אני חוזר מהעבודה רעב, תכיני משהו”. הבחור שיצאתי איתו חצי שנה אמר משפט אחד, ואחריו ביקשתי שיעזוב.
את הכרטיסים קניתי שבוע מראש. שני מקומות בשורה השביעית, להקרנת ערב, לסרט שדיברנו עליו עם יגאל עוד בספטמבר. חשבתי לעצמי: אני אפתיע אותו, לא אגיד מראש, שיבוא – ואצלי הכל כבר מוכן.
נפגשנו במרץ. פתחתי פרופיל באתר מתוך שעמום, האמת, לא האמנתי בכלום, פשוט היה לי בודד בערבים, בעיקר בימי שישי, כשמהחלון שומעים איך השכנים הולכים עם המשפחות לאנשהו, ואצלי – רק קומקום וטלוויזיה. יגאל כתב ראשון. הודעה פשוטה, בלי וולגריות, שאל איזו מוזיקה אני שומעת. אחר כך התברר שגם לשנינו יש בן שלמד באותו בית ספר, רק בשנים שונות, וזה קירב אותנו מהר, כאילו אנחנו מכירים כבר הרבה זמן.
הוא ידע לעשות בדיחות. בצורה טובה, לא מרושעת, והבדיחות היו כאלה שצחקתי צחוק אמיתי, לא מתוך נימוס. נסענו יחד לתערוכות, הלכנו לבית קפה ליד התחנה המרכזית, שם נותנים קפה גרוע אבל שטרודל טוב. פעם אחת רצנו בגשם לתחנת אוטובוס, והוא הוריד את המעיל שלו ושם לי על הכתפיים, והוא עצמו הלך רטוב לגמרי ואמר שלא קר לו, למרות ששיניו נקשו מקור.
בקיצור, הוא היה אדם טוב. ככה חשבתי.
בערב ההוא הוא הגיע בשמונה, כמו שסיכמנו – למרות שסיכמנו פשוט “לשבת בערב”, בלי פרטים, בכוונה לא סיפרתי לו על הסרט. רציתי שיופתע. פתחתי את הדלת – ואני עם שמלה, תסרוקת שסידרתי שעה שלמה, שפתון קצת יותר כהה מהרגיל. ראיתי איך הוא מסתכל עלי, ובמבט שלו לא הייתה הערצה, אלא משהו כמו תמיהה, כאילו לבשתי משהו לא מתאים.
“את מתכוונת לצאת לאנשהו?” הוא שאל, בלי להיכנס מעבר לסף.
“אנחנו מתכוונים”, אמרתי ושלפתי את הכרטיסים מהתיק, הנפתי אותם כמו קוסם. “הפתעה. בשבע וארבעים, אבל אנחנו עוד מספיקים אם…”
הוא לא נתן לי לסיים. הניח על הרצפה את השקית שהוא החזיק – ושם, כבר אחר כך ראיתי, היה בשר, קפוא, באריזת ואקום, קילו וחצי בערך – ואמר שבעצם הוא תכנן לבלות את הערב בבית.
“קניתי בשר”, הוא אמר, כאילו זה מסביר הכל. “חשבתי, נשב, את תבשלי משהו, אני אדליק טלוויזיה, יש כדורגל היום”.
עמדתי עם הכרטיסים ביד והרגשתי שהחיוך על הפנים שלי עדיין נשאר, אבל כבר על הצד, לא בטוח. אמרתי שאפשר לראות כדורגל גם מחר, שאי אפשר להחזיר את הכרטיסים, שהתכוננתי כל כך…
“נו, את רואה”, הוא גיחך, אבל לא בזדון, יותר בעייפות, כמו מבוגר שמסביר לילד דבר מובן מאליו, “את התכוננת, במקום פשוט… לקבל כמו בן אדם. אפשר להתאפר גם בבית. ואני חוזר מהעבודה, רעב, רציתי אוכל ביתי”.
כאן לראשונה בערב הרגשתי שמשהו בפנים מתקרר. לא מתוך עלבון עוד, אלא מהפתעה – כאילו פתאום התחיל לדבר בשפה אחרת.
“יגאל”, אמרתי, “לא סיכמנו שאני אבשל. פשוט רציתי ללכת לקולנוע, ביחד, כמו שהלכנו פעם”.
“פעם – זה היה פעם”, ענה ועבר לידי למטבח, כמו בעל בית, כאילו היה פה מאה פעמים בדיוק ככה, עם שקית בשר ביד. “עכשיו אצלנו, אפשר לומר, יש קשר רציני כבר, כמעט חצי שנה. את אישה בוגרת, מירב, את לא בת עשרים וחמש לרוץ במועדונים. בגיל שלך צריך ליצור אווירה חמימה, לנהל בית, להאכיל גבר, לגהץ חולצה. לא להתקשט ולגרור לקולנוע”.
עמדתי כאילו תחת מקלחת קרה, ולא יכולתי להבין מאיפה המים באים.
“מה זאת אומרת ‘בגיל שלך’?” שאלתי בשקט.
“זה מה שזה אומר”. הוא כבר פרש את האריזה, חיפש אצלי סכין במגירה, כמו בבית שלו. “גבר צריך בית, לא חגיגה תמידית. בישול, ניקיון, דאגה. וקולנוע – זה בשביל צעירים, שאין להם דאגות אחרות”.
