אני כותב את זה עכשיו, כי אני רוצה לזכור. לא שכדאי לזכור, אבל זה קרה לי, וזה שינה אותי.
שמי אליעזר. שבעים ושתיים. דירה קטנה בקריית שמונה, על הקצה. קצבת זקנה שמספיקה עד העשרים לחודש, ואחר כך רק אגורות. ודממה.
לפני חצי שנה שרה הלכה. לא לאישה אחרת – סתם הלכה. בלילה, ישנה, אפילו לא נאנחה. קמתי בבוקר, והיא כבר קרה. היד שלה נחה על קצה המיטה כאילו רצתה להגיע ולא הספיקה.
הבת שלי, יעל, קפצה מתל אביב להלוויה, נשארה שלושה ימים, השאירה על המקרר כדורים נגד לחץ דם וחזרה, עם “אבא, תתקשר אם צריך”. לא התקשרתי. יעל התקשרה. פעמיים בשבוע, בדיוק לפי שעון.
– אבא, מה שלומך?
– בסדר.
– טוב. נשיקה.
זה כל השיחה. כל הקשר. כל המשמעות.
הלכתי לסופר. לקופת חולים. לפעמים לרופא, שמדד לחץ ואמר “תירגע”. לא התרגשתי. לא הרגשתי כלום. כמו רהיט. כמו הארון הישן במסדרון ששרה תמיד רצתה לזרוק, אבל לא זרקה.
היום ההוא היה יום נובמבר רגיל. שמים נמוכים, טפטוף קטן. חזרתי מקופת חולים. לחץ שוב עלה. הרופא נענע ראש, רשם מרשם. שמתי בכיס אפילו לא הסתכלתי.
ליד פחי האשפה משהו זז.
חתולה. כחושה, תלת-צבעית, עם אוזן קרועה. ישבה על הכביש הרטוב והביטה בי. לא מתלוננת, לא מתחננת. מעריכה. כאילו שוקלת: הוא האחד או לא?
עברתי לידה.
החתולה קמה והלכה אחרי. בשקט. לא מיאה, לא רצה קדימה, פשוט הלכה שלושה צעדים מאחורי, כמו צל.
הסתובבתי בכניסה לבניין.
– תעזבי אותי.
החתולה ישבה. מצמצה. נשארה.
עליתי לקומה השלישית, סגרתי דלת, הדלקתי קומקום. עמדתי ליד החלון – למטה, על הספסל ליד הכניסה, ישבה אותה חתולה.
חתולה משוגעת.
בבוקר פתחתי את הדלת וכמעט מעדתי. על המחצלת, כדור פרווה, ישנה אותה חתולה. איך עלתה שלוש קומות? לא יודע. אבל שכבה כאילו פה המקום שלה.
– ומה אני אעשה איתך? שאלתי.
החתולה פקחה עין אחת. וסגרה.
כאילו התשובה ברורה.
לא הכנסתי אותה. לפחות חשבתי ככה.
פשוט הוצאתי צלוחית חלב. פשוט השארתי את הדלת פתוחה, כי חם, נובמבר, והרדיאטורים שורפים. והחתולה פשוט נכנסה.
עמדתי במסדרון והסתכלתי על הפנים הרזות והחצופות מרחרחות את הפינה. את המטבח. את החדר. ופתאום קפאה.
הכורסה של שרה. ישנה, שקועה, עם משענות בלואות. אותה כורסה שהיא ישבה בה כל ערב, לחצה על שלט הטלוויזיה ואמרה: “אליעזר, תראה מה הם עושים”. חצי שנה עקפתי את הכורסה הזו. לא יכולתי לשבת בה, לא לזרוק. היא עמדה כמו מצבה. כמו חור בחדר.
החתולה קפצה. הסתובבה בשקע ונשכבה. התקפלה, כיסתה את האף בזנב.
והחלה לגרגר.
השפתיים שלי רעדו. רציתי לצעוק: “תרד!” אבל הגרון התכווץ, ובמקום צעקה יצא צליל צרוד. התיישבתי על הספה והבטתי הרבה זמן בחתולה ישנה בכורסה של אשתי.
– תישן הלילה, – אמרתי בצרידות. – מחר אני מוציא אותך.
מחר לא הוצאתי. גם לא אחרי מחר. החתולה נשארה.
קראתי לה שפרה.
– שפרה, בואי תאכלי, – אמרתי, שמתי צלוחית על הרצפה.
שפרה אכלה. והביטה בי מלמטה למעלה באותו מבט. מעריך. רגוע. מבט של מישהו שיודע משהו שאתה עוד לא הבנת.
