יומן, ערב ראשון.
אמא שלי הגיעה הערב. לתמיד. כבר סידרתי את זה.
שירה הרימה את הראש מהלפטופ. לא הבינה מיד מה אמרתי. שאלה במבט – פשוט הביטה בי, בעלי, שעמד בפתח המטבח והסתכל בטלפון, כאילו הרגע דיווחתי על משהו שולי. שהלחם נגמר. שהפקק בכביש 2.
– מה זאת אומרת “לתמיד”?
– בדיוק מה שאמרתי. – לבסוף הכנסתי את הטלפון לכיס. – כואבות לה המפרקים, קשה לה לבד. אנחנו לוקחים אותה.
שירה סגרה את הלפטופ. לאט, בזהירות – כמו שסוגרים משהו שביר, שלא יתנפץ. היא עובדת כאנליסטית פיננסית מרחוק, ושולחן המטבח היה משרדה מתשע בבוקר. עכשיו הייתה שש וחצי בערב.
– דורון. לא דיברנו על זה.
– מה יש לדבר? – משכתי בכתפיים – המחווה הזאת שהיא למדה לשנוא. קלה, מהירה, כאילו המלים שלה שוקלות פחות מאוויר. – היא אמא שלי. מה, אעזוב אותה?
שירה קמה. ניגשה לחלון, הביטה לחצר – ילדים רדפו אחרי כדור, צווחו, נפלו וקמו שוב. ערב רגיל. רק אצלה בחזה משהו התכווץ ולא הרפה.
– יש לנו דירת שלושה חדרים, – אמרה בקול שטוח. – איפה היא תגור?
– בסלון. הספה שם טובה.
– זה משרד העבודה שלי, דורון.
– את עובדת במטבח. מה זה משנה.
היא הסתובבה. הביטה בי – בגבר הזה שאיתו חיה שש שנים. עמדתי ליד המקרר, כבר פתחתי אותו והסתכלתי פנימה בעסקיות, כאילו השיחה נגמרה. ההחלטה התקבלה, נקודה, אפשר לאכול ארוחת ערב.
ככה זה עבד אצלנו עם רבקה. אמא החליטה – הבן ביצע. שירה בתמונה הזאת הייתה קישוט. נוח, פונקציונלי, בר-החלפה.
רבקה הגיעה בשמונה בערב עם שני מזוודות ותיק גדול מלא בסירים. שירה לא הבינה למה להביא סירים אם באים לגור אצל אנשים שיש להם סירים. אבל שתקה.
– הנה, הגעתי! – חמותי נכנסה כמו שנכנסים לבית משלהם אחרי היעדרות ארוכה. הסתכלה מסביב, כיווצה שפתיים. – דורונ’לה, פה אבק על המדף. רואה? פה.
– אמא, רק נכנסת…
– אני רק אומרת. – היא פשטה את המעיל, זרקה אותו על הקולב כך שחצי נפל לרצפה, והלכה לבחון את הדירה. שירה עמדה במסדרון וראתה איך האישה הזאת פותחת דלת לחדר השינה, מציצה לשירותים, נוגעת בווילונות בסלון.
– הספה קשה, – הודיעה רבקה בלי להסתכל על שירה. – דורון, יש לכם מזרן נוסף?
– נמצא, אמא.
– וקר פה. הרדיאטור לא מחמם טוב?
– מחמם רגיל, – אמרה שירה.
חמותי הביטה בה – בפעם הראשונה מאז שעברה את הסף. מבט ארוך, מעריך, כמו שמסתכלים על סחורה לא טרייה בשוק.
– טוב, אולי לך זה בסדר. אני קופאת.
דורון כבר גרר מהמחסן איזו שמיכה ישנה. שירה הלכה למטבח. התיישבה. פתחה את הלפטופ, סגרה. פתחה שוב. המספרים על המסך לא התחברו לשום היגיון.
מהחדר השני רבקה סיפרה לבן שלה שהשכנה חנה סוף־סוף מכרה את הדירה בכפר סבא, וטוב עשתה, ובכלל להחזיק בנכס זה טיפשות, הנה היא, למשל, נותנת הכל בקלות. שירה חשבה שחמותה לא נתנה שום דבר בקלות בחיים. כל טובה שעשתה – זכרה שנים והציגה אותה בריבית.
