אחת — קצר, בלי אותיות גדולות, כמו שאנשים כותבים להם לא נוח: “אפשר לדבר?” היא ענתה לא מיד. אחר כך כתבה: “דרך עורך דין”. הוא לא כתב יותר.
שושנה התקשרה פעם אחת. התחילה עם פגיעה, עברה לתלונות על פרקים, אחר כך אמרה שנועה הרסה משפחה ושישלם לה על זה. נועה הקשיבה דקה, אחר כך אמרה: “שושנה, אל תתקשרי אליי יותר.” וניתקה.
הטלפון השתתק.
בערבים היא עובדת ליד השולחן שלה ליד החלון — בדממה, עם כוס תה, עם מוזיקה ברקע. לפעמים היא נשארת עד מאוחר — לא כי חובה, אלא כי בא לה. כי זה הערב שלה, השולחן שלה, הדממה שלה.
ביום שישי קולגה דימה כתב בצ’אט העבודה: “יש בית קפה טוב בשדרות רוטשילד, הולכת לשם?” היא חשבה שנייה וענתה: “לא. אבל אפשר לנסות.” הם נפגשו בשבת, ישבו שעתיים, דיברו על עבודה ועל ערים, על איפה היו רוצים לגור. שום דבר מיוחד — ובגלל זה היה קל.
היא חזרה הביתה בין הערביים. פתחה דלת, נכנסה לדירה, הדליקה אור.
הכל עומד במקום.
במקום שלה.
היא הורידה את המעיל, תלתה על וו — זה שבצד ימין, כי ככה נוח לה, לא כי מישהו החליט עבורה. הלכה למטבח, פתחה מקרר. שם יוגורט — לבן, בקופסה קטנה, על המדף השני.
לא נגעו בו.
נועה לקחה אותו, פתחה, עמדה ליד החלון. מבעד לזכוכית נדלקו חלונות בבתים ממול, העיר עוברת למצב ערבי, שקט ואחיד.
היא אכלה את היוגורט עד הסוף. לאט, בהנאה.
וחייכה — סתם, בלי סיבה, או עם כל הסיבות יחד.
