— חצי שנה חסכתי לשיפוץ הזה, בחרתי כל גליל, ואתה באת וקרעת את הטפטים בגלל שלך, כך נראה, הצבע נראה אבל?! צאי מהדירה שלי מיד, לפני שאזרוק אותך במדרגות! — קולה של שירה התפרץ לצעקה מחרישת אוזניים, שהדהדה מהקירות המושחתים של הסלון שהיה פעם מושלם.
היא עמדה על סף החדר, אחזה בחוזקה באצבעותיה המולבנות ממאמץ בידית תיק הנסיעות. רק לפני כמה שעות הם יצאו מבית ההארחה הכפרי, מתכננים לבלות ערב שבת רגוע בדירתם הנקייה לחלוטין, הנוטפת רעננות ובשמים יקרים לחלל. שירה עלתה לקומה מעט לפני בעלה, בזמן שהוא חנה את הרכב בחצר, בציפייה להכין קפה ולשבת על הספה החדשה. עכשיו נפרש מול עיניה שדה קרב אמיתי. טפטים איטלקיים יוקרתיים בצבע גרפיט מט עמוק, שהזמינה ישירות מהמפעל וחיכתה להם שלושה חודשים ארוכים, נתלו על הקירות כסמרטוטים קרועים ועלובים. במקומות מסוימים הציפוי נקלף בזעם רב עד שנחשף בסיס בטון אפור, ועל שפכטל יקר ומיושר בצורה מושלמת נותרו חריצים עמוקים ומכוערים מכלי מתכתי.
— אל תצעקי עליי, שירה. את בעלת הבית, אבל מתנהגת כמו רוכלת בשוק, — רבקה כלל לא התביישה. היא אפילו לא נרתעה מהצעקה של כלתה, רק כיווצה שפתיה בבוז, כשהופכות לקו דק וקשיח. — נכנסתי לכאן ונדהמתי: איך בכלל גרתם פה? חושך מסביב, כמו בקבר של מת. לבן שלי יש עבודה קשה, הוא צריך לחזור הביתה כדי שהעין תשמח, לא כדי ליפול לדיכאון. החלטתי לעשות הפתעה בזמן שאתם לא פה. מצאתי אצלי במרפסת צבע מעולה, איכות לדורות. רואה איך פתאום נהיה מרווח? כאילו השמש נכנסה לחדר.
החותנת עמדה במרכז החדר, עטויה בסינר בד דהוי בדוגמת פרחים בורדו מגוחכת, מעל חולצת היציאה שלה. בידה הימנית אחזה ברולר צבע ישן, שממנו טפטפה בעצלתיים על הפרקט היקר מעץ אלון בהיר נוזל בז’ סמיך בטפטופים גדולים. על הקיר מאחוריה, ממש מעל שאריות טפט הגרפיט, התנוסס כתם ענק וצבוע בצורה לא אחידה. צבע שמן מבריק זול נמרח בגבשושיות מגעילות, זורם בנזילות דביקות על פסי העוקף הלבנים החדשים. באוויר שרר ריח מחניק ורעיל של ממס חריף וצבע שמן ישן, עד שמיד התחיל לכאוב לרקותיה של שירה וגוש של בחילה פיזית עלה לגרונה.
— הפתעה? — שירה עשתה צעד מכני אחד קדימה. מתחת לסוליית נעל הספורט שלה נשמע קול שקשוק מגעיל של שלולית צבע שנשפך. — השתמשת במפתחות הרזרביים שהשארנו לך אך ורק למקרה של תקלה בבית, כדי לחדור לכאן ולעשות הונדליזם הזה? את מבינה שהרסת חומר בשווי מאות אלפי שקלים? וזה בלי עבודת בעלי המקצוע המיומנים שחיכינו להם בתור חצי שנה!
— איזה מאות אלפים, השתגעת? — החותנת נחרה בבוז ונופפה ברולר בהפגנתיות, שיגרה פיזור של טיפות בז’ קטנות ישר על משענת היד של הספה החדשה מעור סינטטי בהיר. — בשביל הנייר השחור הזה? עבדו עליכם בחנות של טיפשים, מכרו לכם סחורה לא נזילה. אנשים חיו במשך מאות שנים בחדרים מוארים ויצאו נורמליים. ואת הקמת פה קטקומבות. תגידי תודה שכופפתי את הגב הכואב שלי, קילפתי את הטפטים הקודרים האלה. הם בקושי החזיקו, עבודה חובבנית. אני פה ארבע שעות מתאמצת ביזע כדי לעשות לכם מראה נורמלי.
