יומני היקר,
היום פגשתי את השכן בכניסה, עם שקית זבל שחורה. עצרתי אותו ושאלתי כביכול כלאחר יד:
“תשמע, שכן, מזמן לא ראיתי את החתול שלכם במדרגות. מה שלומו? חי וקיים?”
הוא חייך חיוך רחב, כאילו רק חיכה לשאלה:
“נעלמו לו לפני כמה ימים. תודה לאל!”
“תודה לאל?” ניסיתי לשמור על קול רגוע, למרות שהפנים שלי רתחו מבפנים.
*****
בשבועיים האחרונים שמתי לב שהשכנים שלי זורקים את החתול הביתי שלהם למדרגות. כן, פשוט לוקחים אותו בעורפו ומעיפים אותו החוצה.
לפעמים זה השכן שעושה את זה, לפעמים אשתו.
ופעם אחת…
…החתול האומלל הזה עף לי ממש מול הפנים.
“תיזהרי!” הערתי לאשת השכן שיצאה באותה שנייה. אבל היא אפילו לא הקשיבה.
במקום להתנצל, היא נתנה בי מבט זועם מהגבות וטרקה את הדלת.
טרקה כזאת שהזכוכית במדרגות רעדה, ובטוח נוצרו סדקים קטנים ביסודות הבניין. בהתחלה חשבתי בתמימות שהם פשוט מוציאים אותו לאוויר, או מלמדים אותו לצאת לבד.
אבל תוך כמה זמן הבנתי: זה עונש על משהו שהוא עשה.
כלומר: עשה משהו לא בסדר – צא למדרגות.
לפעמים מבוהל, לפעמים עצוב מאוד, החתול ישב שעות על המדרגה בקומה הרביעית, ליד הדלת המרופדת בעור חום, וחיכה שיסלחו לו ויכניסו אותו בחזרה.
והם, כמובן, סלחו – אבל לא מיד.
ואם הוא התחיל ליילל או לגרד בדלת, הוא קיבל מיד מטאטא מאשת השכן.
ראיתי את זה במו עיניי.
זה היה כשעליתי במדרגות (המעלית לא עובדת כבר חצי שנה), ובקומה הרביעית ראיתי את החתול המוכר. רציתי לברך אותו, אבל…
…הוא לא שם עליי באותו רגע.
הוא יילל בקול וסרטר בציפורניו על הדלת.
ברור שרצה להיכנס הביתה, ומכיוון שלא נתנו לו, הוא ניסה להזכיר להם את קיומו בדרך הפשוטה הזאת.
נשמעו צעדים בדירה, הדלת נפתחה בפתאומיות, ואשת השכן בחלוק דהוי, בלי מילה, חבטה בו במטאטא בכל הכוח וטרקה את הדלת.
זה קרה כל כך מהר, שלא הספקתי להגיד מילה. והיה לי מה לומר…
…רציתי לבייש אותה על ההתנהלות המכוערת הזאת כלפי היצור החי שלה.
“נו, קשה לך, חבר?” שאלתי כשהתקרבתי אל החתול.
הוא הביט בי בעיניים עצובות, אבל גם היה במבטו איזו הכרת תודה – על שמישהו לפחות שם לב אליו.
החתול הושלך למדרגות על כל עבירה קטנה.
פעם אחת שמעתי את אשת השכן צועקת על כל הדירה: “אוי, יא כזה! שוב הפלת את האגרטל! אורי, תעיף את החתול מיד. שידע לא לקפוץ על שולחנות!” – ואחרי דקה הדלת נפתחה מעט, ויד שעירה של גבר הוציאה את החתול בעורפו.
האצבעות נפתחו, החתול נפל על המדרגה, והדלת נסגרה מיד. הוא קם והתיישב מול הדלת – חיכה שיסלחו לו ויכניסו אותו.
אני רק הנדתי בראשי באי-הסכמה. לא הבנתי את שיטת החינוך הזאת.
ליטפתי את החתול והלכתי הביתה.
והוא המשיך לשבת במקום אחד עם הבעה של עצב עולמי על פרצופו המשופם.
אני לא אדם סנטימנטלי במיוחד, אבל התמונה הזאת נתקעה בי כמו קוץ.
“נו, איך אפשר להתייחס ככה ליצור חי?” הרהרתי.
אחרי כמה ימים, בכל פעם שעברתי לידו, האטתי את הצעד, והחתול, שהכיר אותי, התחיל לגרגר בשקט – ברכת שלום קצת מתחנפת.