אחרי שבוע קניתי אוכל. הכי זול, בשקית צהובה, במבצע. עמדתי בחנות חיות והרגשתי מטומטם. המוכרת, ילדה בת עשרים, ציפורניים ורודות, שאלה:
– איזה גזע?
– לא גזע. התחברה, – גיחכתי ויצאתי בלי להיפרד.
אחרי זה קניתי ארגז חול. ואז קערה. קרמית, אמיתית, כי מהצלוחית שפרה תמיד שפכה. ואז עמוד גירוד במאה תשעים שקל, כי החתולה התחילה לקרוע את קצה הספה, והספה היא הדבר היחיד שעוד במצב סביר.
“זמני, – חזרתי לעצמי. – הכל זמני.”
אבל החיים כבר השתנו. בלי להרגיש, לאט, כמו מים שחוצבים אבן.
פעם קמתי בתשע, שכבתי מסתכל בתקרה. עכשיו – בשבע וחצי שפרה התיישבה ליד הכרית, הביטה בפנים ושתקה. לא מיאה. רק ישבה וחיכתה. ומהציפייה השקטה הזו אי אפשר היה לא לקום.
קמתי. הלכתי למטבח. מזגתי אוכל. הדלקתי קומקום. ופתאום גיליתי שאני עומד עשר דקות ליד החלון ומסתכל על החצר. סתם. לא חושב על לחץ, לא על קצבה, לא על שרה.
הערבים הפכו מעניינים יותר. פעם הדלקתי טלוויזיה – לא בשביל לראות, אלא בשביל שלא תהיה שתיקה מתה. קולות מהמסך מילאו את החלל, ונדמה שאני לא לבד. עכשיו שפרה נשכבה לצידי על הספה, ליד הירך, וגרגרה. בשקט, קבוע, כמו מנוע קטן. ובפעם הראשונה מזה חצי שנה כיביתי את הטלוויזיה.
השתיקה לא הייתה מפחידה. שתיקה עם גרגור – זו שתיקה אחרת לגמרי.
תפסתי את עצמי מדבר עם החתולה. לא מפנק, לא – אליעזר אף פעם לא ידע לפנק, אפילו עם יעל כשהייתה קטנה. פשוט דיברתי. כמו עם בן אדם.
– שוב לחץ מאה שישים. הרופאה הזאת, תמר, מסתכלת עליי כמו על מת. ואני, אולי עוד אחיה. דווקא לכולם.
שפרה מצמצה.
– יעל התקשרה. שוב אותו דבר: “אבא, מה שלומך?” ומה שלומי? שום דבר. אף פעם לא היה. עכשיו… עכשיו לא יודע.
החתולה התחככה בכף היד. והשתתקתי, כי בגרון שוב נהיה צפוף.
השכנה תמרה קפצה לתה, ראתה את שפרה וחבטה כפיים:
– אליעזר! אמרת לעולם לא!
– אני עדיין אומר – זה זמני.
– כן, זמני, – צחקה תמרה, והביטה בחתולה מתחככת ברגליי. – יש לך אוכל בשלושה מקומות, קערה קרמית ועמוד גירוד. ממש זמני.
הסתובבתי לחלון, שתמרה לא תראה שאני מחייך. בפעם הראשונה מזה חצי שנה.
אחר כך התקשרה יעל. אני לא יודע למה סיפרתי לה על החתולה. זה פשוט יצא. אולי רציתי לשתף – בפעם הראשונה מזה הרבה זמן היה לי במה לשתף.
– אספת חתולה? – חזרה יעל. – טוב, לפחות איזו פעילות, אבא.
איזו פעילות.
הנחתי את השפופרת והרגשתי כעס. אמיתי, חם, חי. לא עלבון – עלבון היה מוכר, צמרירי, חסר צורה. אלא כעס. כזה שרוצה להכות באגרוף על השולחן ולצעוק: “את מבינה בכלל?!”
בדצמבר הכל התפרק.
שפרה התחילה לאכול פחות. בהתחלה לא שמתי לב – נו, לא סיימה, קורה. אחר כך לא נגעה בכלל. הקערה עמדה מלאה מבוקר עד ערב, והאוכל התייבש כקליפה חומה. שפרה שכבה בכורסה של שרה וכמעט לא זזה. רק נשמה – מהר, רדוד, כאילו חסר אוויר.
– היי, – התכופפתי, הבטתי בעיניה. – מה קורה?
שפרה מצמצה. הסירה את הפנים לקיר.
בפנים שלי משהו נקרע.
