נינה כהן ראתה אותו בשבע וחצי בבוקר.
יובל עמד ליד המעלית והחזיק את חמודי. הוא לחץ אותו לחזה בשתי ידיו. החתול היה אפור, קירח מצד אחד בצורה מחורבנת, וריח של מרתף עלה ממנו כל כך חזק שנינה כהן נסוגה צעד אחורה.
– אלוהים, – אמרה. – מה זה עכשיו?
יובל לא ענה. הוא בכלל כמעט לא דיבר עם השכנים. לחץ על כפתור המעלית והביט בלוח.
– איפה חפרת אותו, – לא שאלה, אלא קבעה. – הוא כולו מלוכלך. אתה באמת לוקח אותו הביתה?
– חיפשתי אותו חמישה חודשים.
המעלית נפתחה. יובל נכנס. לחץ על קומה רביעית.
נינה כהן נשארה לעמוד בכניסה והביטה בדלתות נסגרות. אבל הפנים של יובל היו מאוד שמחות. הוא לא הסיר עיניים מהחתול, ותיקן מעט את הכפות כשהחתול זז.
אחר כך היא סיפרה לשכנה מקומה חמישית שהוא נראה מוזר.
אבל למה – היא גילתה אחר כך.
המודעות הופיעו בספטמבר. קטנות, מודפסות על נייר רגיל, עם תמונה. בתמונה היה חתול. אפור, מפוספס, שפם בצד אחד קצר יותר מהשני. מתחת לתמונה נכתב בקצרה “אבד” ומספר טלפון.
יובל הדביק אותן בעצמו. מוקדם בבוקר, לפני העבודה, יצא עם גליל נייר דבק וערימת דפים. הסתובב סביב עמודים, לוחות מודעות, קירות ליד החנות. האצבעות קפאו, הנייר דבק לא נדבק טוב בקור, היה צריך להחזיק יותר זמן מהרגיל.
חמודי נעלם בסוף אוגוסט. פשוט לא חזר בערב. החלון במטבח היה פתוח.
בבית ליד הרדיאטור עמדה קערה. יובל לא לקח אותה.
השיחות הגיעו בשבועיים הראשונים.
אנשים דיווחו על חתולים אפורים. על חתולים מפוספסים. על חתול אדמוני אחד, שגם אותו החליטו להציע משום מה. יובל נסע לכל שיחה. הסתכל, הניד בראשו, הודה. נסע חזרה.
בשבוע השלישי התקשרה אישה מרחוב הבנאים, אמרה שראתה דומה ליד המוסכים. יובל נסע בערב, אחרי העבודה, כבר בחשיכה. הלך בין המוסכים עם פנס מהטלפון, האיר מתחת לדלתות, קרא. אף אחד לא יצא. רק חתול זר, שחור, הביט בו מתחת לשער וחזר לחשיכה.
באוקטובר הוא התחיל מחברת.
רשם כתובות שאליהן נסע. שמות של אנשים שהתקשרו. תאריכים. לפעמים הערות קצרות – “אפור אבל צעיר יותר”, “לא צבע נכון”, “בעלים נמצאו”. הדפים הלכו וגדלו. יובל דפדף במחברת לפעמים בערבים, לא קרא, רק דפדף.
עמית לעבודה, דני, שאל פעם מה קורה איתו.
– כלום, – אמר יובל.
– בדיוק ככה, – אמר דני ולא שאל יותר.
נובמבר היה לח, החשיך מוקדם.
יובל הרחיב את אזורי החיפוש. הלך בחצרות רחוק יותר, רחוק כפול. נכנס לכניסות זרות, הביט באדני חלונות, מתחת למדרגות. לפעמים שאל אנשים בחצר. רובם הנידו בראשו בלי לעצור. זקנה אחת ליד הכניסה השלישית אמרה שראתה דומה ליד תא השנאי בספטמבר, אבל לא זוכרת בדיוק.
יובל הודה. הלך עד תא השנאי. עמד. אף אחד. ברור.
נינה כהן תפסה אותו פעם בכניסה ואמרה שדי כבר, עברו חמישה חודשים, צריך לקחת אחר. היא דיברה בלי כוונה רעה.
– לא צריך אחר, – אמר יובל.
– נו, חבל, – אמרה.
הוא הנהן והלך לכיוון המדרגות. נינה כהן הביטה אחריו וחשבה שאנשים – עושים לעצמם חיים קשים בגלל איזה חתולים.
