רות שמה את הקומקום. הרגל פשוט. שש בבוקר, קומקום, כוס, מרפסת. וכך כל יום.
התה חלח. רות יצאה למרפסת, התיישבה על המדרגה. החצר קיבלה אותה במראה מוכר: ערוגות בצל, גדר נטויה שיוסף תמיד התכוון לתקן, שער על צירים חלודים. וקערה.
קערת פלסטיק כחולה עם סדק בקצה. ריקה. נקייה. ממש ליד הסף.
כבר שנה שהיא עומדת שם.
השכנה תמר, שנכנסת לבקש מלח או סתם לרטון, בכל פעם נתקלת במבט בקערה הזאת.
– רות, תסירי אותה. למה את קורעת את הלב? אין כלב. שנה כבר אין.
ורות לא הסירה. ולא יכלה להסביר.
פנינה נעלמה בסערה. נוראית, של יולי, כשהשמיים נקרעו לשניים והרוח יללה כאילו תעיף את הגג. בבוקר רות יצאה לחצר – השער פתוח לרווחה. הבריח נתלש. ופנינה איננה.
רות חיפשה. אלוהים, איך שחיפשה. הדביקה מודעות על כל עמוד. הלכה ברחובות, קראה. הציצה לכל סמטה, לכל אתר בנייה. ביקשה משכנים, התקשרה למרפאה וטרינרית, אפילו ניסתה פעם במשטרה – שם הסתכלו עליה כמו על משוגעת.
חודש. חודשיים. שלושה.
אז הפסיקה לחפש. אבל לא הסירה את הקערה.
את פנינה הביאה השכנה תמר – חצי שנה אחרי מותו של יוסף. גור, ג’ינג’י, עם חזה לבן, אוזניים גדולות. עיניים כמו שתי צלוחיות. תמר הניחה אותו על הסף ואמרה בפשטות:
– קחי, רות. קשה לבד.
בערב הראשון הגור ישב על הברכיים של רות, והיא ליטפה את ראשו ודיברה בקול:
– נו… עכשיו נהיה לבד ביחד.
ההרגל לדבר בקול נשאר. גם אחרי פנינה. רק שאין מי שיקשיב.
רות סיימה את התה. קמה, שפשפה את הגב התחתון. ליד השער נשמע חריקת מתכת שקטה. רות הקשיבה.
דממה.
“חתולים”, חשבה. ונכנסה הביתה.
בערב היא ישבה מול הטלוויזיה. שידרו איזו סדרה – מהסוג שכולם צועקים, טורקים דלתות ומבררים מי בגד במי. הטלוויזיה השלימה קולות בבית שבו אף אחד לא מדבר כבר הרבה זמן.
מחוץ לחלון הבזיק משהו.
רות הרחיקה את הווילון.
ליד הגדר, בדמדומים, עמד כלב. לא זז. פשוט עמד והביט לעבר הבית. וליד רגלו, הצמודה אליו, הצטופף כדור פרווה קטן.
רות לבשה סוודר ויצאה למרפסת.
הכלב לא ברח.
כלבי רחוב מתעוותים, קופצים לאחור, מכניסים זנב. אבל זה עמד. רק הטה את הראש הצידה – כמו שעושים כלבים כשהם מקשיבים.
רות עשתה צעד. עוד אחד.
כלבה ג’ינג’ית. עם כתם לבן על החזה.
רות אחזה במעקה המרפסת.
– פנינה?
הקול נשבר. יצא חלש, צרוד – כמעט לחישה. אבל הכלבה שמעה. כישכשה בזנב.
ומאחוריה, מדשדש ברגליים מגושמות, יצא גור. קטן. ג’ינג’י. עם חזה לבן.
העתק שלה.
פנינה התקרבה, נעצה אף רטוב בברכיים. כמו פעם, כאילו אתמול עשתה זאת. הגור נשאר מאחור, התחבא מאחורי אמו והציץ בעין אחת.
רות ליטפה את ראשה של פנינה ובכתה. בשקט, בלי קול. הדמעות זרמו מעצמן – היא אפילו לא מחתה אותן. מתחת לאצבעות פרווה, חמה, סבכה. וצלעות. אפשר לספור. ועל הצד צלקת. ארוכה, ורודה, מחויה.
– פנינה… מאיפה את? איפה היית?
פנינה לא ענתה. רק נצמדה חזק יותר ועצמה עיניים.
