מיכל יושבת במטבח, כוס תה קר בידיה. לפניה מחברת מלאה בתאריכים. היא מביטה במספרים האלה כבר עשרים דקות ולא מצליחה לזוז.
כי יותר מדי דברים מתלכדים.
כל שיחה שלו, כל הודעה, כל “בואי נדבר” פתאומי נופלים בדיוק לאותה תבנית. מיכל לא ראתה את זה מיד. לקחו גירושים, כמעט שנתיים וערב אחד ללא שינה עם מחשבון.
בהתחלה היא אפילו לא חשבה לספור.
הם חיו יחד תשע שנים. מיכל ויוסי נפגשו במסיבת יום ההולדת של חברה משותפת, כששניהם בני עשרים ושש. הוא עבד אז כמנהל בחברת בנייה, היא ניהלה חשבונות בחברה קטנה. מבחוץ – סיפור רגיל. מבחוץ – אנשים רגילים.
החתונה התקיימה שנה אחרי. בלי פאר, במסעדה קטנה עם עשרים איש. מיכל תפרה לעצמה את השמלה, כי בחנויות לא מצאה משהו שרצתה. יוסי צחק ואמר שהיא פרפקציוניסטית.
ואז התחילו הימים הרגילים.
הבת נועם נולדה בשנה השנייה לנישואים. מיכל יצאה לחופשת לידה, יוסי קיבל קידום. כסף היה, אבל זמן למשפחה נשאר פחות ופחות. איחורים בעבודה הפכו להיעדרויות ליליות. מסיבות צוות נמשכו עד הבוקר.
מיכל סבלה. נדמה היה לה שכך אצל כולם. אמא תמיד אמרה: “גבר עובד, אז הוא מפרנס את המשפחה. מה עוד את רוצה?”
אבל בשנה החמישית מיכל התחילה לשים לב לדברים שבעבר התעלמה מהם. בושם חדש. סיסמה בטלפון שלא הייתה קודם. וההרגל הזה לצאת למרפסת כשהטלפון מצלצל.
היא לא עשתה סצנות. פשוט שאלה פעם אחת ישירות.
יוסי שתק חמש שניות. אחר כך אמר: “מיכל, את ממציאה.”
והיא האמינה לו. לעוד ארבע שנים.
הגירושים קרו כשנועם הייתה בת שבע וחצי. לא בגלל בגידה, לפחות לא ישירות. מיכל מצאה את ההתכתבות במקרה כשיוסי השאיר את הטאבלט על שולחן המטבח. היה שם מעט: כמה בדיחות, לבבות, תמונה של אישה בשמלה אדומה על רקע הים.
אבל זה הספיק.
היא לא צרחה. לא בכתה בנוכחותו. פשוט אמרה: “אני רוצה להתגרש.” ויוסי, להפתעתה, לא התווכח.
אחר כך מיכל הבינה: הוא לא התווכח לא בגלל שכיבד את ההחלטה שלה. פשוט היה לו לאן ללכת.
הוא ארז את הדברים בסוף שבוע ושכר דירה בשכונה הסמוכה.
החודשים הראשונים היו הקשים ביותר. נועם שאלה למה אבא לא גר בבית. מיכל חיפשה מילים שלא יפגעו בבת ובאותו זמן לא יהפכו את יוסי לגיבור ש”פשוט התעייף”. זה היה כמו ללכת בשדה מוקשים בחושך.
ואז נהיה קל יותר. בהדרגה, בלי לשים לב, כאילו מישהו מוריד כל יום אבן אחת מהכתפיים שלה. מיכל התחילה לעבוד במקום חדש, הלכה לבריכת שחייה בימי שלישי, פיתחה הרגל לשתות קפה על אדן החלון בבוקר.
החיים בלי יוסי היו רגועים. וזה הפחיד.
כי איפשהו בפנים מיכל ציפתה שבלעדיו הכל יתפרק. שהיא לא תצליח לבד. שנועם תסבול. אבל הבת הסתגלה מהר יותר מהאם. מצאה חברות בחצר, נרשמה לחוג ציור, הפסיקה לשאול על אבא כל ערב.
השיחה הראשונה מיוסי הגיעה ארבעה חודשים אחרי הגירושים. קול נמוך, מעט אשם, כאילו התאמן על הטון הזה מראש.
“מיכל, חשבתי על זה. אולי מיהרנו עם ההחלטה?”
היא התבלבלה. לא ציפתה. אמרה משהו כמו “בוא לא עכשיו” וניתקה טלפון. כל הערב התהלכה בדירה בלי למצוא מנוח.
אבל לא התקשרה בחזרה.
כעבור שבוע הוא כתב. הודעה ארוכה על כמה הוא מתגעגע לנועם, לבית, לעוגות התפוחים שלה. מיכל קראה פעמיים. בפעם השלישית לא המשיכה.
ואז הוא נעלם. לחודשיים. בלי שיחה, בלי הודעה. דממה.
ופתאום, בסוף נובמבר, שוב: “שלום. איך נועם? אפשר לבוא?”