שירה העבירה מבט מזוגג לפינת הסלון. שם נערמו שקי בניין שחורים, שמהם בלטו חתיכות מקומטות ומעוותות ללא רחם של החלום שלה. לידם שכב דלי אבץ ישן עם מים סבונים מלוכלכים, ובו שטה סמרטוט רצפה אפור. לצדו מונחת מרית מתכתית רחבה עם חתיכות טפט דבוקות. היקף ההרס הדהים בכוונתן המאנית. זה לא היה דחף ספונטני של אישה הפכפכה. החותנת פעלה באופן שיטתי, מטר אחר מטר, השמידה עבודה של אחרים. היא הרטיבה בכוונה את הקירות במים, שיפשפה בזעם עם המתכת, קילפה את הציפוי כדי לכסות את הקרחות שנוצרו בחומר המבריק המגעיל הזה. כל תנועה של הרולר שלה הייתה רוויה בביסוס עצמי תוקפני ובבוז גלוי כלפי כלתה.
— קילפת אותו במרית, — שירה שלחה יד והצביעה על הקיר, מרגישה איך בפנים רותחת שנאה טהורה ומרוכזת, שורפת את כל שאר הרגשות. — פרצת את שכבת טיח הגמר עד לבטון עצמו. שפכת על הרצפה היקרה החדשה צבע ששום ממס לא יוריד בלי להשאיר סימן. קלקלת את הספה. לא יצרת נעימות. באת לכאן בכוונה לחרבן, רבקה. ביצעת פשע בבית שלי.
— באתי לתקן את העיוותים העיצוביים שלך! — רבקה הניחה את ידה הפנויה על מותניה, בתנוחת עליונות מוחלטת, והביטה בחוצפה ישר בעיניי כלתה. — הטעם שלך הוא כיעור טהור. יותם פשוט אדם רך מדי, הוא לא רוצה להסתבך, סובל את ההתנהגות שלך כסטייליסטית. אבל אני אמא, ויש לי זכות מלאה לסדר את החיים של הילד שלי. היום אסיים לצבוע את הקיר הזה, ומחר אתחיל בשני. ואת לא תגידי לי מה לעשות בדירה של הבן שלי.
ההצהרה על “דירת הבן” הייתה הנפץ. שירה נזכרה בבהירות איך לקחה משמרות נוספות אינסופיות בקליניקה, איך הם חסכו בקפדנות על הכל, ויתרו על חופשות ועל יציאות למסעדות כדי לסגור את המשכנתא על דירת שני החדרים הזו, רשומה בחלקים שווים. היא נזכרה בכל לילה ללא שינה שהקדישה לבחירת טקסטורת הקירות, כדי שיבלעו אור בצורה מושלמת וידגישו את הגרפיות של הריהוט. ועכשיו עמדה מולה אישה שלא השקיעה בבית הזה אף פרוטה, אף טיפת עבודה, ובשאננות חצופה ובלתי שבירה טענה לבעלות על רכוש זר, מנופפת בכלי צביעה מלוכלך. רמת המתח באוויר הגיעה לגבול כזה, שנדמה היה שהשמשות יתחילו להיסדק. הוויכוח הפך למלחמת חורמה.
— בדירה של הבן שלך? — שירה אמרה זאת בשקט, אבל בנימה קפואה כל כך, שנדמה היה שהטמפרטורה בחדר המחניק והמורעל ירדה במעלות אחדות. — את באמת מנסה לשכנע אותי שיש לך זכות להשמיד את הרכוש שלי רק בגלל שילדת את אחד הבעלים של הדירה הזו?
רבקה, במקום לעצור, טבלה את הרולר בפח חלוד במבט מתריס. הנוזל הסמיך הצהבהב-בז’, שמזכיר חלב מרוכז חמוץ, גרגר כשהקצה הסיבי נבלע בו. היא העבירה את הכלי בכוח על שפת המגש המחורצת, מנערת עודפים ישר על הרצפה, שם כבר התפשט כתם שמנוני, חודר לנצח למבנה הפרקט היקר.
— אל תתחכמי לי, — אמרה מבלי להסתובב, ובתנופה הדביקה את הרולר לקיר, מוחקת את שאריות הגרפיט האצילי בפס שמן ומבריק. — רכוש… איזו מילה המצאת. זה לא רכוש, זו גחמה. אני, דרך אגב, דואגת לבריאות הנפשית של יותם. תראי מה עשית! קירות שחורים, פסי עוקף לבנים — זה ארון קבורה, ארון קבורה אמיתי עם מוזיקה! איך אפשר לחיות כאן? איך לגדל ילדים? בסביבה כזו ילד יגדל כגמגמני או כמטורף. בז’ זה קלאסי, זה חום, זה אח ביתי. עכשיו אצבע הכל, אתלה וילונות עם סלסולים שהבאתי מהבית הכפרי, ויהיה כמו של אנשים. בהיר, מהודר.
