שלומי הפסיק לאכול ביום השלישי. רבקה בהתחלה חשבה שהוא סתם מפונק. אבל המילים של הווטרינר גרמו לה להביט במראה ולראות שם בדיוק אותה נשמה עצובה.
“הלו, דוקטור? אפשר שתגיע הביתה? יש לנו פה חתול שנורא גרוע, שלושה ימים לא אוכל כלום.”
הווטרינר, ד”ר אייל מזרחי, נאנח. נסיעות בית הוא עושה לעיתים רחוקות, אבל משהו בקול גרם לו להסכים.
“בסדר, תכתבי כתובת.”
תוך חצי שעה הוא עמד בדלת דירה חדשה ברמת גן, בבניין גבוה בפאתי העיר. פתח גבר כבן ארבעים, בחולצה יקרה, פרצוף עייף.
“כנס, דוקטור. אמא נורא דואגת, ואני לא יודע מה לעשות.”
בדירת שלושה חדרים מרווחת היה ריח של שיפוץ טרי, ועוד משהו. ריח של אוויר סגור, כזה שיש במקומות שבהם seldom פותחים חלונות. על הספה ישבה אישה מבוגרת עם מבט כבוי. לצידה, מכורבל, שכב חתול גדול וג’ינג’י. הפרווה הייתה עמומה, החיה נראתה אדישה.
“שלום,” ד”ר אייל התיישב לידה. “איך קוראים למטופל?”
“שלומי,” לחשה הקשישה. “דוקטור, משהו לא בסדר איתו. לא אוכל, לא משחק, רק שוכב. אולי הוא חולה?”
הווטרינר לקח בעדינות את החתול והתחיל בבדיקה. חום גוף תקין, נשימה סדירה, בטן לא רגישה במישוש.
“בן כמה הוא?”
“שמונה. אספתי אותו כשהיה גורה, ישב ליד השער של המושב, צייץ. גידלתי אותו, הוא תמיד היה כל כך חי, שובב.”
“ומתי זה התחיל?”
בנה של האישה התערב בחוסר סבלנות.
“מיד שעברנו לכאן. לפני שלושה ימים. שכנעתי את אמא לעבור אליי, אי אפשר לחיות לבד במושב בגיל שלה. אנחנו מוכרים את הבית, יש כבר קונים. חשבתי שהיא תשמח. פה יש אמבטיה רגילה, הסקה מרכזית, סופרמרקט קרוב. והיא עם החתול הזה כמו עם תינוק.”
ד”ר אייל התבונן היטב ברבקה. היא ישבה עם כתפיים שמוטות, ובתנוחה שלה הוא קרא את אותה אדישות כמו אצל החתול.
“מובן,” הוא הוציא סטטוסקופ, האזין ללב החיה. “פיזית הכל בסדר עם שלומי. יש לו לחץ משינוי סביבה. חתולים קשורים מאוד לטריטוריה, לא לאנשים כמו שחושבים. המעבר בשבילו זה אובדן של כל העולם המוכר.”
“אז מה עושים?” הבן חיכה להנחיות ברורות.
“ובכן, צריך זמן. הוא יתרגל בהדרגה. אפשר לתת תרופות הרגעה קלות, אני ארשום. אבל העיקר – ליצור תנאים נוחים. הבאתם משהו מהבית הישן? את המיטה שלו, קערות?”
רבקה הנידה בראשה.
“דורון אמר שאין צורך להביא ישן. קנה הכל חדש. קערות, ארגז חול, אפילו בית מקסים.”
“זאת בדיוק הבעיה,” ד”ר אייל קם והביט בדירה. “לחתול אין פה שום דבר מוכר. אפילו הריחות שונים. אם אתם רוצים לעזור לו, תביאו חפצים מהבית הקודם. בטח את המיטה, צעצועים אם היו. ורצוי משהו עם ריח של המקום הישן, כמו שטיח קטן.”
דורון לגלג בספקנות.
“דוקטור, אתה רציני? בגלל איזו מיטה ישנה החתול יהיה רעב?”
“לגמרי רציני. בעלי חיים הרבה יותר רגישים לשינויים ממה שאנחנו חושבים. תאר לעצמך שפתאום מעבירים אותך למדינה אחרת, הכל זר, ואומרים לך – תתענג, פה יותר טוב.”
רבקה לפתע התייפחה. הגברים הסתובבו בהפתעה.
“אמא, מה קרה?”
“כלום, כלום,” היא ניגבה את עיניה במטפחת. “רק שהדוקטור מדבר על שלומי, ואני מרגישה אותו דבר. כאילו גם אותי העבירו למקום אחר, והכל נכון ונוח, אבל בנשמה – געגוע.”
דורון הביט בה במבוכה.
“אמא, מה את אומרת? אני רק רציתי בטובתך. בית במושב בגילך זו לא חיים. להדליק תנור עצים, לסחוב מים.”
“כל החיים שלי הייתי ככה,” היא ענתה בשקט. “ולא היה לי קשה. יש לי שם גינה, תרנגולות, שכנות. כל יומיים רצתי לשושנה, ישבנו בערב על הספסל, דיברנו על החיים. ופה,” היא סובבה את ידה סביב הדירה, “הכל זר. אני לא מכירה שכנים, אין עם מי לצאת לחצר. כל היום יושבת לבד, רואה טלוויזיה.”
“אבל אמרת שאת מסכימה לעבור!”
“אמרתי. כי חשבתי שיהיה לך שקט. אתה כל הזמן דאגת שאני לבד. אז החלטתי – בסדר, אנסה. רק עכשיו אני מבינה שאני לא יכולה לחיות ככה.”
ד”ר אייל השתעל בנימוס.