לפעמים כרעתי לידו, גירדתי לו מאחורי האוזן, והוא, בעיניים עצומות, הצמיד את ראשו לאצבעותיי, ואז נגע באפי הלח בכף ידי.
החתול היה חם, חי וכל כך תמים, וזה גרם לי להרגיש נורא.
לא הבנתי למה יש לחיה החמודה הזאת בעלים כל כך חסרי לב. בשביל מה, בכלל, לקחו חיה, אם חוץ מעצמם הם לא אוהבים אף אחד?
“אנשים מוזרים, באמת.”
ויום אחד, כששוב פגשתי את החתול במדרגות, החלטתי בתוקף: אם האנשים האלה יזרקו אותו שוב החוצה, אני אעשה משהו. די עם ההתעללות בחיה המסכנה.
לא ידעתי מה בדיוק, אבל הרגשתי שאני חייב להתערב, אחרת זה לעולם לא ייגמר.
היום שבו נשבר הסבלנות שלי סופית הגיע ביום שישי, כשחזרתי הביתה עצבני במיוחד.
בעבודה רבתי עם הקולגות, בתחבורה הציבורית דחפו ודרכו לי על הרגליים, ומהבוקר ירד גשם דק ומעצבן. בקיצור, מצב הרוח היה באפס. אולי אפילו מתחת לאפס.
כשעליתי במדרגות, עוד מהקומה השלישית שמעתי את ה”מיאו” המוכר והמתחנן.
החתול, כרגיל, ישב ליד דלתם, אבל לא הכניסו אותו הביתה.
ובהיות שבמדרגות היה די קריר. לא חודש יולי, כמו שאומרים.
עצרתי על המדרגה והסתכלתי על החתול בהרהור, והוא, כשראה אותי, התחיל לגרגר כרגיל ולצעוד לעברי.
ואז – באם!
וכל הבעיות של היום נראו לי פתאום שטויות גמורות. הנה לחתול – יש בעיות.
איזה? עצומות! מתייחסים אליו כמו לחפץ. כמו לצעצוע. מה יכול להיות נורא יותר?
הקשבתי לשקט שמאחורי דלת העור. לאף אחד לא היה אכפת מהחתול הזה.
ופתאום התחשק לי ללמד את השכנים שלי לקח.
“נגמר,” אמרתי בקול רם, מופתע מהנחישות שלי. “בוא איתי.”
התכופפתי, לקחתי אותו בזרועותיי.
הוא מיד גרגר חזק יותר ושפשף את ראשו בז’קט הרטוב שלי, משאיר כתמי צמר.
ואז הלכנו לקומה השביעית, שם אני גר.
לקחתי אותו רק ליומיים.
“שיפחדו, יחפשו, ידאגו. יבינו שאי אפשר ככה…” חשבתי כשנכנסתי הביתה.
אצלי בבית הוא התמקם מהר מפתיע. הריח את הפינות, קפץ לספה, הסתובב ובחר מקום, והתכרבל בשמיכה, מביט אליי בהכרת תודה.
ובעוד החתול נח, רצתי, למרות הגשם המעצבן והעייפות, לחנות החיות הקרובה. קניתי לו את האוכל הטוב ביותר, ציוד לשירותים, ועוד צעצועים – למקרה שישעמם לו כשאהיה בעבודה.
למחרת, בשבת, ניגשתי לדלת כמה פעמים, פתחתי והצצתי למדרגות.
הופתעתי מאוד לגלות שם שקט מוחלט.
אף אחד לא הלך בין הקומות, אף אחד לא קרא לחתול בשם (אגב, איך קוראים לו, מעולם לא ידעתי), אף אחד לא הדביק מודעות.
נראה שאף אחד לא מחפש את החתול האבוד. וזה היה מוזר. מוזר מאוד…
חזרתי לדירה, הסתכלתי על החתול ומשכתי בכתפיים.
הוא, מצידו, נמתח בעצלות על הספה ואפילו לא חשב לבקש לצאת החוצה.
“תשמע, אולי אתה רוצה לחזור למדרגות?” שאלתי ביום ראשון, הצבעתי על הדלת. “אני לא מחזיק אותך. לך אם צריך.”
החתול הסתכל על הדלת, העביר מבט אליי, והתחיל בהפגנתיות ללקק את כף רגלו.
אחר כך קם, ניגש אליי ושפשף את גופו ברגלי.
התשובה הייתה ברורה יותר מכל מילים. סגרתי את הדלת, חיככתי ולקחתי אותו על הידיים.
הלכנו למטבח לארוחת בוקר, אחר כך לחדר לראות טלוויזיה. הרי סוף שבוע. הוא שכב על הברכיים שלי וגרגר כמו טרקטור קטן, ובפעם הראשונה מזה הרבה זמן, הדירה הייתה ממש נעימה.