מעולם לא הייתי אצל וטרינר. שרה בילדות? לא, אני לא. מעולם לא הבנתי אנשים שסוחבים חיות לרופאים, מבזבזים כסף, עצבים. “לבני אדם אין מספיק”, אמרתי פעם. לפני לא כל כך הרבה זמן.
ועכשיו עמדתי במסדרון עם כלוב ביד. קניתי אותו אתמול. ארבע מאות שקל במבצע – פלסטיק, שבכה מתקלפת. דחפתי פנימה את שפרה, והיא לא התנגדה. זה היה הכי מפחיד. לפני זה היא הייתה שורטת, מתפתלת, שורקת – ועכשיו שכבה כמו סמרטוט והביטה.
המרפאה הווטרינרית “אחוזת חיות” בשכונה ליד. קטנה, צפופה, מריחה מתרופות ומפרווה רטובה. ישבתי על כסא פלסטיק, לחצתי את הכלוב לברכיים, והרגשתי לא שייך. מסביב מבקרים צעירים, עם כלבים גזעיים, חתולים רכים בתיקים יקרים. ואני – גבר זקן במעיל ישן, כלוב מתקלף, ובתוכו חתולה לא גזעית עם אוזן קרועה.
הווטרינר היה צעיר. ילד ממש, בן שלושים, משקפיים, חלוק כחול. שמו איתמר. הוא אמר: “אפשר סתם איתמר”. בחן את שפרה, מישש את הבטן – ושתק. הפנים השתנו.
– מה? שאלתי.
– צריך לעשות אולטרסאונד.
הוא עשה. הסיע גשוש על הבטן של שפרה, לחץ עכבר, קימט מצח. אחר כך פנה אליי ודבר בזהירות, כמו שמדברים עם מי שמרחמים עליו:
– יש לה גידול בחלל הבטן. צריך ניתוח. אם לא – חודשיים-שלושה, אולי עוד קצת.
– כמה יעלה? שאלתי.
– עשרים ושמונה אלף שקל. כולל הרדמה, טיפול לאחר ניתוח.
הנהנתי, לקחתי את הכלוב ויצאתי.
עשרים ושמונה אלף. הקצבה שלי. שלמה. בלי שארית.
ישבתי על ספסל ליד המרפאה. דצמבר, קר נורא, אצבעות קופאות. שפרה בכלוב – שקטה, דוממת, רק העיניים נוצצות דרך השבכה. מביטה. לא מבקשת, לא מתלוננת, רק מביטה.
שלפתי טלפון והתקשרתי ליעל. צלצול, שניים, שלישי.
– אבא, אני בעבודה, תקצר.
– יעל, אני צריך עזרה. החתולה צריכה ניתוח. עשרים ושמונה אלף.
דממה. נשימה. ואז קול שהקפיא אותי יותר מרוח דצמבר:
– אבא, אתה רציני עכשיו? עשרים ושמונה אלף על חתולה חסרת בית?
– היא לא חסרת בית. היא שלי.
– אבא. זו חתולה. סתם חתולה. היא תמות – תמצא אחרת. יש חצר מלאה.
עצמתי עיניים. פתאום ראיתי צלול, כמו תמונה – את שרה בכורסה. היא מחליפה ערוצים ואומרת לי: “אליעזר, אתה הכי עקשן בעולם. אם תחליט – תזיז הרים”. היא אמרה את זה כל כך הרבה שכעסתי. עכשיו הייתי נותן הכל לשמוע שוב.
– אבא? אתה שומע?
– שומע, – אמרתי. – תודה, יעל.
וניתקתי.
שלושה ימים חשבתי. שלושה ימים – הרבה כשמישהו גווע לידך.
שפרה שכבה בכורסה ונמסה כמו נר. אכלה כפית. שתתה מעט. הפסיקה לגרגר. ישבתי לידה על הרצפה, על שמיכה ישנה, וליטפתי את ראשה – קליל, בקצות האצבעות.
– אמרתי – את שלי. את שלי.
ביום הרביעי קמתי בשש. התלבשתי. הלכתי לדואר. עמדתי בתור לקצבה – שלוש זקנות לפניי, כולן עם טפסים, כולן איטיות, כולן נצחיות.
השטרות היו בכיס המעיל, והלכתי ברחוב, לוחץ את היד על הצד, כאילו נושא משהו שביר. במובן מסוים, זה היה.
במרפאה הנחתי את הכסף על הדלפק. ידיים רעדו – מקור או מפחד, לא הבדלתי.
– הבאתי את החתולה לניתוח.