שירה הביטה בפעולה הזו, ועיניה חשכו. היא חשה פיזית איך חוט דק של שליטה עצמית נקרע בתוכה. זה אפילו לא היה על הכסף, אף שסכום הנזק, לפי ההערכות הצנועות ביותר, עבר כבר חצי מיליון. זה היה על התענוג הסדיסטי שבו האישה הזו השמידה את עולמם. שירה נזכרה איך הם התווכחו על גוונים, איך הצמידו דוגמיות לרהיטים, איך חלמו על ערבים עם יין באווירת הלופט המסוגננת והעמומה הזו. ועכשיו האווירה הזו נאנסה על ידי פחית צבע רצפה שפג תוקפו, שנמצאה בפח או במוסך.
— את מבינה שהצבע הזה שלך מתייבש שלושה ימים ומסריח כל כך שאי אפשר להיות כאן בלי מסכת נשימה? — קולה של שירה רעד מזעם עצור. — הרעלת את האוויר בדירה. רהיטים, טקסטיל, בגדים בארונות — הכל יספוג את הריח הזה. לא רק קירות הרסת, עשית את הדירה בלתי ראויה למגורים!
— אוי, איזו רכה התגלתה! — רבקה נחרה בזלזול, ממשיכה למרוח צבע בתנועות כאוטיות, משאירה קרחות וכתמים שמנים. — כל החיים צבענו בצבע, ואף אחד לא מת. תפתחי חלון והריח יתפזר. אבל קל לנקות – עם סמרטוט ונקי. והטפטים הנייריים שלך הם אוספי אבק. רק נוגעים ומתקבל כתם. הנה קילפתי עם ציפורן – הם רפויים כמו נייר טואלט. איכס, מגעיל! על זה שילמתם כסף? עבדו עלייך, יקירה, ואת פתחת אוזניים.
שירה התקרבה לקיר, מקפידה לא לדרוך בשלוליות צבע, וראתה את מה שהסתירו קודם סמרטוטי הטפט. הטיח לא היה פשוט קלוף – הוא היה שרוט במשהו חד, כמו טפרים של חיה. החותנת לא ניסתה להסיר את הציפוי בעדינות. היא קרעה אותו עם הבשר, משאירה חריצים עמוקים על המשטח המושלם. זה לא היה ניסיון לתיקון. זו הייתה הוצאה להורג – הוצאה להורג של הטעם השנוא של הכלה, של הבחירה שלה, של נוכחותה בחיי הבן.
— זה טפט טקסטיל איטלקי, — אמרה שירה באיטיות, מדקדקת כל מילה. — גליל עולה עשרים ושניים אלף שקלים. היו כאן שנים עשר גלילים. פלוס הכנת קירות לצביעה שהרסת במרית שלך. פלוס עבודת בעלי מקצוע. פלוס הפרקט החדש ששפכת עליו שמן. את עומדת בתוך נזק ששווה לערך הבית הכפרי שלך, רבקה. ואת תשלמי על זה. אני לא יודעת איך, אבל תחזירי כל אגורה.
החותנת נעצרה בפתאומיות. הרולר קפא על הקיר. היא הסתובבה לאט, ועל פניה המכוסות טיפות זיעה קטנות וכתמי צבע השתקף תערובת של תמיהה אמיתית וכעס.
— השתגעת? — לחששה, מצמצמת עיניים. — לדרוש כסף מאמא? על זה שסדרתי? את צריכה להשתחוות לי! לא חסכתי על הידיים שלי, קלקלתי מניקור, כדי לעזור לכם. ואת תוקעת לי חשבונות? חומר מרקנטילי. תמיד ידעתי שאת צריכה מיותם רק כסף. הנה, המהות שלך יצאה. בגלל איזה סמרטוטים על הקירות את מוכנה לדחוף אמא לבור חובות.
— את לא אמא שלי, — חתכה שירה. — את ונדליסטית שפרצה לבית זר. השמדת עבודה של עשרות אנשים. קלקלת מה שלא היה לך שום קשר אליו. תסתכלי על הספה! תסתכלי עליה!
שירה תקעה אצבע לעבר הספה הפינתית היקרה. על הריפוד הבהיר, שהם שמרו עליו כל כך, התנוסס עכשיו פיזור של טיפות צהובות קטנות. החותנת נופפה ברולר כל כך באקטיביות עד שהתיזה על הכל ברדיוס של שני מטרים.
