—את הילדים שלך תשימי על מיטות מתקפלות, הם צעירים, עצמות גמישות. רונן צריך מיטה רגילה, יש לו גב – הכריזה ענבר בשער הצימר במקום “שלום”.
– ואל תעשי פרצוף, ליאורה. אמא אמרה שהצימר גדול.
הנחתי לאט את הידיים על ההגה והבטתי דרך השמשה הקדמית.
אנחנו – אני, בעלי והילדים – הגענו לצימר ליד אגם ביער. מקום שקט, בקתת עץ לארבעה נפשות, ששילמתי עליה כבר לפני חודשיים. הפוגה המיוחלת, שנגזלה בקרב מלוחות הזמנים של העבודה.
ועכשיו בשער הצימר, חוסמים את הכניסה, עמד לו מחנה צוענים במיניאטורה.
ענבר, אחותו של יאיר שלי, נשענה בניצחון על מזוודה ענקית. לידה רפרף על רגליו בעלה רונן, חמוש בשקית פחמים ובחבילת נקניקיות זולות.
קצת מאחור, כמו גנרל שמקבל מצעד, התנשאה חמותי, רחל.
כתר הקומפוזיציה היו שני הילדים של ענבר, שכבר הרביצו אחד לשני עם בקבוק לימונדה צהוב-רעיל בן שני ליטרים, שמסוגל להמיס חלודה.
כמו שאמר פעם הבלש נירו וולף, אם נראה לך שמנסים לעבוד עליך, זה אומר שכבר עבדו עליך.
יצאנו מהרכב. בזמן שיאיר ואני הוצאנו תיקים מהתא המטען, ענבר כבר ניגשה לילדים שלי ואמרה:
– אתם לא קטנים, בסדר על מיטות קיפול, אבל הדוד רונן לא יכול לשבור את הגב.
– איזו הפתעה נעימה – אמרתי בקול שטוח. – כאילו לא ציפינו לאף אחד.
– אוי, ליאורה, אבל אנחנו משפחה! – מיד נכנסה רחל, עשתה צעד קדימה והפעילה במקצועיות את מצב “תמימות קדושה”. – ברגע שגיליתי שאתם יוצאים לטבע, מיד התקשרתי לענבורית. מה, אנחנו נשב בעיר המחניקה בזמן שאתם נושמים כאן חמצן? ביחד יותר כיף!
– הצימר לארבעה נפשות, רחל – עניתי בשלווה, הרגשתי כיצד קפיץ קר ומחושב נדחס בתוכי. בלי היסטריות. רק תצפית.
– אני כבר סידרתי הכול – קבעה ענבר בנימה בלתי מתפשרת, כאילו הצימר ששילמתי עליו לא היה הזמנה אלא טיוטה של התוכניות שלה. תוך תיקון כובע חוף בגודל של צלחת לוויין, הוסיפה:
– אמא תישן בחדר השינה, היא צריכה מנוחה. אנחנו עם רונן על הספה בסלון. ואתם עם יאיר והילדים תסתדרו איכשהו.
ההתנהגות של הקרובים הזכירה פלישת ארבה: היא לא מבקשת רשות, פשוט מגיעה ומתחילה לאכול לך את היבולים.
מזכוכית דלתות המשרד יצאה בחורה נחמדה עם טאבלט.
– שלום! את ליאורה? – חייכה אלי. – ההזמנה על שמך. ואלה, אני מבינה, ההפתעה שלך?
הבחורה העבירה מבט על ענבר.
– כן-כן, זה אנחנו! – נידנדה הגיסה בשמחה. – ליאורה, אני קצת דחפתי פה כדי שיהיה לך פחות טרחה. הזמנתי סאונה לשני ערבים, כי מה, אנחנו כמו זרים? ותיקנתי את התפריט. השיפוד שלך זה טוב, אבל הוספתי פורל על הגריל וסלטים יקרים.
– ענבר התקשרה בבוקר והשאירה הזמנה לסאונה ולתפריט – הסבירה המנהלת בנימוס והביטה בי. – אבל ההזמנה רשומה על שמך, אז בלי אישור שלך אנחנו לא מבצעים כלום.
נדיבות על חשבון אנשים אחרים – הדרך הכי מהירה להיחשב למיטיבים.
– יוזמה מצוינת, ענבר – חייכתי בחום כזה שיאיר שליד נמתח. הוא הכיר את החיוך הזה. בדרך כלל אחריו מישהו איבד אשליות.
