אני חוזר מהעבודה רעב, תכיני משהו”. הבחור שיצאתי איתו חצי שנה אמר משפט אחד, שאחריו ביקשתי שילך.
את הכרטיסים קניתי שבוע מראש. שני מקומות בשורה השביעית, להקרנת ערב, לסרט שדיברנו עליו עם יואב עוד בספטמבר. חשבתי לעצמי: אפתיע אותו, לא אספר מראש, שיגיע – ואצלי הכל מוכן.
נפגשנו במרץ. פתחתי פרופיל באתר מתוך שעמום, אם לומר את האמת, לא האמנתי בכלום, פשוט היה לי בודד בערבים, במיוחד בימי שישי, כשמהחלון שומעים את השכנים יוצאים עם המשפחות לאנשהו, ואצלי – קומקום וטלוויזיה. יואב כתב ראשון. הודעה פשוטה, בלי גסויות, שאל איזה מוזיקה אני שומעת. אחר כך התברר שלשנינו יש בן שלמד באותו בית ספר, רק בשנים שונות, וזה איכשהו קירב אותנו מהר, כאילו הכרנו הרבה זמן.
הוא ידע לצחוק. בצורה טובה, לא רעה, והבדיחות היו כאלה שצחקתי צחוק אמיתי, לא מתוך נימוס. הסתובבנו בתערוכות, הלכנו לבתי קפה ליד התחנה המרכזית, שם מגישים קפה גרוע אבל שטרודל טוב. פעם אחת רצנו בגשם לתחנת האוטובוס, והוא הוריד את המעיל שלו וכיסה אותי בכתפיים, והוא עצמו הלך רטוב לגמרי ואמר שלא קר לו, למרות שהשיניים שלו נקישקו.
בקיצור, הוא היה אדם טוב. ככה חשבתי.
בערב ההוא הוא הגיע בשמונה, כמו שסיכמנו – למרות שסיכמנו סתם “לשבת בערב” בלי פירוט, בכוונה לא סיפרתי לו על הסרט. רציתי שיופתע. פתחתי את הדלת – אני בשמלה, תסרוקת שסידרתי שעה שלמה, שפתון קצת יותר כהה מהרגיל. ראיתי איך הוא מסתכל עליי, ובמבט שלו לא הייתה הערצה, אלא משהו כמו תמיהה, כאילו לבשתי משהו לא מתאים.
– את מתכוונת לצאת לאנשהו? – שאל, בלי להיכנס מעבר לסף.
– אנחנו מתכוונים, – אמרתי והוצאתי את הכרטיסים מהתיק, נופפתי בהם כמו קוסם. – הפתעה. לשבע וארבעים, אבל עוד נספיק אם…
הוא לא נתן לי לסיים. הניח על הרצפה שקית שהחזיק – ושם, הבנתי אחר כך, היה בשר קפוא, באריזת ואקום, בערך קילו וחצי – ואמר שבעצם הוא תכנן לבלות את הערב בבית.
– קניתי בשר, – אמר, כאילו זה מסביר הכל. – חשבתי, נשב, תכיני אוכל, אני אפתח טלוויזיה, יש כדורגל היום.
עמדתי עם הכרטיסים ביד והרגשתי שהחיוך על הפנים שלי עדיין נשאר, אבל כבר עקום, לא בטוח. אמרתי שאפשר לראות כדורגל גם מחר, שאי אפשר להחזיר את הכרטיסים, שהתכוננתי כל כך…
– נו, את רואה, – הוא חייך, אבל לא ברע, יותר בעייפות, כמו מבוגר שמסביר לילד מובן מאליו, – את התכוננת, במקום פשוט… לקבל אותי כמו בן אדם. אפשר להתאפר גם בבית. ואני חוזר מהעבודה רעב, רציתי אוכל ביתי.
פה הרגשתי לראשונה בערב שמשהו בפנים מתקרר. לא מתוך עלבון עוד, אלא מהפתעה – כאילו הוא פתאום דיבר בשפה אחרת.
– יואב, – אמרתי, – לא סיכמנו שאני אבשל. רק רציתי ללכת לסרט, ביחד, כמו שהלכנו פעם.
– פעם – זה היה פעם, – ענה, עובר לידי למטבח, כמו בעל בית, כאילו היה פה מאה פעמים בדיוק ככה, עם שקית בשר ביד. – עכשיו יש לנו, אפשר לומר, קשר רציני, כמעט חצי שנה. את אישה בוגרת, מיכל, את לא בת עשרים וחמש לרוץ למועדונים. בגיל שלך צריך ליצור אווירה ביתית, לנהל בית, להאכיל גבר, לגהץ חולצה. לא להתקשט ולגרור לקולנוע.
עמדתי כאילו תחת מקלחת קרה ולא הבנתי מאיפה המים באים.
– מה זה “בגיל שלך”? – שאלתי בשקט.
– זה מה שזה. – הוא כבר פרק את האריזה, חיפש סכין במגירה שלי, כמו בבית שלו. – גבר צריך בית, לא חגיגה תמידית. בישול, ניקיון, דאגה. וקולנוע – זה בשביל צעירים, שאין להם דאגות אחרות.