— תתפור כרית, תכסי, — פטרה רבקה בזלזול, חוזרת לעיסוקה. — לא אובדן גדול. אבל הקירות עכשיו אנושיים. כי נכנסים ומתחשק ליילל. אני מסתכלת וחושבת: אולי כדאי לצבוע לכם גם את המטבח? גם שם איזה אפור קודר, כמו בחדר ניתוח. יש לי עוד חצי פחית צבע ירוק, עליז כזה, צבע דשא.
לשירה נחנק הנשימה. היא דמיינה את המטבח שלה — החזיתות המט, משטח האבן, המכשירים המובנים — ואת האישה הזו עם פחית צבע ירוק רעיל. זה כבר היה מעבר לגבול הטוב והרע. זה הזכיר לה פלישת ברברים לרומא. החותנת לא רק שלא הבינה מה היא עושה, היא התענגה על חוסר הענישה שלה, מתכסה במעמד הקדוש של “אמא” ו”עוזרת”.
— אם לא תניחי את הרולר מיד, אני… — שירה נחנקה מחוסר אונים, לא מוצאת מילים. היא הבינה שפיזית לא תוכל לדחוף את האישה הכבדה והחזקה הזו, שנכנסה לאקסטזה של הרס.
— מה את? — רבקה הסתובבה אליה עם כל גופה, הניחה ידיים על מותניה, והרולר התנדנד מאיים בידה. — תכה אותי? קדימה. תכה אישה זקנה. יותם יגיע, אראה לו חבורות. נראה את מי הוא יבחר – אישה היסטרית שתוקפת אנשים בגלל טפטים, או אמא שרצתה נוחות. את, שירה, רעה. ריקה מבפנים, כמו הקירות האפורים שלך. אין בך חום, אין כבוד. אני צובעת ומרגישה איך הכעס יוצא מהפינות. זה אני צובעת את ההילה השחורה שלך.
שירה הביטה בפנים המנצחות הללו, מעוותות בהעוויה של זעם צודק, והבינה: דיאלוג בלתי אפשרי. לפניה עמד אדם חי במציאות מעוותת משלו, שבו צבע שמן בז’ מעל טפטים עיצוביים הוא ברכה, והשמדת רכוש זר היא מעשה של אהבת אם. במציאות הזו שירה הייתה אויבת, שצריך לעשן אותה, לגרש, לצבוע אותה בצבע זול.
לפתע דלת הכניסה נטרקה. הצליל היה כבד, בטוח. שירה נרעדה.
— יותם? — צעקה, לא מורידה עיניים מהחותנת, שבקול הדלת הנפתחת שינתה את פניה מיד.
רבקה מיד התכופפה, מעמידה פני עייפות רבה. היא הניחה יד על מותניה בצורה תאטרלית, ועל פניה במקום אגרסיה הופיעה הבעת קדושת ייסורים.
— אוי, בני הגיע… — קוננה בקול רם בכוונה, כדי שישמע במסדרון. — ואני כאן, יותם שלי, מכינה לכם הפתעה, מתאמצת, לא חוסכת בכוחות… ושירה צועקת, מקללת, כמעט היכתה אותי…
שירה קפאה. היא הבינה מה עומד לקרות. החותנת תתחיל את ההצגה שלה, תלחץ על רחמים, תציג עצמה כקורבן. ויותם, שתמיד ניסה לרכך פינות, ימצא את עצמו במרכז הטירוף הזה. אבל הפעם שירה לא התכוונה לשתוק. הפעם לא יהיו פשרות. היא הביטה בקיר המושחת, שעליו הצבע הבז’ זלג לאט מטה בנזילות מכוערות דומות לפצעים מוגלתיים, והבינה: זה הסוף. או שהוא יזרוק אותה מכאן, או שנישואיהם יגיעו לקיצם ממש כאן, בין ריח הממס והריסות חלומם שלא התגשם.
— מה לעזאזל קורה פה ומאיפה הריח הבלתי נסבל הזה בכל חדר המדרגות? — קולו של יותם הסיח את תשומת לב הנשים מעימותן הקשה. הוא צעד לתוך הסלון ישר עם נעלי הרחוב, מוריד תוך כדי תנועה מעיל קל, אך קפא עם המעיל בידו, מתקהה מהתמונה שנגלתה לפניו של הרס מוחלט.