השבוע הראשון היה כמו הצפה איטית. בהתחלה המים עלו בלי שימת לב – קרסוליים, ברכיים. עוד אפשר היה להעמיד פנים שכלום לא קורה.
רבקה לא עבדה – היא הייתה בפנסיה וגאה בזה מאוד. כל היום ישבה על הספה עם טלפון, צפתה בסרטונים בווליום מלא, לפעמים התקשרה לחברות וסיפרה בפירוט, בהבעה, על גורלות של אחרים. כלים אחרי עצמה לא שטפה. פירורים מהשולחן לא פינתה. פעם אחת שירה מצאה בכיור מחבת לא שטופה, שלפי הריח טיגנו בה משהו עוד אתמול.
– רבקה, תוכלי לשטוף אחריך כלים?
– עייפתי. המפרקים, – ענתה בלי להרים עיניים מהטלפון.
– הרגע הלכת לחצי שעה בסופר.
– זה שונה.
דורון אמר בערב לשירה שהיא יכולה להיות יותר רכה. אמא מבוגרת, חולה, צריך להבין. שירה הבינה – שתקה. אבל משהו בתוכה סימן את הרגע הזה. שמר, כמו ששומרים קובץ חשוב.
אחרי שלושה ימים רבקה הזיזה את הרהיטים בסלון. פשוט לקחה והעבירה את הכורסה לחלון, ואת שולחן הסלון – ליד הספה. שירה גילתה את זה כשנכנסה לסלון לקחת את היומן שלה ומצאה שהכל עומד אחרת.
– למה הזזת?
– ככה יותר נוח. צריך אור לקריאה.
– זה חדר משותף.
– אז מה? לא זרקתי כלום. – חמותי אפילו לא הסתובבה. – דורון לא מתנגד.
דורון, כמובן, לא התנגד. דורון אף פעם לא התנגד כשזה נגע לאמא. הוא גדל בבית שבו המילה של רבקה הייתה חוק טבע – כמו כוח המשיכה, כמו חילופי העונות. לא היה טעם לחלוק עליה.
שירה עמדה באמצע הסלון המוזז וחשבה שלפני חצי שנה הם נסעו לראות דירת ארבעה חדשים בבית חדש. היא אהבה – מוארת, עם מטבח גדול, נוף לפארק. דורון אמר יקר, נחכה. עכשיו היא הבינה שהוא ידע אז. פשוט לא סיפר.
זו לא הייתה החלטה ספונטנית. זו הייתה תוכנית.
ביום העשירי רבקה מצאה במקרר את היוגורט של שירה – יקר, מוזמן במיוחד, ללא סוכר, עם פרוביוטיקה, כי שירה שמרה על תזונה – ואכלה אותו. פשוט לקחה ואכלה. והחזירה את האריזה הריקה למקום.
שירה פתחה את המקרר בבוקר, ראתה את האריזה הריקה, סגרה את המקרר. עמדה שנייה. פתחה שוב – אולי נדמה. לא. ריקה.
– רבקה, אכלת לי את היוגורט?
– איזה יוגורט? – חמותי הביטה בתמימות, כמעט מופתעת. את זה היא ידעה לעשות – להראות פנים של אדם שמאשימים אותו שלא בצדק.
– לבן, בכוס קטנה. היה על המדף השני.
– חשבתי שזה משותף.
– שום דבר לא “משותף” בלי לשאול.
– אוי, נו, מה את כזאת. – רבקה הניפה יד. – יוגורט. אבדה גדולה.
בערב דורון שוב אמר ששירה מחטטת בזוטות. אמא לא בכוונה. צריך להתרגל לחיות ביחד, זה לוקח זמן. שירה הביטה בו ארוכות ולא ענתה.
היא כבר חשבה. ספרה. חישבה.
התעלולים של חמותי לא נגמרו שם.
הבושם עמד על שולחן האיפור כבר חודש – צרפתי, בבקבוק כבד בצבע ענבר עתיק. שירה קנתה אותו לעצמה ליום הולדת, בחרה הרבה, הריחה דוגמיות בחנות, קראה תיאורים. זה לא היה סתם בשמים – זו הייתה שמחה אישית קטנה, שהולכת ומתמעטת לאחרונה.
בוקר אחד הבקבוק לא היה על השולחן.