אחר כך הגיע יום שני. החתול עדיין לא נמצא על ידי אף אחד.
והחלטתי שלא אמסור אותו בחזרה לבעליו כל עוד אוכל.
הדבר היחיד שהטריד אותי היה שהשכנים עלולים להאשים אותי בגניבה.
טכנית, גנבתי רכוש של מישהו אחר. חי, עם כוונות טובות ולמטרות חינוכיות, אבל גנבתי.
דמיינתי תרחישים: השכנים יזעיקו משטרה, יאשימו אותי בגניבה, אצטרך להסביר, להתגונן. אולי לא יבינו את המניעים שלי.
המחשבה הזאת קדחה במוחי ולא הניחה לי להירגע. כל היום בעבודה הייתי על קצות האצבעות, כל הזמן בדקתי את הטלפון – אולי מישהו מתקשר. אבל לא היה אף שיחה שלא נענתה.
כשחזרתי הביתה בערב – ראיתי את השכן יוצא לזרוק זבל.
בשקית השחורה לא היה נראה כלום, אבל לפי הצורה, היה בתוכה משהו שנראה כמו ארגז חול של חתול.
נופפתי לו לעצור, ניגשתי אליו, וכביכול סתם שאלתי:
“תשמע, שכן, מזמן לא ראיתי את החתול שלכם במדרגות. מה שלומו? חי וקיים?”
הוא חייך: “נעלמו לו לפני כמה ימים. תודה לאל!”
“תודה לאל?” ניסיתי לשמור על קול רגוע.
“כן, אשתי רצתה לקחת אותו לדאצ’ה ולהשאיר אותו שם. נמאס לה, היא אמרה – צמר בכל מקום, מיילל בלילות, מפיל אגרטלים. שם, היא אמרה, יתפוס עכברים. לפחות תועלת ממנו. אבל לי לא בא לנסוע לדאצ’ה. ראשית, רחוק. שנית, היא בכל זאת תכריח אותי לעשות שם משהו. אז החתול הלך מעצמו, ואני לא צריך לנסוע לשום מקום. חגגתי אתמול עם שני ליטרים בירה. חגיגה!”
“ולא חבל לכם על החתול? מה אם קרה לו משהו?”
“מה חבל? זו לא אדם. תשמע, למה אתה שואל עליו?” הוא צמצם עיניים בחשדנות.
“סתם, שאלתי…” עניתי מהורהר, בלי להיפרד, פסעתי בצעד מהיר לעבר הכניסה.
בפנים רתחתי מזעם.
“לדאצ’ה, נכון… בסוף אוקטובר. להביא ולהשאיר אותו שם למוות בטוח. בלי שמץ של חרטה. אפילו שמחים ש’הלך מעצמו’ וחסך להם את הנסיעה ואת הלכלוך.”
דמיינתי לרגע את החתול הטוב והתמים הזה, יושב על מרפסת בית הנופש הריק – או אולי מתחת לגדר – ומחכה שיחזרו אליו.
מחכה באותה אמונה וסבלנות כמו שעשה מול הדלת במדרגות.
עבור השכנים שלי, החתול היה חפץ: לפעמים משמח, לפעמים מפריע, ואם מפריע יותר מדי – מוציאים אותו החוצה.
קודם למדרגות לכמה שעות, אחר כך לדאצ’ה לנצח.
כשעליתי לקומה השביעית ונכנסתי לדירה, ראיתי את החתול מחכה לי נאמנה ליד הדלת. מיד התחמם לי בלב.
ופתאום הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון…
נכון שגנבתי את החתול מאנשים כל כך חסרי לב, שתכננו להשאיר אותו בסוף הסתיו בדאצ’ה ולהפקיר אותו.
חייכתי, לקחתי אותו על הידיים, והלכנו למטבח להכין ארוחת ערב.
אחרי הארוחה – שכרנו על הספה וראינו טלוויזיה.
בעצם, אני צפיתי, והוא פשוט היה קרוב. מתהפך מצד לצד. ואז שוב זז, אבל הפעם התהפך על הגב והראה את בטנו – האזור הפגיע ביותר. הוא עשה את זה בלי לחשוב. כי הוא כבר לא פחד.
כי בית אמיתי הוא לא רק גג מעל הראש, ולא רק קערה עם אוכל לחתולים.
בית אמיתי הוא מקום שבו אתה לא צריך לזכות בזכות להיות.
ושבו אוהבים אותך. סתם ככה. על מי שאתה.