האוויר בחדר היה רווי באדים רעילים של ממס זול וצבע שמן ישן עד כדי כך שמיד התחילו להציק לעיניים. יותם העביר מבט נדהם מאשתו, קפואה בתנוחת זעם מוחלט ובלתי מתכופף, לאמו, עטויה בסינר בורדו מגוחך מעל חולצת היציאה שלה. בידה של רבקה אחזה היטב ברולר צבע, שממנו המשיך לטפטף על הפרקט היקר נוזל סמיך צהבהב-בז’. אחר כך מבטו עבר לקיר. אותו קיר שהם הכינו בקפידה, יישרו לפי מפלס והדביקו טפט איטלקי בצבע גרפיט עמוק. עכשיו הוא דמה לפגר מופשט. הטפטים נתלו סמרטוטים עלובים, חושפים טיח קרוע בכלי מתכתי ובטון אפור. מעל הפאר הברברי הזה נמרח צבע מבריק בפסים שמנים ועקומים.
— ואנחנו פה מסיימים את השיפוץ! — רבקה שינתה מיד את הטון התוקפני לטון מתוק-חנפן, מציגה קדימה את הכלי המלוכלך כמו גביע כבוד. — החלטתי לעשות לכם סלון מואר. כי אתה גר במאורה השחורה הזו, לא רואה אור יום. אתה חוזר אחרי משמרות עייף, ופה קירות שחורים, לוחצים מכל הכיוונים. הנה, מצאתי במרפסת צבע מעולה, עכשיו אצבע הכל חלק, יהיה רענן ושמח. ושירה מקללת, צועקת עליי. תאר לך, התנפלה על אדם מבוגר בגלל איזה נייר על הקירות! אני מתאמצת בשבילכם, מקפלת את הגב, והיא מגרשת אותי מהבית.
יותם עשה צעד איטי קדימה. מתחת לסוליית נעלו נשמע קול שקשוק רטוב של שלולית צבע שנשפך. הוא התקרב לקיר, מתעלם מכך שהוא הורס סופית את נעליו. העביר יד על המשטח הקלוף. מתחת לאצבעותיו התפורר שפכטל מעוות, חתיכות ממנו התפוררו לרצפה, מתערבבים במים מלוכלכים ובצבע. הוא נזכר איך בערבים אחרי העבודה הם בעבדו את הקיר בעצמם, איך שמחו על כל סנטימטר ישר. ועכשיו כל העבודה העצומה הזו הפכה לפרודיה מגעילה ומלוכלכת על שיפוץ. הוא הביט בשקי האשפה בפינה, שמהם בלטו חתיכות מקומטות של הציפוי היוקרתי שלהם, אחר כך העביר מבט לספה החדשה, שגבה היה זרוע בנדיבות טיפות צהובות קטנות.
— היא משקרת, יותם, — אמרה שירה בקול שטוח ומתכתי, לא מורידה עיניים מהחותנת. — הטפטים הודבקו היטב. היא הרטיבה אותם בכוונה במים מהדלי וקילפה בזעם עם מרית מתכתית רחבה, פרצה את שכבת טיח הגמר עד הבסיס. תראה את החריצים העמוקים האלה. היא שפכה על הרצפה החדשה שלנו צבע שמן אגרסיבי שכבר חדר לחיבורי הפרקט. תראה את הספה המקולקלת. היא פרצה לדירה עם המפתחות הרזרביים שלך בזמן שנסענו מחוץ לעיר, ועשה פה פוגרום בקנה מידה מלא. סכום הנזק עצום. היא במודע ובשיטתיות השמידה את כל מה שהשקענו בו כסף בחצי השנה האחרונה.
— איזה כסף, יותם?! — צווחה רבקה, מרגישה שהבן לא ממהר לשמוח בהפתעה שלה, ועוברת מיד למתקפה תוקפנית. — הבחורה הזו סובבה אותך סביב האצבע, גרמה לך לקנות את האימה הקודרת הזו בסכומי עתק! פשוט עבדו עליכם בחנות! הם ירדו בקלות, עבודה חובבנית. אני עושה לכם טובה, מנקה את הלכלוך הזה. צבע בז’ תמיד באופנה, הוא מרגיע את מערכת העצבים. אני פה ארבע שעות בלי מנוחה מתאמצת, קילפתי את הסיוט הזה, נשמתי אבק, כדי שיהיה לך נוח לנוח בדירה שלך! והיא מציגה אותי כגנבת! יש לי זכות מלאה לבוא לבן שלי. אתה רשום כאן, זה מרחב המחיה שלך! אני לא אתן לה להגיד לי מה לעשות בבית שלך!