שירה מצאה אותו על הרצפה במסדרון. יותר נכון, את מה שנשאר ממנו – רסיסים, שלוליות ענבר על הפרקט, ריח חריף שהספיג את כל המסדרון ולא נעלם הרבה זמן.
רבקה ישבה על הספה עם טלפון.
– מה קרה לבושם שלי?
– נפל. – קצר, בלי אינטונציה, כמו אדם שמדווח על משהו שלא אכפת לו ממנו.
– איך הוא הגיע למסדרון?
– לקחתי להסתכל. הבקבוק היה חלקלק, נשמט.
שירה כרעה על ברכיה, אספה את הרסיסים לעיתון. הידיים היו רגועות – היא עצמה הופתעה מהרוגע הזה. בפנים משהו התכווץ ופעם, אבל מבחוץ – שום תנועה מיותרת.
– לקחת חפצים שלי בלי רשות.
– לקחתי להסתכל, לא גנבתי. – רבקה סוף־סוף הרימה עיניים מהטלפון, ובמבט שלה היה הביטוי הזה – רוגז קל של אדם שמסיחים את דעתו לשטויות. – איזו טרגדיה. בושם. תקני חדש.
– בכסף שלך?
חמותי שתקה. הסתובבה לטלפון.
דורון אמר בערב שאמא לא בכוונה, שצריך להחביא חפצים יקרים אם הם כל כך חשובים. שירה רשמה את השיחה הזאת לאותה תיקייה פנימית שהייתה כבדה יותר מיום ליום.
את מכשיר האייר-פריי היא קנתה לפני שנתיים – קראה הרבה ביקורות, השוותה דגמים, ולבסוף לקחה אחד טוב, גרמני, עם טיימר וכמה מצבים. בישלה בו כמעט כל יום: כנפי עוף, ירקות, דגים. דורון אמר שזה הדבר הכי טוב שהיא קנתה אי פעם למטבח.
ביום שישי שירה חזרה מהמשרד – פעם בשבוע נסעה לפגישות – והריחה במטבח ריח אופייני של פלסטיק שרוף. האייר-פריי עמד על השולחן עם מכסה פתוח. בפנים היה משהו שחור ובלתי מזוהה.
– מה בישלת בו?
– תפוחי אדמה. – רבקה עמדה ליד הכיריים במבט עצמאי. – שמתי ושכחתי. קורה.
– שמת על טמפרטורה מקסימלית?
– אני לא מבינה במכשירים האלה שלך. אצלי בבית יש כיריים רגילות.
שירה לקחה את המכשיר, נשאה אותו לחדר האמבטיה, בחנה. הסליל נשרף. הגוף נמס בצד אחד. לא ניתן לתיקון.
– רבקה, המכשיר הזה עלה חמש מאות שקל.
– אז מה את רוצה ממני? שאשלם? – בקולה של חמותי נשמעה נימה חדשה – לא סתם רוגז, אלא משהו חד יותר. כמעט אתגר. – אני פנסיונרית. חולה. אין לי כסף כזה.
– אני רוצה שלא תיגעי בדברים שלי.
– אני בבית שלי! – רבקה הגבירה קול – בפעם הראשונה כל כך גלוי, ושירה הרגישה שזהו, הפנים האמיתיות. אלה שחמותה שמרה עד עכשיו. – דורון הבן שלי! זו הדירה שלו!
– זו הדירה שלנו. רכוש משותף, אם את רוצה לדעת.
רבקה שתקה. שוב ההבעה התמימה הזאת – של אישה מבוגרת נעלבת, לא מובנת, עייפה. היא ידעה לעבור מיידית, כמו שמחליפים ערוץ.
דורון, כשנודע לו, הסביר ארוכות לשירה שאמא רצתה לעזור, שהיא לא רגילה לטכנולוגיה, שהיה צריך להחביא את המכשיר רחוק. שירה הקשיבה לו, הביטה בפניו המוכרות וחשבה: הוא באמת חושב ככה? או סתם אומר את מה שנוח?
היא מעולם לא הבינה. כנראה זה היה אותו דבר.
הווילון בחדר השינה היה פשתן, אפור-כחול, עם דוגמה גיאומטרית קטנה. שירה הזמינה אותו במיוחד – להתאים לצבע הקירות, לכיסוי המיטה. תלתה בעצמה, ישר, עם טבעות שהחליקו בעדינות על המוט.
