שָׁחוֹר יָשַׁב עַל אֲדַן הָחַלּוֹן וְהִבִּיט לְמַטָּה, לֶחָצֵר, שָׁם יוֹנִים חִלְּקוּ בֵּינֵיהֶן חֲתִיכַת לֶחֶם. וְשִׁמְעוֹן הִבִּיט בַּשָּׁחוֹר. שֶׁבַע שָׁנִים הֵם בְּיַחַד, אִם לֹא סוֹפְרִים אֶת אֵשֶׁת תָּמָר וְהַבַּת נֹעָה. אֲבָל הַשָּׁחוֹר, מִיצִי, הָיָה שֶׁלּוֹ. מֵהַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, כְּשֶגּוּשׁ צֶמֶר בֶּן שְׁלוֹשָׁה חֳדָשִׁים נִצְמַד לַסְּוֶדֶר שֶׁלּוֹ וְנִרְדַּם בְּתִל מַרְפֵּק.
תָּמָר בִּשְׁלָה מַרְק עוֹף, וּבַמִּטְבָּח צָפָה רֵיחַ שֶׁל עֲלֵי דַּפְנָה. נֹעָה, בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, יָשְׁבָה לְיַד הַשֻּׁלְחָן וְהֶעֱבִירָה אֶצְבַּע עַל מַסֵּךְ הַטֶּלֶפוֹן. עֶרֶב שַׁבָּת רָגִיל, כְּמוֹ מֵאָה שֶׁכְּבָר הָיוּ וְעוֹד מֵאָה שֶׁבָּאוֹת. אֲבָל שִׁמְעוֹן הֵבִין שֶׁהַבַּת מִשְׁתַּקֶּפֶת לָאִמָּא בְּמַבָּט שֶׁל “אֲנַחְנוּ מְתַאֲמִים”. וְהָאִמָּא, בְּעוֹדָהּ מֵעֲרֶבֶת אֶת הַמָּרָק, מְהַנְהֶנֶת בְּחַטְחַטִיּוּת, כְּאִלּוּ סִכְּמוּ עַל דָּבָר בַּסֵּתֶר.
“אַבָּא,” – פָּתְחָה נֹעָה בַּקּוֹל הַהוּא שֶׁמְּבַקְּשִׁים בּוֹ טֶלֶפוֹן חָדָשׁ אוֹ רְשׁוּת לָלֶכֶת לִישֹׁן אֵצֶל חֲבֵרָה.
שִׁמְעוֹן הִרְחִיק אֶת הָעִתּוֹן.
“נוּ?”
“לִיאַת, הֵ” – מְדֻבָּר בַּחֲתוּלָה שֶׁלָּהּ שֶׁיָּלְדָה. וְיֵשׁ חֲתַלְתּוֹל אֶחָד שֶׁאַף אֶחָד לֹא מוֹאֵל לָקַחַת. הוּא מְצַלְעֵעַ קְצָת, הַכַּפָּה הַקִּדְמִית עֲקֻמָּה. רוֹצִים… נוּ…”
הִיא לֹא גָּמְרָה, אֲבָל הָיָה בָּרוּר. שִׁמְעוֹן הִבִּיט בְּתָמָר. תָּמָר עוֹד פַּעַם עֵרְבְבָה בְּמָרָק בְּלַהַט מְיֻתָּר.
“לֹא” – אָמַר. לֹא בְּכַעַס, לֹא בְּקַשׁ. פָּשׁוּט אָמַר.
“לָמָּה?”
“כִּי יֵשׁ לָנוּ מִיצִי. בֶּן שֶׁבַע, רָגִיל לִהְיוֹת לְבַד. תָּבִיאִי עוֹד אֶחָד – יִהְיוּ מְרִיבוֹת, סִימּוּנִים, וְעוֹד שֵׂעָר. אֲנִי נֶגֶד.”
נֹעָה הִבִּיטָה בְּאִמָּא. תָּמָר סִיּוֹמָה אֶת הַגַּז תַּחַת הַסִּיר וְיָשְׁבָה לְיַד בַּעֲלָהּ.
“שִׁמְעוֹנִי, הַחֲתַלְתּוֹל בֶּן שְׁלוֹשָׁה חֳדָשִׁים. הַכַּפָּה הִתְאַחְתָּה לא נָכוֹן. אִם לֹא יִקְחוּ, תִּמְסֹר אוֹתוֹ לַמִּקְלָט – וּמִשָּׁם לֹא לוֹקְחִים כָּאֵלֶּה.”