בדצמבר כמעט הפסיקו השיחות.
המודעות נרטבו, הצהיבו, במקומות מסוימים התקלפו. יובל הדביק מחדש. הדפיס חדשות, יצא בבוקר עם גליל נייר דבק. הוא למד להחזיק את הגליל מתחת לבית השחי ולגלגל ביד אחת, תוך כדי לחיצה על הדף ביד השנייה.
ביום השלישי של ינואר הוא שמע קול.
חלש. בקושי. איפשהו מאחורי דלת המרתף, זו שמתחת לכניסה הראשונה. יובל עצר. הקשיב. הקול לא חזר.
הוא עמד דקה. אחר כך הלך לקחת מפתח מוועד הבית.
ועד הבית, שמעון, חיפש את המפתח הרבה זמן, מצא לא נכון, ואז מצא נכון. שאל מה יובל איבד במרתף. יובל אמר. שמעון הביט בו כמו שמביטים באדם שעדיף לא להתווכח איתו, ונתן את המפתח.
הדלת נפתחה בקושי, ריח של בטון רטוב, עץ ישן ומשהו אחר מילא את האוויר. יובל הדליק את הפנס ונכנס פנימה.
המרתף היה ארוך ונמוך.
יובל הלך לאט, האיר מתחת לצינורות, מאחורי ארגזים ישנים, לאורך הקיר. אלומת הפנס תפסה אופניים חלודים בלי גלגל, ערימת קרשים, מיטת שדה נטושה עם צד שקוע. ריח של רטוב וסיד. איפשהו טפטף, לעיתים רחוקות ובקצב קבוע, כמו שעון.
– חמודי, – אמר יובל.
אמר בשקט. לא קרא, אלא יותר בדק, כמו שבודקים חושך לפני שנכנסים אליו.
אף אחד לא ענה.
הוא הלך הלאה, ליד ארון חשמל עם חוטים, ליד רדיאטורים ישנים מוערמים לאורך הקיר. אלומת הפנס נעה לאט. יובל לא מיהר. בחמישה חודשים הוא למד לא למהר במקום שלמהר אין טעם.
– חמודי.
שוב דממה. רק טפטוף איפשהו. רק זמזום צינורות מעל הראש, חמים, מכוסים אבק.
הוא הגיע לקיר הרחוק ועצר. האיר לפינה. שם היו ארגזים, שלושה או ארבעה, מוערמים אחד על השני, וביניהם ובין הקיר היה חלל חשוך, צר כמו חריץ. יובל התכופף. האיר פנימה.
שתי עיניים החזירו אור.
הוא לא זז. רק הביט. הלב עשה משהו מוזר, לא רעש, אבל מורגש, כאילו דילג על פעימה ואז השלים.
– חמודי, – אמר. לגמרי בשקט.
העיניים לא נעלמו. אבל החתול גם לא יצא. ישב בחריץ בין הארגזים לקיר והביט באור הפנס. יובל הוריד את האלומה קצת הצידה, כדי לא לסנוור. אחר כך התיישב על הרצפה. ישר על הבטון, בלי לחשוב על הבגדים, בלי לחשוב על כלום.
פשוט התיישב. והתחיל לחכות.
הוא לא ידע כמה זמן עבר.
היה קר. הבטון שאב חום דרך המעיל במהירות ובקביעות. יובל לא זז. החזיק את הפנס הצידה, כדי שיהיה לא ממש חשוך בחריץ, אבל גם לא בעיניים. לפעמים דיבר בשקט. לא קרא, לא שכנע. פשוט דיבר, כמו שמדברים כשצריך שקול יהיה קרוב.
– קר לך פה, – אמר. – חמישה חודשים. לא חשבתי שאתה כאן.
מהחריץ לא נשמע קול.
– הלכתי בכל מקום. נסעתי לבנאים בלילה. שם מוסכים, אתה לא מכיר. מילאתי את כל המחברת.
טפטף איפשהו בחושך. צינורות זמזמו.
– בבית הקערה עומדת. לא לקחתי אותה.
הוא שמע רשרוש לפני שראה תנועה. החתול יצא מהחריץ לאט. לא ישר לכיוון יובל, אלא קודם הצידה, לאורך הארגזים, הריח אוויר, עצר. יובל לא זז. הביט. החתול היה רזה. צד קירח, איפשהו שיער לא צמח מחדש. בצד אחד של הפנים שפם קצר יותר. בצד שמאלי.