בלילה פנינה שכבה במקומה הישן – ליד הדלת, על המחצלת. כאילו לא הלכה לשום מקום. כאילו שלוש השנים האלה פשוט חלמו. הגור התכרבל לצדה, תחוב באפה בצד שלה.
רות ישבה ליד שולחן המטבח, ספקה לחייה בכף ידה.
רות הביטה בכלבים ולא יכלה להסיט את מבטה.
רות לקחה טלפון. שתיים בלילה. אורי יקלל. אבל היא לא יכלה לחכות עד הבוקר. לא יכלה.
– אמא? – קול מנומנם, מודאג. – מה קרה?
– פנינה חזרה.
דממה בקו.
– אמא… איזו פנינה? היא נעלמה.
– חזרה, אורי. ועם גור. העתק שלה.
– את בטוחה? אולי סתם כלב דומה?
– אורי. אני מזהה את הכלבה שלי.
הוא שתק. ואז אמר בזהירות:
– בסדר, אמא. נדבר בבוקר, טוב?
רות הניחה את השפופרת. הביטה בפנינה. זו לא ישנה – הביטה. בעיניים כהות, עייפות, מבינות הכל.
בבוקר רות לקחה את פנינה ואת הגור למרפאה הווטרינרית. פרמדיק, בחור צעיר, בחן אותם הרבה בשתיקה. מישש את הרגליים, הציץ לתוך הפה, נגע בצלקת בצד.
– הצלקת ישנה. מחויה, אבל רצינית – נראה פצע קרוע. השיניים שחוקות, חסר ניב אחד. הכפות שחוקות ומחוספסות.
הוא הוריד את הכפפות והביט ברות.
– איפה היא הייתה – לא אוכל לומר. אבל היא עברה הרבה, רות. כפות כאלה לא מרחיים ביתיים. והגור בן כשלושה חודשים. בריא וחזק.
רות הנהנה וחשבה לעצמה. שנה שלמה. איפה-שהיא חיה, ממישהו פחדה, ממישהו ברחה. אולי מישהו אסף – ושוב נטש. אולי הצטרפה ללהקות. ואז חזרה.
בצהריים התקשרה מיכל. לראשונה מזה חודשיים. קול מאופק, זהיר. כמו תמיד בשנתיים האחרונות.
– אמא, זה נכון? אורי סיפר.
– נכון.
– והגור ממש כמוה?
– אחד לאחד.
הפוגה. רות שמעה את הבת נושמת לתוך השפופרת. ואז מיכל אמרה בשקט, כמעט ביישן:
– אני אגיע בסוף השבוע. אראה אותם.
רות הניחה את השפופרת ועמדה זמן רב עם הטלפון ביד. פשוט עמדה. באמצע המטבח. ופנינה שכבה ליד הדלת והביטה בה – בשלווה, בסבלנות. כאילו ידעה שכך יהיה.
מיכל הגיעה בשבת, לקראת הצהריים. יצאה מהרכב, עמדה ליד השער – כאילו מתכוננת. או נזכרת מתי הייתה פה בפעם האחרונה. מיכל דחפה את השער, נכנסה לחצר ומיד ראתה את פנינה.
זו שכבה על המרפסת, רגליים קדמיות מושטות. הגור התעסק לידה, כרסם איזה שבב עץ, נהם בצחוק, הניד ראש. כששמע צעדים, פנינה הרימה ראש. לא נבחה. פשוט הביטה.
מיכל התכופפה לאט, הושיטה יד. פנינה ריחחה את האצבעות – הרבה זמן, בזהירות. ונצמדה ליד, כמו שעברה בעבר. זיהתה.
הגור מיד זינק, נעצם אף רטוב בכף היד, ליקק. מיכל צחקה – קצר, מופתע. ומיד השתתקה.
– אמא…
רות עמדה בפתח. הנהנה.
מיכל הרימה ראש. עיניים נצצו.
– היא מצאה אותך. אחרי שנה.
רות שתקה.
בערב ישבו במטבח. דיברו על פנינה. לא על עלבונות, לא על אורי, לא על המילים שנאמרו לפני שנתיים ומאז עמדו ביניהן כמו חומה. על הכלב. איך נעלם, איך רות חיפשה, איך הפסיקה. איך הקערה עמדה בסף כל השנה.
– באמת לא הסרת? – שאלה מיכל.
– למה?
רות משכה בכתפיה.
– לא יודעת. לא יכולתי.
מיכל שתקה. הניחה את הכף.
