תמר הניחה את הקומקום. סתם הרגל. שש בבוקר, קומקום, ספל, מרפסת. וכך כל יום.
התה התבשל. תמר יצאה למרפסת, ישבה על המדרגה. החצר קיבלה את פניה במראה מוכר: ערוגות בצל, גדר עקומה שדוד תמיד התכוון לתקן, שער על צירים חלודים. וקערה.
קערת פלסטיק כחולה עם סדק בקצה. ריקה. נקייה. ממש ליד הסף.
כבר שנה שהיא שם.
השכנה חנה, שבאה לבקש מלח או סתם לקטר, תמיד נתקלה במבט בקערה הזאת.
“תמר, תזרקי אותה. למה לקרוע לך את הנשמה? אין כלב. כבר שנה אין.”
ותמר לא זרקה. ולא יכלה להסביר.
שושי נעלמה בסערה. סערה איומה, של יולי, כשהשמיים נקרעו לשניים והרוח יללה כאילו תעיף את הגג. בבוקר יצאה תמר לחצר – השער פתוח לרווחה. הבריח נתלש. ושושי איננה.
תמר חיפשה. אלוהים, איך חיפשה. תלתה מודעות על כל עמוד. הלכה ברחובות, קראה. הציצה בכל סמטה, בכל אתר בנייה. ביקשה מהשכנים, התקשרה למרפאה הווטרינרית, אפילו ניסתה פעם במשטרה – הסתכלו עליה כאילו משוגעת.
חודש. חודשיים. שלושה.
ואז הפסיקה לחפש. אבל את הקערה לא זרקה.
את שושי הביאה השכנה חנה – חצי שנה אחרי מותו של דוד. גור, אדמדם, עם חזה לבן, אוזניים גדולות. עיניים – כמו שתי צלוחיות. חנה הניחה אותו על הסף ואמרה בפשטות:
“קחי, תמר. לבד קשה.”
בערב הראשון ישב הגור על ברכיה של תמר, והיא ליטפה את ראשו ודיברה בקול:
“נו… עכשיו נלך לאיבוד ביחד.”
ההרגל לדבר בקול נשאר. גם אחרי שושי. רק שאין מי שיקשיב.
תמר גמרה לשתות את התה. קמה, שפשפה את הגב התחתון. ליד השער נשמע חריקה חרישית. תמר הקשיבה.
דממה.
“חתולים,” חשבה. ונכנסה הביתה.
בערב ישבה מול הטלוויזיה. שידרו איזו סדרה – מהסוג שכולם צועקים, טורקים דלתות ומבררים מי בגד במי. הטלוויזיה מילאה את הקולות בבית שבו אף אחד לא דיבר כבר הרבה זמן.
מחוץ לחלון חלף משהו.
תמר הזיזה את הווילון.
ליד הגדר, בדמדומים, עמד כלב. לא זז. פשוט עמד והביט לעבר הבית. ולצדו, ממש ליד רגלו, הצטופף גוש קטנטן.
תמר זרקה על עצמה סוודר ויצאה למרפסת.
הכלב לא ברח.
כלבים משוטטים מתעוותים, קופצים לאחור, מכניסים זנב. אבל זה עמד. רק הטה את הראש הצידה – כמו שעושים כלבים כשהם מקשיבים.
תמר צעדה. עוד צעד.
כלב אדמדם. עם כתם לבן על החזה.
תמר אחזה במעקה המרפסת.
“שושי?”
קולה נשבר. יצא חלש, צרוד – כמעט לחישה. אבל הכלבה שמעה. כישכה בזנב.
ומאחוריה, מדשדש ברגליים מגושמות, יצא גור. קטן. אדמדם. עם חזה לבן.
העתק מושלם שלה.
שושי ניגשה, נגחה באף רטוב בברכיה. במוכרות, כאילו אתמול עשתה זאת. הגור נשאר מאחור, התחבא מאחורי אמו, הציץ בעין אחת.
תמר ליטפה את שושי על הראש ובכתה. בשקט, בלי קול. הדמעות זלגו מעצמן – היא אפילו לא מחתה אותן. מתחת לאצבעות – פרווה, חמה, סבוכה. וצלעות. אפשר לספור. ועל הצד צלקת. ארוכה, ורודה, מחויית.
“שושי… מאיפה את? איפה היית?”
שושי לא ענתה. רק נצמדה חזק יותר ועצמה עיניים.