אחר כך מיכל ראתה אצל שירה בצ’אט צילום מסך: יוסי בדיוק רב עם הג’ינג’ית מהפארק. לא נפרד סופית, אבל נעלם מהתמונות שלה לשבוע.
מיכל אישרה. הוא הגיע עם דובי ענק, קופסת שוקולדים והפרצוף שמיכל קוראת לו “מצב אבא טוב”. ישב שעה, שיחק עם נועם, על הסף התמהמה.
“אני מתגעגע, מיכל. באמת.”
היא סגרה את הדלת ונשענה עליה בגבה. הלב דפק. אבל משהו מנע ממנה לשמוח מהמילים האלה.
הניסיון השני קרה בפברואר. הוא התקשר מאוחר, בערך אחת עשרה בלילה. קול אחר, מתוח.
“מיכל, אני צריך לדבר איתך. ברצינות.”
הם נפגשו בבית קפה ליד התחנה המרכזית. יוסי הזמין שני אמריקנו ודיבר על כך שטעה. שהאישה ההיא לא הייתה חשובה. שהוא מבין שמשפחה זה העיקר.
מיכל הקשיבה. הנהנה. חשבה, אולי לנסות שוב?
אבל כעבור שלושה ימים שירה שלחה לה צילום מסך. יוסי עדכן סטטוס בפייסבוק. סטטוס: “במערכת יחסים”. תמונה עם בלונדינית על משטח ההחלקה.
השיחה מפברואר איבדה משמעות. מיכל מחקה את המספר שלו מהמועדפים.
במאי הוא הופיע שוב. פרחים, התנצלויות, הבטחות – אותו סט, רק הזר שונה.
רביעי, בספטמבר. הודעה קולית בת שש דקות: “השתניתי, באמת.”
חמישי, לקראת ראש השנה. גלויה לנועם ופתק למיכל: “את הדבר הכי טוב שהיה בחיים שלי.”
אז היא אפילו שמה את הפתק במגירה עם המסמכים. לא בגלל שהאמינה לגמרי. אלא כי חלק ממנה עדיין רצה הוכחה שהיא הייתה חשובה לו.
ובכל פעם בין ההופעות שלו הייתה הפוגה של חודשיים-שלושה.
מיכל לא ייחסה לזה חשיבות. ליתר דיוק, לא רצתה לייחס. עד שיום אחד בלילה היא פתחה את המחברת.
זה קרה באביב הבא, בחודש מרץ. נועם נרדמה מוקדם, בדירה שקט. מיכל גללה בהודעות ישנות ולפתע התחילה לרשום תאריכים. סתם מתוך סקרנות.
השיחה הראשונה: 12 באוקטובר.
הניסיון השני: סוף נובמבר.
שלישי: 13 בפברואר. לא, לא יום האהבה. יום לפניו.
רביעי: 8 במאי.
חמישי: 22 בספטמבר.
שישי: 28 בדצמבר.
היא הביטה בתאריכים וניסתה למצוא חוקיות. חגים? כמעט לא. ימי הולדת? גם לא.
ואז היא נזכרה בפרט אחד.
באוקטובר שירה סיפרה שראתה את יוסי לבד בבר. קודר. בפברואר הוא התלונן על “תקופה קשה”. במאי כתב ש”נמאס לו מהכל”. בספטמבר ביקש עצה, “איך להמשיך הלאה”.
מיכל נכנסה לדף הפייסבוק שלו. גללה בפוסטים. והתחילה להשוות.
אוקטובר. תמונה עם הג’ינג’ית בפארק. התמונה האחרונה איתה: תחילת אוקטובר. שיחה למיכל: 12 באוקטובר.
פברואר. בלונדינית על משטח ההחלקה. התמונה המשותפת האחרונה: 10 בפברואר. פגישה עם מיכל: 13 בפברואר.
מאי. בלי תמונות עם נשים. אבל חבר של יוסי העלה סטורי עם הכיתוב “יוסי שוב רווק”. תאריך: 5 במאי. פרחים מיוסי: 8 במאי.
ספטמבר. אישה חדשה, ברונטית. תמונה משותפת מאמצע הקיץ. אחרונה: 18 בספטמבר. הודעה קולית מיוסי: 22 בספטמבר.
דצמבר. אין תמונות עם אף אחת מנובמבר. גלויה לנועם: 28 בדצמבר.
מיכל הניחה את העט על השולחן.
שש פעמים. שש חזרות אחרי פרידות של אחרים, ריבים או כישלונות. שש פעמים שהתקשר אליה. ההפרש בין האירועים: יומיים עד כמה ימים.
הוא לא בחר בה. הוא נזכר בה כשאחרות הפסיקו לבחור בו.
היא ישבה במטבח עד שתיים בלילה. התה מזמן התקרר. מחוץ לחלון נשמעו מכוניות, ואי שם רחוק נבח כלב.
הכי כואב לא היה בזה שיוסי שיקר. לזה היא כבר התרגלה. כואב היה שכל פעם היא האמינה. כל פעם חשבה: “אולי הפעם זה אמיתי?”