הסתכלתי עליו ולפתע נזכרתי בבהירות במטבח אחר, בדירה אחרת, לפני יותר מעשרים שנה. עמד שם גם גבר – בעלי הראשון, גלעד – וגם הוא אמר מילים דומות, רק בטונים אחרים, רכים יותר בהתחלה, ואז קשים יותר עם השנים. אז הקשבתי. בישלתי, גיהצתי, ויתרתי על עצמי, רק שיהיה בית, רק שתהיה אווירה, רק שהוא לא יכעס. הבן גדל, עבדתי, סחבתי הכל על עצמי, וגלעד היה בא ואומר שאישה חייבת. עשרים שנה הייתי חייבת. אחר כך הוא עזב לאחרת, צעירה יותר, אמר שאני “נבלתי יותר מדי”, ונשארתי לבד בדירה ריקה עם הרגל לגהץ חולצות שאף אחד כבר לא לבש.
ועכשיו, במבט על יואב עם הבשר הזה ביד, הבנתי – הנה זה, שוב. רק שהפעם אני לא צעירה, יש לי כבר ניסיון של איך זה נגמר. אני לא רוצה פעם שנייה בחיים להיות טבחית תמורת כרטיס בכיוון אחד לבדידות.
– תניח את הסכין, – אמרתי.
הוא הסתובב, מופתע מהטון שלי.
– אני לא אבשל לך ארוחת ערב, – אמרתי. – לא היום וכנראה שלא בכלל. אני לא המשרתת שלך, יואב. לא שכרת אותי.
– מה, את נעלבת? – הוא אפילו התבלבל, הניח את הבשר על השולחן. – לא אמרתי שום דבר רע, אני פשוט אומר כמו שזה, בגבריות…
– תעזוב, בבקשה, – אמרתי.
הוא לא הבין מיד שאני רצינית. אחר כך הבין. הפרצוף שלו השתנה, נהיה קשה, בדיוק כזה שראיתי פעם אצל אדם אחר.
– טיפשה את, – אמר, לובש את המעיל בתנועות חדות. – חושבת שאת עוד צעירה? קולנוע לך, שמלות. לבד תהיי בזקנה, תראי. מי צריך אותך כזאת, גאוותנית.
הוא לקח את הבשר שלו – אפילו את זה לקח, זכרתי איך הכניס את השקית חזרה לתיק – והלך, טרק את הדלת ככה שבמסדרון צלצלה אגרטל על המדף.
עמדתי עוד כמה דקות במבואה, בשמלה הכחולה שלי, עם הכרטיסים ביד שעכשיו התאימו רק לזריקה. אחר כך הורדתי את הנעליים, מחיתי את השפתון במפית ונשכבתי על הספה, בלי להתפשט. לא בא לי לבכות. הייתה איזו שלווה מוזרה, כמו אחרי שמוציאים סוף סוף קוץ – מושך בכאב, ואז קל יותר.
למחרת, בסביבות הצהריים, צלצל הפעמון. כבר ידעתי מי זה, עוד לפני שפתחתי – שמעתי מישהו מרגל רגל ליד הדלת.
יואב עמד עם פרחים, לא יקרים במיוחד, כנראה קנויים בחנות ליד הרכבת בחיפזון, ועם פרצוף כל כך מתנצל שבעולם אחר הייתי כנראה סולחת מיד.
– מיכל, התלהבתי, – התחיל. – לא חשבתי איך זה נשמע. את אישה טובה, פשוט הייתי עייף אתמול, בעבודה כל מיני… סלחי לי, בסדר?
הסתכלתי עליו וחשבתי – הנה אדם שכמעט חצי שנה חשבתי שהוא טוב. אולי הוא באמת טוב, בדרכו. אולי באמת אמו חינכה אותו ככה, או האישה הראשונה הרגילה, או פשוט הזמן שבו גדל, וחשב שאישה אחרי ארבעים – זה סירים, לא קולנוע. אולי הוא אפילו לא התכוון לרעה.
אבל העניין לא היה אם הוא התכוון לרעה או לא.
– יואב, – אמרתי בשלווה, – העניין הוא לא בהתנצלות. העניין הוא שאתמול אמרת את מה שאתה באמת חושב. ואני כבר חייתי עשרים שנה עם אדם שחשב כמוך. אני לא רוצה פעם שנייה.
– אבל באתי, מבקש סליחה…
– אני שומעת. – לא נסוגתי, לא עשיתי צעד אחורה, לא הזמנתי אותו להיכנס. – אבל אני לא חוזרת למה שהיה אתמול. לא רוצה שוב להוכיח שאני לא חייבת לבשל ולגהץ כדי שאוהבו אותי. סליחה, אבל לא.
הוא עמד עוד קצת, לא מבין, כך נראה, עד הסוף מה קרה – בשבילו זו הייתה סתם ריב על ארוחת ערב שאפשר לתקן עם פרחים. ובשבילי זה היה עבר שלם, חיים שלמים שלא רציתי לחזור עליהם.
את הפרחים הוא לא השאיר – לקח אותם איתו כשיצא, כאילו עכשיו הם לא נחוצים לאף אחד. סגרתי את הדלת והלכתי למטבח לחלוט לעצמי תה. מחוץ לחלון היה יום רגיל, אפור, בלי שום דבר מיוחד, חוץ מזה שבפעם הראשונה מזה הרבה זמן הרגשתי שאני לא מאבדת, אלא סוף סוף מוצאת משהו – גם אם זה רק אני עצמי, זו שכבר לא מסכימה להיות נוחה על חשבון אחרים.