– אם את מאשרת, אז כולל תוספת תשלום על שלושה אורחים נוספים, מיטות קיפול, סאונה והזמנה מיוחדת למטבח, אתם חייבים עוד אלפיים שש מאות שקל – דיווחה המנהלת בענייניות.
ענבר נפנפה בכתפה בחן והביטה בי במבט משמעותי. רחל שילבה ידיים, וחיכתה שאכניע את הארנק.
פרדוקס קשרי המשפחה: ככל שהחיבוק בפגישה חזק יותר, כך חופרים עמוק יותר בכיס שלך.
– גבירתי – פניתי למנהלת, וקולי נעשה קר ומוצק. – אני מאשרת רק את ההזמנה שלי. היא שולמה במלואה. אנחנו ארבעה.
עשיתי הפוגה, מביטה בפניה המבולבלות של הגיסה.
– והאנשים הנפלאים האלה – זו חברה נפרדת. תעשי להם, בבקשה, חשבונית נפרדת על הלינה, הפורל, הסאונה והסלטים היקרים. על שם ענבר.
כולם השתתקו. שקט כל כך צפוף ששמענו את הנקר ביער.
– ליאורה, מה את עושה? – קולה של ענבר נסדק במין יבבה. הכובע נטה הצידה. – אין לנו כסף חוץ מבנזין וגלידה! באנו לבקר!
– אז אין לכם חופשה, ענבר. יש לכם טיול עד השער – קבעתי. – מבקרים באים עם הזמנה. ועם עוגה. אתם באתם לחג של מישהו אחר עם שקית נקניקיות נייר ותיאבון של אלפיים שש מאות שקל.
– ליאורה! איך לא מתביישת! – צווחה רחל, מאדימה. – אנחנו משפחה! קרובים! יאיר, למה אתה שותק?! את אמא שלך ואחותך משליכים לרחוב!
יאיר צעד קדימה. הוא לא צעק, אבל בנימתו נשמע מתכת.
– משפחה, אמא, זה אלה שמכבדים גבולות של אחרים. ליאורה עבדה חצי שנה כדי לארגן את החופשה הזאת לנו ולילדים. אתם באתם בלי הזמנה, ניסיתם להעיף את הילדים שלי על מיטות קיפול ולתלות על אשתי את החשבון של המעדנים שלכם. זה לא משפחה. זה ניסיון לעלות עלינו בסיפון.
– אני… רצינו להפתיע! יאיר, אתם ממש התחננו שנבוא! – ניסתה ענבר להתחמק. התירוצים נשפכו ממנה כמו מוך מכרית קרועה.
– רונן – יאיר העביר מבט כבד על גיסו. – לגבי “התחננתם שנבוא” – זה סוג מיוחד של תיירות. קוראים לזה “הזמנה עצמית”.
פניו של רונן התארכו. הוא הביט בשקית הפחמים הבודדה שלו, אחר כך באשתו.
– אני אולי לא הייתי בא – גמגם רונן. – את אמרת שיאיר הזמין אותנו אישית והכול שולם.
האשליה קרסה סופית. החוצפה נכשלה מול כולם.
רונן הסתובב בשקט והלך לעבר הרכב שלו, אפילו לא ניסה לעזור לאשתו עם המזוודה העצומה.
הילדים של ענבר הפסיקו להרביץ עם הבקבוק וקפאו לראשונה, מביטים באמם בשקט.
ורחל, שדיברה בהתלהבות על “משפחה”, הסתובבה לפתע בחדות לעבר הרכב, מעמידה פנים שהיא לומדת בעניין רב את האורנים. לשלם על המשתה הזה מהפנסיה שלה היא לא התכוונה.
– אם תתחרטו, יש בקתה פנויה – אמרה המנהלת בשלווה לגבה המבולבל של ענבר. – מקדמה מאה אחוז.
הלכנו לאורך השביל המטופח לבקתה שלנו.
מאחור נטרקו דלתות רכב, המנוע נהם בקריעה. שאפתי עמוק אוויר יער נקי.
ליד המרפסת יאיר חיבק אותי בכתפיים והצמיד אלי.
– את יודעת – הוא חייך. – יוצאת חופשה מעולה.
– ובטח – חייכתי, מביטה בילדים שלנו רצים בצהלות לעבר האגם. – בוא, בעלי. מחכה לנו מנוחה לגיטימית.
ומעבר לגדר, בולע את אבק החג של אחרים, נסע לו המחנה, שלמד לעד חוק פשוט אחד: במשפחה הזאת, נוחות של אחרים לא תשולם יותר על מיטות ילדים ועל הכרטיס שלי.