כי הוא ידע אילו מילים לומר. ידע ש”אני מתגעגע לריח של העוגות שלך” יפול בדיוק על המטרה. שהודעה קולית בת שש דקות שבה הוא כמעט בוכה תעשה אותה רכה. שנועם היא קלף מנצח שעובד כמעט תמיד.
והוא ניצל את זה. אולי לא ישב בכוונה ותכנן, אבל הרגל לפעמים קשה יותר מזדון. כמו אדם שיודע שבמקרר תמיד יש מרק. לא כי הוא מעריך, אלא כי הוא רגיל.
מיכל נזכרה איך אמא אמרה פעם: “גבר חוזר למקום שבו מחכים לו.” אז זה נשמע חכם. עכשיו זה נשמע כמו גזר דין.
כי לפעמים לחכות זה להפוך לשדה תעופה גיבוי. מקום שאפשר לנחות בו כשאין לאן לטוס.
בבוקר היא התקשרה לשירה.
“שירה, הבנתי משהו. על יוסי.”
שירה הקשיבה בשקט. אחר כך אמרה: “מיכל, אני ראיתי את זה כבר לפני שנה. אבל לא היית מאמינה לי.”
ומיכל לא התווכחה. כי שירה צדקה. לפני שנה היא לא הייתה מאמינה. לפני שנה עדיין קיוותה.
ועכשיו, מביטה במחברת עם התאריכים, היא מרגישה שקט מוזר. לא כעס, לא אכזבה. דווקא שקט. כאילו מישהו סוף סוף הדליק אור בחדר שהיא ישבה בו זמן רב ולא העזה להסתכל בפינות.
היא רואה הכל בבירור. בלי אשליות, בלי תקווה, בלי התחושה המעצבנת הזאת של “אולי”.
יוסי התקשר באפריל. כמעט לפי לוח זמנים.
“מיכל, היי. תקשיבי, חשבתי…”
היא לא נתנה לו לסיים.
“יוסי, אני ספרתי את התאריכים. של כל השיחות שלך אליי. והשוואתי עם הפרידות שלך. יודע מה יצא?”
דממה בקו. שניה. שתיים. חמש.
“על מה את מדברת?”
“על זה שאתה מתקשר אליי כל פעם יומיים-שלושה אחרי שמישהי אחרת עוזבת אותך. חמש מתוך חמש, יוסי. זה לא צירוף מקרים.”
הוא התחיל להגיד משהו על “את לא מבינה נכון” ו”אני באמת מתגעגע”. מיכל הקשיבה לקול שלו וחשבה על איך שבעבר האינטונציות האלה עבדו בלי תקלות. הריצוד הקל הזה, ההפוגה לפני המילה “באמת”, האנחה השקטה.
היא חייכה.
“יוסי, אל תתקשר אליי יותר. תתקשר לנועם, זה ביניכם. אבל לי – לא.”
“לעניינים של נועם תכתוב הודעה. קצר ולעניין.”
וניתקה.
המכשיר נחת על השולחן. מיכל הביטה בו כאילו רואה אותו בפעם הראשונה. מלבן שחור קטן שהחזיק אותה קשורה שלוש שנים.
נועם יצא מהחדר שלה, מנומנמת, בפיג’מה עם דינוזאורים.
“אמא, עם מי דיברת?”
“עם אבא. אבל סיימנו.”
היא הרימה את הבת על הידיים, ונועם חיבקה אותה סביב הצוואר. מהבת הריח שמפו של ילדים ומשהו חם, ביתי.
מחוץ לחלון התחיל אפריל. העצים כבר ירקו. מיכל עומדת באמצע המטבח עם הבת על הידיים וחושבת: דבר מוזר. כל הזמן הזה היא חיכתה שיוסי יחזור. ומסתבר שכל מה שהיה צריך זה לספור.
את המחברת עם התאריכים היא לא זרקה. שמה במגירה העליונה של הארון, מתחת לערימת מגבות. לא כתזכורת לכאב. אלא כהוכחה שלפעמים מספרים ישרים יותר ממילים.
וכעבור חודש, כשדנה מהעבודה שאלה אם מיכל רוצה להכיר “בחור נהדר, גרוש, שני ילדים”, מיכל צחקה.
“דנה, תני לי לפחות חצי שנה. רק עכשיו למדתי לספור לא הבטחות של אחרים, אלא הפסדים שלי.”
היא הולכת הביתה דרך הפארק, ליד מגרש המשחקים שבו נועם מתנדנדת על הנדנדה. השמש שוקעת מאחורי גגות הבניינים, וצללי העצים מוטלים על האספלט בפסים ארוכים.
מיכל שולפת את הטלפון. פותחת אנשי קשר. מוצאת “יוסי” ולוחצת “חסימה” לשיחות אישיות. אחר כך פותחת את הווטסאפ ומשאירה רק את הצ’אט של נועם.
האצבע לא רועדת.
זה הדבר הכי טוב שהיא עשתה מאז הגירושים.