זה הוא.
החתול עשה עוד צעד. אחר כך עוד. אחר כך ניגש לרגל של יובל ודחף ראש לברך. פעם אחת. כאילו בדק. ונשאר לעמוד ליד.
יובל לא הרים יד מיד. קודם פשוט ישב. אחר כך בזהירות, לאט, הוריד כף יד על ראש החתול. חמודי לא זז. רק עצם עיניים, והיה בזה משהו כל כך פשוט שיובל חטף בגרון.
הוא לא בכה. פשוט ישב על הבטון הקר של המרתף של הבית שלו והחזיק יד על ראש החתול שחיפש חמישה חודשים. והחתול עמד ליד ושתק. הוא תמיד היה קצר מילים.
לקום היה קשה יותר מלשבת.
הרגליים נרדמו, ויובל קם לאט, נאחז בארגזים. חמודי נסוג צעד אחד, התבונן. יובל התיישר, עמד. הוא קרא שחתולים יכולים להתפרא, לשכוח בני אדם תוך שבועיים. וכאן – חמישה חודשים. אחר כך התכופף שוב, על הברכיים, והרים את החתול בזרועותיו.
חמודי לא התנגד. הוא היה קל, הרבה יותר קל ממה שהיה. יובל לחץ אותו לחזה והרגיש איך מתחת לכף היד פועם לב קטן ומהיר.
הם הלכו ליציאה באותה דרך. ליד מיטת השדה, ליד האופניים החלודים, ליד ארון החשמל. יובל החזיק פנס ביד אחת, וביד השנייה לחץ את החתול. חמודי לא זז. רק פעם אחת הזיז רגליים, התמקם בנוחות, ושוב שקט.
ליד הדלת יובל עצר.
אחר כך דחף את הדלת ויצא.
בחצר היה בוקר. אפור, ינואר, בלי שמש. שלג שכב ישן, דחוס, עם עקבות שחורות לאורך השביל. יובל פזל מהאור.
הוא עמד ליד הדלת והחזיק את חמודי.
בדיוק אז ראתה אותם נינה כהן.
בבית היה חם.
יובל חלץ נעליים במסדרון, בלי לשחרר את החתול. אחר כך בכל זאת הניח אותו על הרצפה, בזהירות, כמו שמניחים משהו שביר. החתול מיד הוריד אף לרצפה והלך לאורך הקיר. לאט, עם עצירות. הריח את המסד, הפינה, רגל השידה. בדק.
יובל עמד והביט.
חמודי הגיע למטבח. עצר בפתח, הזיז אוזן. אחר כך נכנס. יובל נכנס אחריו.
הקערה עמדה ליד הרדיאטור, איפה שתמיד עמדה. ריקה, נקייה, מעט מאובקת בקצה. החתול ניגש אליה, הריח. עמד מעליה שנייה. אחר כך התרחק והתיישב ליד הרדיאטור, צמוד עם הצד למתכת החמה.
יובל פתח מקרר. בפנים היה קצת עוף מבושל. הוא הפריד חתיכה, שם בקערה. הידיים לא התרגלו מיד, האצבעות עוד לא התחממו מהקור.
חמודי אכל לאט. לא בתאווה כמו אוכלים רעבים, אלא בזהירות. יובל ישב לידו על הרצפה, גב לקיר. הביט.
חמודי אחר כך הסתובב בכל הדירה. בדק כל פינה, כל חדר, כל אדן חלון. אחר כך חזר לסלון, קפץ לספה והתכרבל במקום שתמיד ישן בו קודם. שמאלה מהכרית, ליד משענת היד.
יובל לא הסיר ממנו עיניים.
חמישה חודשים חיפש, קפא ליד עמודים, נסע לשיחות זרות, הלך עם פנס בין מוסכים. וחמודי ישב במרתף מתחת לכניסה הראשונה. עשרים מטר מהדלת. במה הוא אכל? כנראה עכברים. כמה זמן היה מחזיק מעמד, אלמלא המיאו החלש שלו במקרה שנשמע על ידי יובל.
יובל יכל לחשוב על זה הרבה. אבל לא.
הוא כיבה את האור במסדרון, נכנס לסלון והתיישב על הספה ליד החתול. חמודי פקח עין אחת, הביט וסגר חזרה. מחוץ לחלון החשיך.
כולם היו בבית.