היא גילתה את הקרע בשבת בבוקר – ארוך, אלכסוני, מהקצה העליון כמעט עד האמצע. כאילו מישהו משך בחדות ובעוצמה.
רבקה אכלה ארוחת בוקר במטבח – אכלה בייגלה שהביאה איתה, שתתה תה, הסתכלה בטלפון. לשאלה על הווילון ענתה לא מיד.
– נגעתי במוט בטעות. הווילון נתפס.
– למה בכלל היית בחדר השינה שלנו?
– עברתי, הצצתי. מה, אסור?
– זה חדר השינה שלנו.
– אוי, איזו סודיות. – רבקה הניפה בייגלה. – סתם וילון. תתפרי.
שירה יצאה מהמטבח. נכנסה לחדר השינה, סגרה את הדלת, התיישבה על המיטה. הביטה בווילון הקרוע שתלוי עקום ומכניס אור מיותר.
שלושה שבועות. בשלושה שבועות – בושם, אייר-פריי, וילון. וזה רק מה שבלט מיד. וכמה קטן, לא נראה – מוזז, מועבר, נגע בידיים זרות בלי רשות?
שירה שלפה טלפון, פתחה את ההערות. שם כבר היה רשימה – היא התחילה לנהל אותה בשבוע השני, בלי לדעת למה. פשוט תיעדה. תאריך, מה קרה, תגובת דורון. בשיטתיות, כמו דוח עבודה.
הוסיפה שלוש שורות חדשות.
אחר כך פתחה אפליקציה אחרת – חיפוש. הקלידה: מחיר שכירות דירת חדר, רמת אביב. הביטה במספרים. סגרה. פתחה שוב.
מאחורי הדלת רבקה הדליקה בווליום מלא עוד סרטון. קול מהטלפון צעק בשמחה על הנחות באיזה חנות. דורון בסלון צחק על משהו ביחד עם אמא.
שירה ישבה בחדר השינה עם וילון קרוע וספרה. לא כסף – אם כי גם אותו. היא ספרה ימים. ספרה את עצמה.
ומשהו בתוכה, ששתק הרבה זמן, התחיל לדבר בבהירות יותר ויותר.
הכל קרה ביום ראשון.
שירה יצאה בבוקר לקניון – הייתה צריכה וילון חדש לחדר השינה, ורצתה לקנות בעצמה, לבחור בשקט, בלי הערות של אחרים. בקניון היה בהיר ורועש, ריח של קפה ומאפים טריים מהמאפייה הסמוכה. היא הלכה בין המדפים עם הבדים, נגעה בחומר, הביטה בצבעים.
ליד עמדה זוג צעיר – בחרו ביחד, התווכחו בשקט, צחקו. הבחורה אמרה: “אלה, תראה, הם מושלמים”. הבחור קימט מצח, אחר כך הסכים, ושניהם צחקו שוב.
שירה הביטה בהם יותר ממה שהיה ראוי. אחר כך לקחה את הבד המתאים, הלכה לקופה.
בכיס הטלפון רטט. דורון.
– מתי את חוזרת?
– תוך שעה. למה?
– אמא רוצה שתכנסי לסופר. אומרת שצריך את הממתקים האהובים עליה. תכתבי את השם.
שירה עצרה באמצע המעבר. סביבה אנשים הלכו, מישהו דחף אותה עם עגלה, התנצל. היא לא זזה.
– דורון, – אמרה בקול רגוע מאוד. – אני לא אעשה את זה.
– שיר, נו, היא לא יכולה לבד, המפרקים…
– דורון. לא.
היא הכניסה את הטלפון לתיק והלכה לקופה. שילמה, יצאה החוצה. עמדה שנייה, חשפה את פניה לשמש. אחר כך שלפה שוב טלפון ופתחה את ההערות.
הרשימה הייתה ארוכה.
היא חזרה הביתה באחת וחצי. בדירה הריח של משהו מטוגן – רבקה עמדה ליד הכיריים וערבבה משהו, דיברה בקול רם עם חברה בטלפון. על השולחן היו מונחות כל שלושת קרשי החיתוך של שירה, אף על פי שלמחבת אחת הספיק קרש אחד.
– אלה קרשים שלי, – אמרה שירה כשנכנסה למטבח.
– אני משתמשת, – זרקה חמותי לטלפון, התכוונה לשירה אף על פי שדיברה עם חברה. שם, בצד השני, מישהו צחק.