“אתם יודעים, אני עובד כווטרינר הרבה שנים ושמתי לב לדבר אחד. חיות משקפות לעתים קרובות את מצב הבעלים. אולי שלומי לא אוכל רק בגלל הלחץ מהמעבר. הוא מרגיש שגם לכם לא טוב פה.”
שתיקה השתררה. דורון הלך בחדר, מנסה לעכל את מה ששמע.
“אמא, את באמת כל כך אומללה פה?”
רבקה ליטפה את שלומי, שגמגם חלושות.
“דורון יקר, אני מבינה שרצית בטובתי. והדירה נחמדה, ואתה דואג לי. אבל האושר לא בנוחיות. אני שם, בבית שלי, בבית. וכאן אני כמו… כמו שלומי. בכלוב זר, גם אם מוזהב.”
“אבל הבית כמעט מכור! חתמנו על חוזה מקדמי, לקחנו מקדמה!”
“תחזיר את המקדמה,” היא אמרה בתקיפות מפתיעה. “אני לא רוצה למכור את הבית. זה המקום שלי, שם כל החיים שלי. שם גרתי עם אבא שלך שלושים שנה. שם אני זוכרת כל עץ, כל שיח. תסלח לי, בני, אבל אני לא יכולה לחיות פה.”
דורון צנח לכיסא, מעסה את רקותיו.
“רק רציתי שיהיה לך קל יותר.”
“אני יודעת, יקירי. אבל לי היה יותר טוב אם היית בא לבקר יותר. מביא את הנכדים לסופי שבוע, כמו פעם. זוכר איך הם התעסקו בגינה שלי, קטפו תותים?”
שבוע לאחר מכן ד”ר אייל קיבל שיחת טלפון נוספת. אבל הפעם קולה של רבקה נשמע אחרת לגמרי – עליז ושמח.
“דוקטור, רציתי להודות לך! שלומי שלי התעורר לחיים! אוכל בתאבון, רץ בחצר, רודף אחרי דרורים כמו בימים הטובים.”
“חזרתם למושב?”
“כן, דורון החזיר אותי. הקונים, ברוך השם, הסכימו לבטל את החוזה, למרות שלא היו מרוצים. אבל הבן שלי גיבור, סידר הכל. עכשיו הוא הבטיח לבוא כל סוף שבוע, לעזור בעבודות. ואני כל כך מאושרת, אין מילים! קמתי הבוקר, יצאתי למרפסת. טל על הדשא, ציפורים שרות, השכנה שושנה צועקת מעבר לגדר: ‘רבקה, חזרת!’ זה החיים האמיתיים.”
ד”ר אייל חייך.
“אני שמח מאוד. תמסרי לשלומי ד”ש מהרופא.”
“בוודאי. ורציתי להגיד עוד משהו. לא רק ריפאת את החתול, פתחת לי את העיניים. הבנתי שאי אפשר לחיות במקום שהנשמה לא שוכנת בו, גם אם כולם אומרים שזה נכון וטוב יותר.”
“לכל אדם יש את האושר שלו, את המקום שלו תחת השמש.”
כשניתק, הווטרינר חשב. באמת, כמה פעמים אנחנו מחליטים בשביל אחרים מה טוב להם, בלי לשאול מה הם רוצים. ילדים מעבירים הורים מבוגרים לעיר, בטוחים שעושים טוב. והקשישים קמלים בדירות מפוארות, מתגעגעים לגינה ולשכנות. בדיוק כמו החתול הג’ינג’י ההוא שלא יכל לאכול מקערה חדשה בבית זר.
כעבור חודש דורון עצמו התקשר לווטרינר.
“דוקטור, רציתי להודות לך. אתה יודע, בהתחלה נעלבתי, חשבתי שאמא לא מעריכה את המאמץ שלי. אבל אחר כך באתי אליה לסוף שבוע והבנתי. היא צעירה בעשר שנים! מתרוצצת בגינה, מבשלת ריבות, מפטפטת עם השכנות. לא ראיתי אותה ככה הרבה זמן. אני אפילו מצטער שלא הקשבתי לה קודם.”
“העיקר שהבנת בזמן.”
“כן. עכשיו אני, אשתי והילדים נוסעים אליה כל שבת. הבנים בהתלהבות. סבתא מאכילה אותם בבורקסים, הם משחקים עם שלומי. ואני בעצמי מרגיש שם טוב. כזה שקט, כזאת שלווה. בעיר אני לגמרי שחוק, פה נטענתי מחדש.”
“רואה, הכל לטובה.”
“בדיוק. אמא צדקה. לכל אחד יש את המקום שלו. ואי אפשר לכפות על מישהו את האושר שלך, גם אם הכוונה טובה.”
רבקה גרה בבית שלה עד היום. שלומי חזר להיות חתול ג’ינג’י עליז שמקבל את פניה בשער ומלווה אותה לכל מקום. ודורון למד דבר אחד: לטפל זה לא רק ליצור נוחות ורווחה, אלא גם לקבל את ההחלטות של הקרובים לך, גם אם אתה לא מסכים איתן.
לפעמים האושר לא בדירה חדשה עם הסקה מרכזית, אלא בבית ישן עם תנור עצים, שם חורקות הקרשים, אבל שם חיית חצי חיים וכל פינה מלאה בזיכרונות. ואת זה עזר לגלות חתול ג’ינג’י רגיל, שסירב לאכול במקום זר.
ומה דעתכם? האם נוחות עירונית תמיד עדיפה על בית מוכר? שתפו בתגובות.
מקורוכך, כל בוקר רבקה יושבת על הספסל ליד השער, שלומי על ברכיה, והשכנה שושנה כבר מכינה קפה.