בלילה שכבה שושי במקומה הישן – ליד הדלת, על השטיח. כאילו מעולם לא הלכה. כאילו שלוש השנים האלה היו חלום. הגור התכרבל לצדה, תחב את אפו בצידה.
תמר ישבה ליד שולחן המטבח, סמכה לחייה על ידה.
תמר הביטה בכלבים ולא יכלה להסיט מבט.
תמר לקחה טלפון. שתיים בלילה. יובל יכעס. אבל היא לא יכלה לחכות עד הבוקר. לא יכלה.
“אמא?” – קול מנומנם, מודאג. “מה קרה?”
“שושי חזרה.”
שקט בקו.
“אמא… איזו שושי? הרי היא נעלמה.”
“חזרה, יובל. ועם גור. העתק מושלם שלה.”
“את בטוחה? אולי סתם כלב דומה?”
“יובל. אני מכירה את הכלבה שלי.”
הוא שתק. ואז אמר בזהירות:
“טוב, אמא. נדבר בבוקר, בסדר?”
תמר הניחה את השפופרת. הביטה בשושי. זו לא ישנה – הביטה. בעיניים כהות, עייפות, מבינות הכול.
בבוקר לקחה תמר את שושי והגור למרפאה הווטרינרית. הפרמדיק, בחור צעיר, בדק ארוכות, בשתיקה. מישש רגליים, הציץ לתוך הפה, נגע בצלקת בצד.
“צלקת ישנה. מחויית, אבל רצינית – נראה כמו פצע קרוע. שיניים שחוקות, חסר ניב אחד. כריות הרגליים שחוקות, קשות.”
הוא הוריד כפפות והביט בתמר.
“איפה היא הייתה – לא אוכל לומר. אבל היא עברה הרבה, תמר. רגליים כאלה לא מכלב בית. והגור בן שלושה חודשים בערך. בריא, חזק.”
תמר הנהנה וחשבה לעצמה. שנה שלמה. חיה איפה שהוא, פחדה ממישהו, ברחה ממישהו. אולי מישהו אסף – ושוב זרק. אולי הצטרפה ללהקות. ואז חזרה.
למחרת התקשרה אלה. בפעם הראשונה אחרי חודשיים. קול מאופק, חששני. כמו תמיד בשנתיים האחרונות.
“אמא, זה נכון? יובל סיפר.”
“נכון.”
“והגור בדיוק כמוה?”
“אחד לאחד.”
הפוגה. תמר שמעה את הבת נושמת לתוך השפופרת. ואז אמרה אלה בשקט, כמעט בביישנות:
“אני אבוא בסוף השבוע. אראה אותם.”
תמר הניחה את השפופרת ועמדה זמן רב עם הטלפון ביד. פשוט עמדה. באמצע המטבח. ושושי שכבה ליד הדלת והביטה בה – רגועה, סבלנית. כאילו ידעה שכך יהיה.
אלה באה בשבת, לקראת הצהריים. יצאה מהאוטו, עמדה ליד השער – כאילו מתכוננת נפשית. או נזכרת מתי הייתה פה בפעם האחרונה. אלה דחפה את השער, נכנסה לחצר ומיד ראתה את שושי.
זו שכבה על המרפסת, מתוחה עם רגליים קדמיות. הגור התעסק לידה, כרסם איזה שבב עץ, נהם בצחוק, הניד ראש. לשמע צעדים הרימה שושי ראש. לא נבחה. פשוט הביטה.
אלה התכופפה אט-אט, הושיטה יד. שושי ריחפה על האצבעות – ארוכות, מרוכזות. והצמידה את עצמה ליד, כמו שנהגה לעשות פעם. זיהתה.
הגור מיד זינק, נגח באף רטוב בכף היד, ליקק. אלה צחקה – קצר, מופתע. ומיד השתתקה.
“אמא…”
תמר עמדה בפתח. הנהנה.
אלה הרימה ראש. עיניה נצצו.
“היא מצאה אותך. אחרי שנה.”
תמר שתקה.
בערב ישבו במטבח. דיברו על שושי. לא על הכעסים, לא על יובל, לא על המילים שנאמרו לפני שנתיים ומאז עמדו ביניהן כמו חומה. על הכלבה. איך נעלמה, איך תמר חיפשה, איך הפסיקה. איך הקערה עמדה על הסף שנה שלמה.
“באמת לא זרקת?” שאלה אלה.
“למה?”
תמר משכה בכתפיה.
“לא יודעת. לא יכולתי.”
אלה שתקה. הניחה את הכף.