שירה הניחה את הווילון בחדר השינה. חזרה למטבח, הדליקה קומקום. דורון ישב בסלון עם לפטופ ועשה כאילו הוא עובד, אם כי לפי הקולות היה ברור – צפה בכדורגל.
רבקה סיימה שיחה, פנתה לשירה.
– חשבתי על זה. הספה בסלון קטנה. צריך לקנות אחרת. דורון אמר שאתם יכולים להרשות לעצמם.
– דורון אמר.
– כן. באיקאה יש טובות. ראיתי בטלפון.
שירה הביטה בחמותה. בפנים האלה – בטוחים, רגילים לכך שמשאלות מתמלאות. היא נזכרה בבושם על הרצפה. באייר-פריי השרוף. בווילון הקרוע. ברשימה בטלפון.
– רבקה, – אמרה, – אני רוצה שתדעי משהו. אני לא אקנה ספה.
– למה לא?
– כי אני לא חייבת.
חמותי פתחה פה, אבל שירה כבר הלכה לסלון.
– דורון, צריך לדבר.
הוא סגר את הלפטופ – בכל זאת כדורגל, היא ניחשה נכון – והביט בה בהבעה של אדם שעייף מראש מהשיחה.
– שיר, אם זה לגבי הספה…
– זה לגבי הכל. – היא התיישבה מולו, שילבה ידיים על ברכיה. – אני רוצה שתענה לי בכנות על שאלה אחת.
– נו.
– אתה מתכוון לשנות משהו?
הוא שתק. הרבה – יותר ממה שצריך לתשובה כנה. אחר כך אמר:
– אמא חולה. אני לא יכול לזרוק אותה.
– אני לא מבקשת שתזרוק. אני מבקשת שתהיה בעל, לא רק הבן שלה.
– היא אמא שלי, שירה. את מבינה מה זה אומר?
– ואני אשתך. אתה מבין מה זה אומר?
הוא הסיט מבט. פתח שוב את הלפטופ.
זהו. זו התשובה.
היא ארזה את החפצים שלו בשיטתיות, בלי מהירות, כמו שעושים משהו שכבר מזמן הוחלט. לקחה מהארון – חולצות, ג’ינס, בגדי ספורט – קיפלה על המיטה בערימות. אחר כך שלפה מהמחסן מזוודה גדולה, אותה אחת שאיתה נסעו לברצלונה לפני שלוש שנים. פתחה, התחילה לארוז.
דורון הופיע בפתח חדר השינה, ראה ונעצר.
– מה את עושה?
– אורזת אותך.
– איך “אורזת”?
– במובן הפשוט. – היא הורידה מהקולב את הז’קט שלו, קיפלה בזהירות. – אתה רוצה לחיות עם אמא – תחיה. רק לא פה.
– שירה, את רצינית?
– לגמרי.
הוא עמד והביט איך היא מכניסה למזוודה את הדברים שלו. היא לא מיהרה, לא זרקה – ארזה ישר, כמו שידעה. בשלב מסוים הוא צעד קדימה, אבל היא הביטה בו ככה שהוא עצר.
– זו הדירה שלנו, – אמר לבסוף. – אני לא הולך לשום מקום.
– אז היא תלך. תבחר.
מהחדר השני רבקה הדליקה טלוויזיה. בקול רם, כמו תמיד. איזו תוכנית ריאליטי שכולם צועקים זה על זה ומפריעים.
דורון שתק.
שירה סגרה את המזוודה, העמידה אותה ליד הקיר. לקחה מהכיסא את המעיל שלו, תלתה מעל. אחר כך עברה לידו במסדרון, נעלה נעליים ופתחה את דלת הכניסה.
לרווחה. עד הסוף.
– דורון, – קראה מהמסדרון. – פתחתי דלת.
הוא יצא מחדר השינה. ראה את המזוודה לרגליה, את הדלת הפתוחה, את פניה – רגועות, בלי דמעות, בלי רעד בקול. את זה, כך נראה, הפחיד אותו יותר מכל.
מהסלון הציצה רבקה. הביטה במזוודה, בדלת הפתוחה, בשירה.
– דורונ’לה, – אמרה בנימה שאומרים לילדים: אל תקשיב לזרים, בוא אלי.
והוא עשה צעד. לכיוונה.
שירה צפתה בצעד הזה – קטן, כמעט בלתי מורגש. אבל מסביר הרבה מאוד.