יותם עמד בשקט, מעכל את מה ששמע. הוא הביט בפניה האדומות ממאמץ וכעס של אמו, ולראשונה בחייו ראה אותה באופן מוחלט וברור, בלי מעטה הרגיל של חיבת הבן. האשליות התנפצו ברעש מחריש אוזניים. הוא לא ראה אישה אכפתית שדואגת לילדה. לפניו עמד אדם תוקפני ואכזרי, שביצע מעשה ונדליזם מתוך קנאה טהורה ולא מעורפלת ומתוך רצון כפייתי להוכיח את כוחה המוחלט. צבע בז’ לא היה ניסיון ליצור נוחות – זה היה נשק, שנבחר במיוחד כדי להשפיל את שירה עד כמה שניתן, לרמוס את טעמה, להשמיד את עבודתה, ולתבוע תביעות טריטוריאליות על המרחב המשותף שלהם. רבקה בילתה שעות של עבודה פיזית קשה לא למען עזרה, אלא למען הרס.
— את המפתחות נתתי אני, — אמר יותם בהטעמה של כל מילה. קולו נשמע עמום, אבל בלטה בו קשיחות קפואה, עד שהחותנת עשתה צעד אחורה בהססנות, כמעט מעדה על הדלי עם המים המלוכלכים. — נתתי אותם אך ורק למקרה של נסיבות בלתי צפויות. למקרה של פריצת צינור או שריפה. לא נתתי לך רשות לבוא לכאן עם דלי, מרית וצבע מסריח כדי להרוס את הבית שלנו.
— להרוס?! אני מסדרת כאן! — רבקה ניסתה לזעוק, אבל יותם קטע אותה בחדות.
— שתקי, — אמר. ללא צעקות, ללא רגשות מיותרים – רק פקודה קשה ובלתי מתפשרת, שממנה רבקה נעצרה מיד וסגרה את פיה. — פשוט תסתמי ותסתכלי מסביב. תראי למה הפכת את הסלון שלנו. אני ושירה בחרנו את הטפטים האלה יחד. אני אוהב את הצבע הזה. אני אוהב את העיצוב הזה. השקענו כאן את הכסף שהרווחנו ואת זמננו. ואת הבאת לכאן פחית של הנוזל הכי זול ורעיל ושפכת אותו על המאמצים שלנו. מרוע טהור. מתוך רצון כפייתי להוכיח שאת בעלת הבית ושהיא יכולה להשמיד רכוש של אחרים ללא עונש.
— אהא ככה! אז אני מתוך רוע עשיתי את כל זה! — פניה של רבקה הפכו לכתמים אדומים מכוערים. היא לחצה את ידית הרולר בשתי ידיה, כאילו מתכוננת למתקפה פיזית על הקיר המקולקל. — אני סחבתי את הצבע הזה על עצמי בכל העיר באוטובוס כדי לעזור לכם, ואתם מעליבים אותי! אתם פשוט אגואיסטים כפויי טובה! שום כבוד לזקנים! אני בכל זאת אסיים לצבוע את הכל, אני לא אשאיר את הקיר במצב הזה! אתם עוד תודו לי כשתבינו כמה בהיר ומרווח פה! אני אסיים את הקיר הזה עכשיו, ואף אחד לא יגיד לי מה לעשות!
היא עשתה תנועה חדה ותוקפנית לעבר המשטח המקולקל, בכוונה לעשות בתנופה פס שמן נוסף עם הרולר מעל שאריות הטפט הגרפיט, אבל יותם היה מהיר יותר. הוא צעד ליירט, מתעלם לחלוטין מהצבע הסמיך שמשקשק מתחת לנעלי הרחוב, ותפס בחוזקה את פרק כף ידה. אצבעותיו נסגרו על ידה של אמו בכוח בלתי מתפשר שכזה, עד שהיא צעקה קצרה מהפתעה ומכאב פיזי. הרולר החליק מאצבעותיה הרפות ונפל בקול שקשוק עמום על הפרקט המקולקל, מתיז סביבו שאריות של צבע בז’. רמת השערורייה הגיעה לאפוגיה המוחלטת שלה, עברה לשלב של התנגשות גלויה ובלתי הפיכה. האוויר בחדר המורעל מאדי הממס הפך כה צפוף וכבד, עד שנראה היה שאפשר לחתוך אותו בסכין. לא היה כבר דרך חזרה.
— תשחרר את היד, יותם, אתה כואב לי! לגמרי השתגעת בגלל המגיירה הזו שלך? — רבקה ניסתה להשתחרר, אבל אצבעות הבן החזיקו בפרק כף ידה באחיזת מוות, לא מאפשרות לה לגעת יותר בקיר המקולקל. — אתה מרים יד על אמא? בגלל מה? בגלל השחיטה השחורה הזו שרציתי להסיר? אתה תודה לי כשתתעורר בחדר נורמלי ומואר!