שִׁמְעוֹן הֵבִין. אֲבָל לֹא הִנְהֵן.
“אֲנִי נֶגֶד” – חָזַר וְהֵרִים אֶת הָעִתּוֹן.
***
עָבַר שָׁבוּעַ. נֹעָה לֹא בִּקְשָׁה עוֹד, אֲבָל בַּסְּעֻדָּה הֶעֶבִירָה לוֹ אֶת הַלֶּחֶם בִּשְׁתִיקָה. וְתָמָר הִפְסִיקָה לִשְׁאוֹל אֵיךְ הָיָה בָּעֲבוֹדָה. שִׁמְעוֹן הִרְגִּישׁ זֹאת כְּמוֹ שֶׁמַּרְגִּישִׁים טַיְפָה: כָּל הַחַלּוֹנִים סְגוּרִים, וַעֲדַיִן מַגִּיעַ קוֹר.
בְּיוֹם שִׁשִּׁי, נֹעָה חָזְרָה מִבֵּית הַסֵּפֶר בְּעֵינַיִם אֲדֻמּוֹת. הִיא זָרְקָה אֶת הַתִּיק בַּפֶּתַח וְנִסְתַּגְּרָה בְּחֶדֶרָהּ. תָּמָר נִכְנְסָה אַחֲרֶיהָ, וְאַחֲרֵי עֶשֶׂר דַּקּוֹת יָצְאָה.
“מָה?” – שָׁאַל שִׁמְעוֹן.
“לִיאַת אָמְרָה שֶׁגַּם מָחָר בַּבֹּקֶר יָבִיאוּ אֶת הַחֲתַלְתּוֹל. מָצְאוּ מִקְלָט בְּאֵזוֹר תַּעֲשִׂיָּה, אֲבָל נֹעָה רָאֲתָה תְּמוּנוֹת. כְּלוּבִים קְטַנִּים, מָאתַיִם חֲתוּלִים, רֵיחַ…”
תָּמָר לֹא לָחֲצָה. הִיא פָּשׁוּט סִפְּרָה וְהָלְכָה לִשְׁטֹף כֵּלִים.
שִׁמְעוֹן נִשְׁאַר לְבַד בַּמִּסְדְּרוֹן. מֵחַדְרָהּ שֶׁל נֹעָה לֹא נִשְׁמַע שׁוּם צְלִיל, וְזֶה הָיָה גָּרוּעַ מֵבְּכִי.
בַּבֹּקֶר קָם שִׁמְעוֹן לִפְנֵי כֻּלָּם. כָּל כָּךְ מֻקְדָּם הוּא קָם רַק לְדַיִג, וְהָעוֹנָה עֲדַיִן לֹא הִתְחִילָה. בַּמִּטְבָּח דָּלְקָה מְנוֹרָה מֵעַל הַכִּירַיִם, וּמִחוּץ הִסְתַּמֵּר הָאוֹר הָאָפֹר. הוּא מָשַׁךְ מְעִיל, לָקַח מַפְתְּחוֹת הָרֶכֶב וְיָצָא.
אֶת הַכְּתֹבֶת שֶׁל לִיאַת מָצָא בַּטֶּלֶפוֹן שֶׁל נֹעָה בַּלַּיְלָה, כְּשֶׁהִיא יָשְׁנָה. רָשַׁם עַל פְּתָק, תָּחַב לַכִּיס הַמְּעִיל.
לְיַד הַבֵּית שֶׁל לִיאַת הֶחֱנָה וְהִתְקַשֵּׁר.
“שָׁלוֹם?” – קוֹל מִתְנַמְנֵם, חֲסַר שַׁבְעָה.
“זֶה שִׁמְעוֹן, אַבָּא שֶׁל נֹעָה. הַחֲתַלְתּוֹל עֲדַיִן אֶצְלֵךְ?”
הַפְסָקָה.
“כֵּן… כֵּן, עֲדַיִן. בְּי”א יָבוֹא מֵהַמִּקְלָט.”
“לֹא צָרִיךְ. אֲנִי אֶקַּח. אֶסַּק עַכְשָׁיו.”
הוּא נָתַק וְיָשַׁב דַּקָּה בָּרֶכֶב.