– טוב, – אמרה בשקט. – אז תצאו שניכם.
דורון הסתובב – בעיניו הבזיק משהו, דומה לפחד או להבנה שהגיעה מאוחר מדי.
– שירה…
– מזוודה במסדרון. את השאר תוכל לקחת בכל יום שאני לא בבית. – היא שלפה טלפון, בלי להביט בו. – אתקשר אליך לגבי המסמכים.
רבקה פתחה פה – וסגרה. משהו בקול של שירה, ביציבה שלה, באופן שבו עמדה ליד הדלת הפתוחה, לא השאיר מקום למשא ומתן. חמותי ידעה לחוש איפה לחץ עובד ואיפה לא. פה זה לא עבד.
דורון לקח את המזוודה. לאט, כמו בחלום. רבקה לבשה מעיל – בשתיקה, עם שפתיים קפוצות, בהבעה של אדם שנעלב עמוקות.
הם יצאו.
שירה סגרה את הדלת. סובבה את המנעול. עמדה שנייה בשקט המסדרון – שקט אמיתי, בלי טלוויזיה, בלי קולות זרים, בלי ריח של אוכל של מישהו אחר.
אחר כך הלכה למטבח, הדליקה קומקום, פתחה לפטופ.
מחוץ לחלון חי עיר רגיל של יום ראשון. אי שם ילדים צעקו, מכוניות נסעו, מישהו צחק במדרגות של הבניין הסמוך.
שירה מזגה תה, אחזה בספל בשתי ידיים והביטה החוצה.
בפעם הראשונה מזה חודש היה לה שקט.
עברו שלושה שבועות.
שירה הזיזה את השולחן בחזרה מהסלון לחלון – למקום שבו עמד לפני כל זה. תלתה וילונות חדשים בחדר השינה. קנתה לעצמה בושם – אחר, בהיר יותר, עם תווים של תה לבן וארז. הניחה על שולחן האיפור.
דורון כתב פעם אחת – קצר, בלי אותיות גדולות, כמו שאנשים כותבים כשהם נבוכים: אפשר לדבר? היא ענתה לא מיד. אחר כך כתבה: דרך עורך דין. הוא לא כתב יותר.
רבקה התקשרה פעם אחת. התחילה בטענות, עברה לתלונות על מפרקים, אחר כך אמרה ששירה הרסה משפחה ושיקבל את הגמול. שירה הקשיבה דקה, ואמרה: רבקה, אל תתקשרי אלי יותר. וניתקה.
הטלפון שתק.
בערבים היא עבדה ליד שולחנה ליד החלון – בשקט, עם ספל תה, עם מוזיקה ברקע. לפעמים נשארה עד מאוחר – לא כי חייבת, אלא כי בא לה. כי זה הערב שלה, השולחן שלה, השקט שלה.
ביום שישי עמית לעבודה, יונתן, כתב בצ’אט של המשרד: יש בית קפה טוב בשדרות רוטשילד, את מכירה? היא חשבה שנייה וענתה: לא. אבל אפשר לנסות. הם נפגשו בשבת, ישבו שעתיים, דיברו על עבודה ועל ערים, על איפה היו רוצים לגור. שום דבר מיוחד – ובגלל זה היה קל.
היא חזרה הביתה בדמדומים. פתחה דלת, נכנסה לדירה, הדליקה אור.
הכל עמד במקום.
במקום שלה.
היא פשטה מעיל, תלתה על וו – זה מימין, כי ככה נוח לה, לא כי מישהו החליט בשבילה. נכנסה למטבח, פתחה מקרר. שם עמד יוגורט – לבן, בכוס קטנה, על המדף השני.
לא נגע.
שירה לקחה אותו, פתחה, עמדה ליד החלון. מבעד לזכוכית נדלקו אורות בבתים ממול, העיר עברה למצב ערב, שקט ואחיד.
היא אכלה את היוגורט עד הסוף. לאט, בהנאה.
וחייכה – סתם כך, בלי סיבה, או עם כל הסיבות גם יחד.
הלקח שלמדתי: לפעמים השקט הכי יקר הוא זה שאתה יוצר במו ידיך, גם אם זה אומר להרפות מאנשים שאתה אוהב. בית אמיתי לא נמדד במספר החדרים, אלא בשקט שבתוכם.