איתמר הביט בכסף, בי, שוב בכסף. הנהן. לא אמר יותר מדי. רק:
– הפרוגנוזה טובה. אם תעבור את ההרדמה – הכל יהיה בסדר.
אם.
ישבתי במסדרון. כסא פלסטיק, קיר לבן, ריח חיטוי.
ניסיתי להיזכר בפעם האחרונה שחיכיתי ככה. נזכרתי. לפני עשרים שנה, בבית יולדות. יעל ילדה. ישבתי במסדרון – בדיוק ככה, על כסא, לחץ תיק לחזה וחיכיתי. אז הכל נגמר בטוב. תינוק בכה, והעולם השתנה.
הדלת נפתחה. אחות יצאה – צעירה, ירוקה, עייפת עיניים.
– אתה הבעלים של התלת-צבעית?
– כן, – אמרתי ועמדתי. רגליים נרדמו, ברכיים חרקו.
– הכל בסדר. הניתוח עבר. החתולה שלך לוחמת.
הנהנתי. לא יכולתי לדבר – הגרון נחסם. רק הנהנתי והנהנתי, והאחות נגעה בידי:
– היי, אתה בסדר?
– כן. כן. הכל בסדר.
הוציאו את שפרה – עטופה בחיתולים, מנומנמת, בטן מגולחת ותפר דק. לקחתי את הכלוב בשתי ידיים, לחצתי לחזה והלכתי החוצה.
בבית, בפעם הראשונה, הנחתי את החתולה על המיטה שלי. על הצד של שרה. שפרה שכבה על הצד, נשמה רגוע, והתפר על בטנה ורוד חוט דק. נשכבתי לידה, שמתי כף יד על הצד החם ולחשתי:
– את שלי.
שפרה התאוששה לאט. היום הראשון שכבה, אכלה טיפה, הביטה בעיניים עכורות. אחרי זה הרימה ראש. ושבוע אחרי הלכה לקערה ואכלה הכל. עמדתי בפתח המטבח והסתכלתי על החתולה מלקקת קרמיקה, וחשבתי: הנה זה, אושר. אושר מטופש, זול, על ארבע רגליים.
עד פברואר שפרה חזרה לעצמה. רצה בדירה כמו משוגעת, הפילה מלחייה, חידדה ציפורניים על העמוד – ומיד על הספה, כי אופי. צעקתי, נופפתי במגבת: “איזו חיה!”
אני חייתי על דייסה ותפוחי אדמה. תמרה הביאה כל יום מרק בצנצנת או שקית תפוחים “מיותר, קח”. ידעתי ששום דבר לא מיותר. שהיא סופרת אגורות. אבל לקחתי. כי גאווה זה טוב, אבל צריך לאכול.
בסוף פברואר התקשרה יעל.
– אבא, תבדוק חשבון. העברתי לך. עשרים ושמונה אלף.
שתקתי. אחר כך:
– למה?
– סתם. – דממה. ארוכה, כבדה. – נתת את כל הקצבה על החתולה. ולא אמרת לי. תמרה התקשרה.
– תמרה… – עצמתי עיניים.
– אבא, אני לא צריכה לדעת דברים כאלה מהשכנה.
שתקתי. לא כי נעלבתי – כי לא יכולתי לבחור מתוך אלף מילים אפילו מילה אחת נכונה. בחרתי את הפשוטה:
– בואי, יעל. סתם. סתם תבואי.
דממה. שניה, שתיים.
– אבוא, אבא. בשבת.
הנחתי שפופרת. עמדתי. אחר כך התיישבתי בכורסה של שרה – בפעם הראשונה מכל הזמן הזה. פשוט ישבתי. ושום דבר לא קרה. רק השקע במושב היה קצת גדול לי.
שפרה קפצה על הברכיים, נגחה בראשה בכף ידי והתחילה לגרגר – בקול רם, כזה שהרטט הדהד אי שם בפנים.
בחוץ ירד גשם. ישבתי והסתכלתי. לא כי לא היה גשם קודם. אלא כי קודם לא שמתי לב.
הלקח שלמדתי? שאין דבר קטן מדי. לפעמים החתולה הרזה הזו, עם האוזן הקרועה, לימדה אותי יותר מכל הרופאים, מכל יעל, מכל השנים. היא לימדה אותי שוב מה זה לחיות. לא רק לדחות את המוות – אלא לחיות. להרגיש. לאהוב. אפילו כשהיא ישנה בכורסה של שרה, היא החזירה לי את חום היד שלה. ואני, זקן עיקש, למדתי סוף סוף להקשיב לשתיקה עם גרגור.