לִיאַת פָּתְחָה לוֹ בַּגִּנֶּסֶת, שָׁתְקָה וְהוֹשִׁיטָה לוֹ קוּפְסַת נַעֲלַיִם. בִּפְנִים, עַל מַגֶּבֶת יְשָׁנָה, יָשַׁב חֲתַלְתּוֹל. אָפֹר, מְפֻסְפָּס, רָזֶה. הַכַּפָּה הַקִּדְמִית בָּלְטָה קְצָת לַצַּד, כְּמוֹ שֶׁהִרְכִּיבוּ אוֹתָהּ בְּחִפָּזוֹן. עֵינַיִם צְהֻבּוֹת, מְפֻחָדוֹת.
“הוּא שָׁקֵט” – אָמְרָה לִיאַת. “כִּמְעַט לֹא מְיַלֵּל. אוֹכֵל הַכֹּל. יוֹדֵע לִהְיוֹת עַל מִגְרָעָה.”
שִׁמְעוֹן הִנְהֵן, לָקַח אֶת הַקּוּפְסָה וְנָשָׂא לָרֶכֶב.
הוּא חָזַר הַבַּיְתָה כְּשֶׁכֻּלָּם עֲדַיִן יְשֵׁנִים. הִנִּיחַ אֶת הַקּוּפְסָה עַל הָרִצְפָּה בַּמִּסְדְּרוֹן, פָּשַׁט אֶת הַמְּעִיל. הַחֲתַלְתּוֹל בִּפְנִים לֹא הִשְׁמִיעַ צְלִיל. שִׁמְעוֹן הִצִּיץ: הַסְּמוֹלֶת נִדְחֲקָה לְפִנָּה וְהִבִּיטָה עָלָיו מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה בְּלֹא לְמַצְמֵץ.
“נוּ, מָה אֶעֱשֶׂה אִתְּךָ?” – אָמַר שִׁמְעוֹן בַּחֲשַׁאי.
הַחֲתַלְתּוֹל הֵרִים אֶת הַכַּפָּה הָעֲקֻמָּה, כְּאִלּוּ רָצָה לָגַעַת בּוֹ בְּאֶצְבַּע – וְלֹא הִגִּיעַ. שִׁמְעוֹן נֶאֱנַח. הָלַךְ לַמִּטְבָּח, מָזַג חָֽלָב בְּצַלַּחַת. אַחַר כָּךְ זָכַר שֶׁקְּטַנִּים לֹא מַתְאִים חָלָב, שָׁפַךְ, הוֹצִיא מֵהַמְּקָרֵר עוֹף מְבֻשָּׁל וְחָתַךְ דַּק.
כְּשֶׁחָזַר לַמִּסְדְּרוֹן עִם הַצַּלַּחַת, מִיצִי עָמַד לְיַד הַקּוּפְסָה. הִתְבּוֹנֵן לִפְנִים. הַזָּנָב לֹא נִתְעַקֵּם, הַגַּב לֹא הִתְקַשֵּׁחַ.
הַחֲתַלְתּוֹל הִתְפַּרְקֵן מֵהַקּוּפְסָה, צָלַע וְהִגִּיעַ לַצַּלַּחַת, הִתְחִיל לֶאֱכוֹל. מִיצִי נָחַר וְהִתְנַדֵּב לְכִסְאוֹ. לֹא מְרִיבָה, לֹא שִׁרְשׁוּר.
נֹעָה מָצְאָה אֶת הַחֲתַלְתּוֹל רִאשׁוֹנָה. שִׁמְעוֹן שָׁמַע מֵהַחֶדֶר צְעָקָה מְהֻדְּקָקֶת, אַחַר כָּךְ צְעָדִים מְהִירִים, וְהַבַּת פָּרְצָה אֲלֵיהֶם עִם הַחֲתַלְתּוֹל בְּיָדֶיהָ.
“אִמָּא! אִמָּא, מֵאֵיפֹה?!”
תָּמָר זָקְפָה בַּמִּטָּה, מְפַזֶּלֶת עֵינַיִם מֵחֲצִי שֵׁנָה. הִבִּיטָה בַּחֲתַלְתּוֹל, אַחַר כָּךְ בְּשִׁמְעוֹן. הוּא שָׂכַב, יָדַיִם מֵאָחוֹרֵי הָרֹאשׁ, מִתְבּוֹנֵן בְּרִכּוּז בַּתִּקְרָה.
“אַבָּא?” – נֹעָה פָּנְתָה אֵלָיו. קוֹל רָעֵד. “זֶה אַתָּה?”