יותם שחרר לאט את אצבעותיו, וידה של האם נתלתה בחוסר אונים. הוא הביט בה כאילו ראה מולו אדם זר לחלוטין ומסוכן. במבטו לא הייתה טיפת רחמים, רק הכרה קרה ומגובשת של מה שקרה. על הרצפה, ממש לרגליו, התפשטה שלולית שמנה של צבע בז’ שאליה נפל הרולר. היא נספגה לאט בחיבורי הפרקט, מעוותת ללא תקנה את העץ היקר.
— את לא תסתלקי מכאן, אמא, עד שלא תחזירי לי את המפתחות. מייד. תוציאי אותם מהתיק ותניחי על אדן החלון המקולקל הזה, — קולו של יותם היה שקט באופן מפחיד. לא היו בו רעד או ספקות. זה היה קול של אדם שזה עתה כרת חלק מחייו שהפך לנמק.
— איזה מפתחות? אתה מגרש אמא משלו מהבית? — רבקה ניסתה להעמיד פני זעם, אבל תחת מבטו הקפוא של בנה, ביטחונה החל להיסדק. היא יישרה את הסינר המוכתם בצבע ועשתה צעד אחורה, הרחק מיותם וקרוב יותר ליציאה. — אני בעלת הבית כאן לא פחות מזו שלך… גידלתי אותך, יש לי זכות לבוא ולסדר אם אתה לא מסתדר בעצמך! תסתכל עליה, עומדת, שותקת, שמחה שאנחנו רבים! היא הסיתה אותך נגדי, היא תקעה לך בראש שהקבר הזה הוא יופי!
— השמדת את תוצאת חצי שנה של עבודה. נכנסת לדירה שלנו בלי הזמנה ועשית פה פוגרום, — יותם עשה צעד לעברה, מאלץ אותה לסגת הלאה למסדרון. — קלקלת חומרים, רהיטים, רצפה. הרעלת את האוויר בכימיקלים האלה. ואת עדיין מעזה לדבר על איזו זכות? הזכות היחידה שלך עכשיו היא לצאת החוצה ולעולם לא לחצות את הסף הזה שוב. מפתחות. על השולחן. מהר.
רבקה הכניסה יד לכיס הסינר ובכוח זרקה את צרור המפתחות על השידה במסדרון. המפתחות פגעו בצליל צלצול במשטח, והותירו עליו שריטה עמוקה. פניה התעוותו מכעס חסר אונים; מסכת “האם הדואגת” ירדה סופית, חושפת את הטבע האמיתי – שתלטני, אגואיסטי וללא רחמים כלפי רגשות הזולת.
— תחנק מהמפתחות שלך! — ירקה, מורידה את הסינר המלוכלך וזורקת אותו ישר לרצפה, לתוך ערימת פסולת הבניין. — תחיו בקבר שלכם, אם זה מוצא חן בעיניכם! אתם תחנקו בשחור הזה, עוד תזכרו את אמא, אבל יהיה מאוחר. שום הכרת תודה על כל מה שעשיתי בשבילכם. באתי, כופפתי גב, הבאתי צבע הכי טוב… שיבלעו אתכם עם השיפוץ שלכם!
שירה עמדה כל הזמן ליד החלון, שלבה ידיים על החזה. היא לא הוציאה מילה מאז הגעתו של יותם. לא היה לה צורך לומר דבר – מעשי בעלה דיברו בעד עצמם. היא ראתה איך הוא דוחק בשיטתיות את אמו מהמרחב שלהם, איך הוא חוסם פיזית בגופו את החדר המושחת.
— זה עוד לא הכל, — יותם חסם את דרכה של אמו לדלת הכניסה, כשהיא כבר הושיטה יד אל הידית. — את תסתלקי עכשיו, אבל מחר אשלח לך הערכת עלות. כל רצועת טפט מקולקלת, כל סנטימטר של טיח מקולקל, פרקט שיהיה צורך להחליף בכל הסלון, ניקוי יבש של הספה וניקיון יסודי. תחזירי הכל עד האגורה האחרונה. לא אכפת לי מאיפה תיקחי את הכסף – מפנקס חיסכון או תמכרי את מבני הבית הכפרי שלך. אבל תשלמי על ה’הפתעה’ הזו במלואה.