– היא יכלה להישאר בכל מקום, אמא. שנה שלמה – זה לא שבוע. היא גרה איפה-שהיא, יש לה גור. ובכל זאת חזרה לכאן.
– חזרה, – הנהנה רות.
מיכל אמרה בשקט, מבלי להביט:
– אמא, חשבתי שאת פה לבד נובלת. אורי רחוק, אני… – היא גמגמה. – טפשי זה. שנתיים לכעוס. טפשי ו…
היא לא סיימה. רות לא שאלה. פשוט קמה, מזגה תה.
בלילה כולם ישנו. חוץ מרות.
היא יצאה למרפסת. מאי, חם, לח. ריח של פריחה ואדמה רטובה. פנינה הרימה ראש – הביטה, כישכשה בזנב ושוב הניחה את החוטם על הכפות. הגור ישן לצדה, מכורבל. כדור פרווה קטן, חם, ג’ינג’י.
רות ישבה על המדרגה. הניחה יד על ראשה של פנינה. זו הצמידה אוזן לכף היד.
שנה שלמה, פנינה. שנה שלא היית. איפה הלכת? מי פגע בך – איזו צלקת… אולי מישהו אסף. אולי גירשו. ואת בכל זאת הלכת הביתה. עם כפות שחוקות, עם צד כואב.
פנינה נאנחה – עמוק, כמו כלב, בכל הגוף. והניחה את ראשה על ברכי רות.
למחרת מיכל עזרה בגינה. רות הראתה איפה מה שתול, ומיכל הקשיבה בהיסח דעת, הנהנה. הגור הסתבך בין הרגליים – טיפס לערוגה, גנב את האת, תפס את הצינור בשיניים ומשך, נאחז בכל ארבע הכפות. קטן, אבל עקשן. כולו כמו אמא.
מיכל צחקה. רות קפאה עם המעדר ביד. בחצר הזאת לא צחקו ככה הרבה זמן. אולי מאז שיוסף איננו.
– אמא, – אמרה מיכל, מנגבת דמעות. – איך נקרא לו?
– למי?
– לגור. לא יהיה בלי שם.
רות הביטה בכדור הג’ינג’י שכרסם בריכוז את הצינור ונהם – ברצינות, מאיים, כמו חיה אמיתית.
– אולי ניצן? ג’ינג’י.
מיכל הנהנה.
– ניצן. יפה.
בערב מיכל התארגנה. ארזה תיק, יצאה לרכב. פנינה ישבה ליד רות על המרפסת. ניצן – לצדה, כרגיל.
מיכל חיבקה את אמה. הרבה זמן, חזק. ככה שרות הרגישה שהבת רועדת קלות.
– אני אבוא, אמא.
רות הנהנה. לא אמרה “נראה” או “ברור, בתי”. פשוט הנהנה. כי האמינה.
עבר חודש.
ניצן גדל, התחזק, התרחב בכפות – והסתובב בחצר ככה שהערוגות רעדו. רות כבר שתלה פעמיים את הבצל מחדש, כי ההוריקן הג’ינג’י הזה חשב שערוגות זה מקום אידיאלי לחפירות. נזפה בו בלי כעס, סתם לשם הסדר. והוא ישב, הטה ראש הצידה, והביט בה במבט תמים כזה, שרות הניפה יד:
– בסדר, תחפור. בכל מקרה אני לא מספיקה אחריך.
פנינה הלכה אחרי הגור בשלווה, לא ממהרת.
בבוקר רות יצאה למרפסת עם כוס תה. מבט רגיל – ערוגות, גדר, שער. ליד הסף על המרפסת שתי קערות – כחולה עם סדק בקצה וירוקה חדשה.
הטלפון צלצל. מיכל.
– אמא, אני אגיע בשבת. אביא לניצן עצם, גדולה, עם מוח. יש לי קצב מוכר בשוק, כבר סיכמתי.
– תבואי, – אמרה רות. – אני אאפה עוגה. עם תפוחים, כמו שאת אוהבת.
– עם תפוחים – זה טוב, – קולה של מיכל היה חם, ביתי. כמו שהיה פעם. מזמן.
רות הניחה את השפופרת. פנינה שכבה לרגליה – חמה, רגועה. ניצן נלחם בריכוז במקל באמצע החצר. היא פתאום הבינה שבפעם הראשונה בשנה האחרונה היא לא סופרת ימים, לא סופרת חודשים, לא סופרת כמה זמן עבר מאז שהכל השתתק. כי השתיקה נגמרה.
שתי קערות ליד הסף. ובת שתגיע בשבת.