“תַּעֲשִׂי רַעַשׁ – אַחֲזִיר אוֹתוֹ” – גִּרְגֵּר שִׁמְעוֹן, לְלֹא לְהוֹרִיד עֵינַיִם מֵהַתִּקְרָה.
נֹעָה יָשְׁבָה עַל שְׂפַת הַמִּטָּה וּבָכְתָה. לֹא בְּכִי שֶׁל עֶלְבּוֹן בְּבֵית הַסֵּפֶר, אֶלָּא בְּכִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַסְבִּיר. הַחֲתַלְתּוֹל בְּיָדֶיהָ קָפָא, נִלְחַץ לַסְּוֶדֶר.
תָּמָר לֹא אָמְרָה דָּבָר. הִשְׁתַּחֲרָה אֶת שִׁמְעוֹן עַל הַיָּד – וְסָחֲטָה. מַהֵר, דַּק. אַחַר כָּךְ קָמָה וְהָלְכָה לַמִּטְבָּח לְהָדְלִיק אֶת הַקּוּמְקוּם.
לַחֲתַלְתּוֹל קָרְאוּ קוּזִי. נֹעָה רָצְתָה לִקְרוֹא לוֹ גְּרָף, אֲבָל שִׁמְעוֹן אָמַר: “אֵיזֶה גְּרָף? הוּא יָצָא מִקּוּפְסָה – יִהְיֶה קוּזִי.” קוּזִי הִתְמָקֵם מִיַּד, כְּאִלּוּ הָיָה כָּאן מֵאָז וּמֵעוֹלָם. מִיצִי, בַּשָּׁבוּעַ הָרִאשׁוֹן, עִקֵּף אוֹתוֹ; בַּשָּׁנִי הִתְחִיל לִסְבֹּל; וּלִקְרַאת סוֹף הַחֹדֶשׁ הֵם יָשְׁנוּ עַל אוֹתוֹ סַפָּה. מִיצִי חֲמוֹרִי, מְבֻסָּס; קוּזִי אָפֹר, עִם כַּפָּה שׁוֹבֶלֶת, מְלַחֵק לוֹ בַּצַּד.
שִׁמְעוֹן הִבִּיט בָּהֶם בָּעֲרָבִים וְנִשְׁתַּק. פַּעַם שָׁאֲלָה תָּמָר:
“אַתָּה הֲרֵי הָיִיתָ נֶגֶד. מָה הִשְׁתַּנָּה?”
שָׁתַק, לִטֵּף לְקוּזִי מֵאֲחוֹרֵי הָאֹזֶן. קוּזִי יֵרֶק אֶת עֵינַיִם.
“נֹעָה בָּכְתָה. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי דֶּרֶךְ הַקִּיר. וְחָשַׁבְתִּי: אֲנִי מְתַקֵּן הַכֹּל בַּסָּבִיב, וּפֹה אֵין מָה לְתַקֵּן – פָּשׁוּט לָקַחַת וּלְהָבִיא. לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת פָּשׁוּט מִזֶה. וַאֲנִי נִצְמַדְתִּי מִדַּבְרִי? בִּגְלַל שֵׂעָר?”
תָּמָר חִיְּכָה וְלֹא הוֹסִיפָה.
אַחֲרֵי שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים קוּזִי גָּדַל, הַכַּפָּה נִשְׁאֲרָה עֲקֻמָּה, אֲבָל הוּא מְהַלֵּךְ וּמִסְתּוֹבֵב בַּדִּירָה כְּמוּטָרָף, מַפִּיל גַּרְבַיִם וְקוֹפֵץ עַל הָאָרוֹן. מִיצִי רַק עוֹקֵב אַחֲרָיו בְּמַבָּט.
וְשִׁמְעוֹן לִפְעָמִים תָּפַס אֶת עַצְמוֹ שֶׁבָּעֶרֶב, עַל הַסַּפָּה, מִיצִי עַל הַבִּרְכַּיִם, קוּזִי יָשֵׁן עַל הַכָּתֵף, בַּטֶּלֶבִיזְיָה מְשַׁדְּרִים כַּדּוּרֶגֶל, וְהוּא לֹא שׁוֹמֵעַ אֶת הַתּוֹצָאָה, כִּי הוּא פַּחַד לָזוּז.
וְזֶה, אָנָא, הָיָה טוֹב יוֹתֵר מִכָּל תּוֹצָאָה.