הבטתי בו ולפתע נזכרתי בבהירות במטבח אחר, בדירה אחרת, לפני יותר מעשרים שנה. שם עמד גם גבר – בעלי הראשון, אלי – וגם הוא אמר מילים דומות, רק בטונים אחרים, רכים יותר בהתחלה, ואז יותר קשים עם השנים. אז הקשבתי. בישלתי, גיהצתי, ויתרתי על שלי, רק שיהיה בית, רק שיהיה נעים, רק שלא יכעס. הבן גדל, עבדתי, סחבתי הכל על עצמי, ואלי בא ואמר שאשה חייבת. עשרים שנה הייתי חייבת. ואז הוא עזב למישהי אחרת, צעירה ממנה, אמר שאני “נבלתי יותר מדי”, ונשארתי לבד בדירה ריקה עם הרגל לגהץ חולצות שאף אחד כבר לא לובש.
ועכשיו, מביטה ביגאל עם הבשר הזה בידיו, הבנתי – הנה זה, שוב. רק שהפעם אני לא צעירה, יש לי כבר ניסיון איך זה נגמר. אני לא רוצה פעם שנייה בחיים להיות טבחית תמורת כרטיס בכיוון אחד לבדידות.
“תניח את הסכין”, אמרתי.
הוא הסתובב, מופתע מהטון שלי.
“אני לא אבשל לך ארוחת ערב”, אמרתי. “לא היום וכנראה שבכלל. אני לא עוזרת הבית שלך, יגאל. לא התקבלתי לעבודה אצלך”.
“את נעלבת?” הוא אפילו התבלבל, הניח את הבשר על השולחן. “לא אמרתי שום דבר רע, אני פשוט אומר כמו שזה, בגבריות…”
“צא, בבקשה”, אמרתי.
הוא לא הבין מיד שאני רצינית. אחר כך הבין. הפנים שלו השתנו, התקשו, בדיוק כאלה שראיתי כבר פעם אצל אדם אחר.
“טיפשה את”, אמר, תוך כדי שלבש את המעיל בתנועות חדות. “חושבת שאת עדיין צעירה? קולנוע לך, בגדים. לבד תישארי בזקנה, תראי. מי צריך אותך כזאת, גאה”.
הוא לקח את הבשר שלו – אפילו את זה לקח, זכרתי איך דחף את השקית בחזרה לתיק – ויצא, טרק את הדלת כל כך חזק שבמסדרון צלצלה אגרטל על המדף.
עמדתי עוד כמה דקות במסדרון, בשמלה הכחולה שלי, עם הכרטיסים ביד, שעכשיו התאימו רק לזריקה. אחר כך חלצתי את הנעליים, מחקתי את השפתון עם מפית, ונשכבתי על הספה בלי להתפשט. לא רציתי לבכות. הייתה איזו שלווה מוזרה, כמו אחרי שמוציאים סוף סוף קוץ – מושך בכאב, ואז קל יותר.
למחרת, בערך בצהריים, צלצל הפעמון. כבר ידעתי מי זה, עוד לפני שפתחתי – שמעתי מישהו מרגל ברגל מתחת לדלת.
יגאל עמד עם פרחים, לא יקרים במיוחד, נראה שקנה בתחנה בחיפזון, ועם פרצוף אשם כזה שבחיים אחרים אולי הייתי סולחת מיד.
“מירב, התלהבתי”, התחיל. “לא חשבתי איך זה ישמע. את אישה טובה, פשוט הייתי עייף אתמול, מהעבודה הכל… סלחי לי, בסדר?”
הבטתי בו וחשבתי – הנה אדם שבמשך כמעט חצי שנה חשבתי שהוא טוב. אולי הוא באמת טוב, בדרכו. אולי באמת אמו חינכה אותו ככה, או האשה הראשונה הרגילה, או פשוט התקופה בה גדל, שבה חשבו שאשה אחרי ארבעים – זה על סירים, לא על קולנוע. אולי הוא אפילו לא התכוון לרע.
אבל העניין לא היה אם הוא התכוון לרע או לא.
“יגאל”, אמרתי בשלווה, “העניין הוא לא בהתנצלויות. העניין הוא שאתמול אמרת את מה שאתה באמת חושב. ואני כבר חייתי פעם אחת עשרים שנה עם אדם שחשב כמוך. אני לא רוצה פעם שנייה”.
“אבל באתי, מבקש סליחה…”
“אני שומעת”. לא נסוגתי, לא עשיתי צעד אחורה, לא הזמנתי אותו להיכנס. “אבל אני לא חוזרת למה שהיה אתמול. לא רוצה שוב להוכיח שאני לא חייבת לבשל ולגהץ כדי שיאהבו אותי. סליחה, אבל לא”.
הוא עמד עוד קצת, לא הבין כנראה עד הסוף מה קרה – מבחינתו זו הייתה פשוט ריב על ארוחת ערב, שאפשר לתקן עם פרחים. ואילו מבחינתי זה היה עבר שלם, חיים שלמים שלא רציתי לחזור עליהם.
את הפרחים הוא לא השאיר – לקח איתו כשיצא, כאילו עכשיו הם לא נצרכים לאף אחד. סגרתי את הדלת והלכתי למטבח לחלוט תה. מחוץ לחלון היה יום רגיל, אפור, לא מיוחד, פרט לכך שלראשונה מזה זמן רב הרגשתי שאני לא מפסידה, אלא סוף סוף מוצאת משהו – גם אם זה רק אני עצמי, זו שכבר לא מסכימה להיות נוחה על חשבון אחרים.