— השתגעת? לדרוש כסף מאמא? אני אגיש נגדך תלונה לבית משפט! אני אספר לכולם איזה בן גידלתי! אתה לא תקבל ממני אגורה, תראה מה בא לך! על עזרה עוד לשלם?
— לא עזרת. ביצעת מעשה ונדליזם, — יותם פתח את דלת הכניסה והצביע לאמו על גרם המדרגות. — אם הכסף לא יגיע תוך חודש, אמצא דרך לקחת אותו. ואל תעזי להתקשר אליי. אל תעזי לבוא לכאן. מבחינתנו את לא קיימת יותר, עד שכל הנזק לא יפוצה. ועכשיו – צאי החוצה.
החותנת עוד ניסתה לצעוק משהו; קולה נשמע מחדר המדרגות, משולב בטפיפות כבדות של צעדיה במדרגות. היא צעקה קללות, הבטיחה עונשים משמיים, אבל יותם פשוט טרק את הדלת, חותך את זרם השנאה הזה. בדירה שררה אווירה כבדה ודביקה, רוויה בריח של צבע זול.
יותם חזר לסלון ועצר בתוך ההריסות. הוא הביט בשירה, שהמשיכה לעמוד ליד החלון. כתפיו שקעו, ועל פניו השתקפה עייפות אין קץ של אדם שזה עתה עבר ניתוח כירורגי כבד ללא הרדמה. הוא סקר במבטו את הקירות: טפטים גרפיט תלויים בקרעים, והמריחה הבז’ית המגעילה שנראתה כחובת בושה על ביתם.
— אזמין צוות מחר, — אמר בשקט, מבלי להביט באשתו. — נקלף הכל עד הבטון. נוציא את הריח הזה, נזרוק את הפרקט. נעשה הכל מחדש, שירה. אפילו יותר טוב ממה שהיה.
שירה ניגשה אליו והניחה יד על כתפו. אצבעותיה חשו כמה הוא מתוח, כמו מיתר מתוח. היא הסתכלה על הקיר, שבו מתחת לשכבת הצבע המכוער עדיין ניכרה הכוונה המקורית שלהם. זה לא היה סתם חדר. זה היה הפרויקט המשותף האמיתי הראשון שלהם, המקלט שלהם, שחולל בדרך הגסה והצינית ביותר.
— היא לא תחזיר את הכסף, יותם, — אמרה שירה, מביטה בכתמי הצבע על הרצפה. — אתה מכיר אותה. היא תחנק מלתת יותר מאשר תודה באשמתה.
— תחזיר, — יותם הרים את ראשו, ובעיניו שוב נצץ אותו אש קר שגרם לאמו לשתוק. — יש לה חלקת גן כפרית שהיא כל כך אוהבת. היא תמכור אותה אם יידרש. לא צחקתי. אני לא אתן לה לפרוץ לחיינו ללא עונש ולהשמיד את מה שבנינו. זו הייתה הפעם האחרונה שהיא חצתה את סף הבית הזה. אין יותר ‘מפתחות רזרביים’ ואין פשרות.
הוא ניגש לקיר ובכוח קרע עוד פיסת טפט שנשארה בנס אחרי הפשיטה של רבקה. מתחתיו נחשף משטח אפור וקר של שפכטל. יותם מחץ את הנייר באגרופו וזרק אותו לשק הבניין.
— היא לא תיכנס לכאן יותר, — חזר, וזה נשמע כגזר דין סופי. — אפילו אם תעמוד על ברכיה מתחת לדלת.
שירה הנהנה. היא ידעה שהשערורייה הזו שינתה את משפחתם לנצח. בינם לבין רבקה לא נפערה רק תהום – הייתה שם אדמה שרופה, מוצפת בצבע בז’ רעיל. ושום התנצלויות, שום ניסיונות לשפר את היחסים בעתיד לא יוכלו להסתיר את החריצים העמוקים שהחותנת השאירה במרית לא רק על הקירות, אלא גם בנפשם.
הם עמדו בתוך הסלון ההרוס, מוקפים בריח הממס וסמרטוטי חלומם. לפניהם היו שבועות של שיפוץ, הוצאות עצומות ושיחות קשות, אבל בדבר אחד הם היו בטוחים: הבית הזה שייך עכשיו רק להם. ואף אחד, אפילו לא האם ה’דואגת’ ביותר, לא יעז עוד להכתיב להם באיזה צבע צריכים להיות חייהם. השערורייה הסתיימה בניצחון מוחלט ובלתי מותנה של השכל הישר על עריצות הקרבה, אך מחיר הניצחון הזה היה כתוב בצבע בז’ על קירות הגרפיט של זיכרונם.