“היא יכלה להישאר בכל מקום, אמא. שנה שלמה – זה לא שבוע. היא חיה איפה שהוא, יש לה גור. ובכל זאת חזרה לכאן.”
“חזרה,” הנהנה תמר.
אלה אמרה בשקט, בלי להביט:
“אמא, חשבתי שאת פה לבד לגמרי. יובל רחוק, אני… – היא נעצרה. – טיפשי. שנתיים לכעוס. טיפשי ו…”
היא לא סיימה. תמר לא שאלה שוב. פשוט קמה, מזגה תה.
בלילה כולם ישנו. חוץ מתמר.
היא יצאה למרפסת. מאי, חם, לח. הריח של יסמין ואדמה רטובה. שושי הרימה ראש – הביטה, כישכה בזנב ושוב הניחה את הלוע על הרגליים. הגור ישן לצידה, מכורבל בכדור. גוש קטן, חם, אדמדם.
תמר ישבה על המדרגה. הניחה יד על ראשה של שושי. זו הצמידה אוזן לכף ידה.
שנה שלמה, שושי. שנה שלמה לא היית. איפה הלכת? מי פגע בך – הנה צלקת… אולי מישהו אסף. אולי גירשו. ואת בכל זאת הלכת הביתה. עם רגליים שחוקות, עם צד כואב.
שושי נאנחה – עמוק, כמו כלב, בכל גופה. והניחה את ראשה על ברכיה של תמר.
למחרת אלה עזרה בגינה. תמר הראתה איפה נטוע מה, ואלה הקשיבה בהיסח דעת, הנהנה. הגור הסתבך בין הרגליים – פעם טיפס לערוגה, פעם גנב את האת, פעם תפס את הצינור בשיניים ומשך, נאחז בכל ארבע הרגליים. קטן, אבל עקשן. כולו כמו אמא.
אלה צחקה. תמר קפאה עם המעדר ביד. בחצר הזאת לא צחקו ככה הרבה זמן. אולי מאז שדוד איננו.
“אמא,” אמרה אלה, מנגבת עיניים. “איך נקרא לו?”
“למי?”
“נו, לגור. לא יהיה בלי שם.”
תמר הביטה בגוש האדמדם שכרסם בריכוז את הצינור ונהם – רציני, מאיים, כמו חיה אמיתית.
“אולי אורי? אדמדם.”
אלה הנהנה.
“אורי. יופי.”
בערב אלה התארגנה לנסיעה. ארזה תיק, יצאה לאוטו. שושי ישבה ליד תמר על המרפסת. אורי – לידה, כרגיל.
אלה חיבקה את אמה. ארוך, חזק. ככה שתמר הרגישה שהבת רועדת קצת.
“אני אבוא, אמא.”
תמר הנהנה. לא אמרה “נראה” או “בטח, בתי”. פשוט הנהנה. כי האמינה.
עבר חודש.
אורי גדל, התחזק, התרחב ברגליים – והסתובב בחצר ככה שהערוגות רעדו. תמר כבר שתלה פעמיים את הבצל מחדש, כי ההוריקן האדמדם הזה חשב שערוגות הן מקום אידיאלי לחפירות. נזפה בו בלי כעס, סתם לשם הסדר. והוא ישב, הטה ראש הצידה, והביט בה במבט כה תמים שתמר הניפה יד:
“בסדר, תחפור. ממילא אני לא מספיקה אחריך.”
שושי הלכה אחרי הגור ברוגע, לא ממהרת.
בבוקר יצאה תמר למרפסת עם ספל תה. מבט רגיל – ערוגות, גדר, שער. על סף המרפסת שתי קערות – כחולה עם סדק בקצה, וירוקה חדשה.
הטלפון צלצל. אלה.
“אמא, אני באה בשבת. אביא לאורי עצם גדולה, מח. יש לי קצב מוכר בשוק, כבר סיכמתי.”
“בואי,” אמרה תמר. “אני אאפה פאי. עם תפוחים, כמו שאת אוהבת.”
“עם תפוחים – זה טוב,” קולה של אלה היה חם, ביתי. כפי שהיה מזמן. מזמן מאוד.
תמר הניחה את השפופרת. שושי שכבה לרגליה – חמה, רגועה. אורי נלחם בריכוז במקל באמצע החצר. היא פתאום הבינה שבפעם הראשונה בשנה האחרונה היא לא סופרת ימים, לא סופרת חודשים, לא סופרת כמה זמן עבר מאז שהכול נעשה שקט. כי השקט נגמר.
שתי קערות על הסף. ובת שתגיע בשבת.
