מיכל שמעה לראשונה את היללת הכלב בשבת, כשחזרה ממשמרת לילה. יללה ארוכה, עצובה – שערה סמרה על עורה. עצרה את המכונית ליד הבית, הציתה אוזניה. היללה באה מאי-שם מצד המגרש שלהם.
יצאה מהמכונית – וראתה. ממש ליד הגדר, במקום שבו צומח עץ הזית הישן, ישב כלב. קטן, אדמוני, רזה כל כך שהצלעות בלטו. לועו מורם לשמיים, והוא מיילל, מיילל.
– הי, אתה! – צעקה מיכל. – לך מפה! תעיר את כולם!
הכלב השתתק, הוריד את ראשו. הביט בה – ובמבט הזה היה משהו שגרם למיכל לסגת בלי משים.
– לך כבר, – נופפה מיכל בידה בעייפות. – אין לי זמן.
הלכה לישון לפנות בוקר, ובראשה היללה הזו עדיין הסתובבה.
– שמעת את הכלב בלילה? – שאלה בבוקר חמותה חנה, כשמיכל יצאה למטבח. – כל הלילה יילל, המזיק! חשבתי שזה שימקה של השכנים, הם מייללים ככה לפני מוות.
– לא שימקה, – ענתה מיכל. – איזה כלב משוטט. ישב ליד הגדר שלנו.
– נו באמת! – נבהלה החמות. – צריך לגרש! זה סימן רע כשכלב זר מיילל ליד הבית. אני אזרוק מלח בחצר, זה יבריח אותו.
מיכל שתקה. לא האמינה בסימנים האלה. אף על פי שאמה, עליה השלום, תמיד אמרה: כלב לא מיילל סתם. או מוות הוא מרגיש, או צרה.
בערב בעלה אלי חזר מהעבודה מאוחר, עצבני כמו שד.
– שוב קיצוצים, – זרק את התיק בפינה. – פעם שלישית בחצי שנה! עוד מעט יפטרו חצי ממחלקת הייצור.
– אולי יעבור, – ניסתה מיכל להרגיע. – אתה הרי המנהל הכי טוב שלהם.
– כן, הכי טוב, – העווה אלי. – כולם הכי טובים. להנהלה לא אכפת. רק שיעשו מסמכים יפים ויציירו לעצמם בונוס.
ישבו לאכול ארוחת ערב בשתיקה, כל אחד במחשבותיו. יואל בן השש כמעט נרדם מעל הצלחת – רץ בגן כל היום. חנה סרגה, שפתיה קפוצות – סימן שלא כדאי לדבר.
בלילה היללה חזרה. ארוכה, קורעת לב. מיכל קפצה, ניגשה לחלון. הכלב ישב באותו מקום, ליד עץ הזית. אלי התעורר, קילל תוך כדי שינה:
– מה זה השטויות האלה! צריך לגרש את המנוול!
יצא לחצר בתחתונים ובכפכפים, צעק, הניף ידיו. הכלב נסוג כעשרה מטרים, התיישב. אלי זרק לעברו מקל – לא פגע. חזר הביתה, טרק את הדלת כך שהחלונות צפצפו.
– מחר אשים רעל, – הבטיח. – נמאס!
– אלי, אי אפשר ככה, – התחילה מיכל.
– אפשר! – צעק הבעל. – עוד מעט, בגלל איזה כלב, נעיר את כל המשפחה!
מיכל נשכבה, אבל לא הצליחה להירדם. שכבה, הביטה בתקרה. ובראשה הסתובבה מחשבה אחת: מה אם אמא צדקה? מה אם באמת זה סימן לצרה?
בבוקר הלכה לגדר. הכלב שכב מתחת לעץ הזית, מכורבל. הרים ראש, הביט. לא בורח, לא נוהם – רק מסתכל.
– מה אתה עושה פה? – שאלה מיכל בלחש. – יש לך בית? בעלים?
הכלב ייבב בשקט. קם, ניגש לגדר. התחיל לחפור עם הרגליים, לגרד את האדמה. מיכל התכופפה, הציצה. מתחת לגדר הייתה חפירה קטנה – הכלב ניסה לעשות מנהרה.
– למה אתה רוצה להיכנס אלינו? – תהתה מיכל בקול. – מה אתה רוצה?
הכלב הפסיק לחפור, נעץ בה מבט.
– טוב, – נאנחה מיכל. – חכה פה.
חזרה עם קערת מים ושאריות מרק העוף של אתמול. דחפה מתחת לגדר.
– הנה, תאכל. רק תפסיק ליילל, אחרת בעלי באמת ירעיל אותך.
כך עבר שבוע. כל לילה – יללה. אלי נעשה כועס יותר ויותר, החמות קוננה על סימנים רעים. ומיכל המשיכה להביא לכלב אוכל. אבל הכלב בכל זאת רזה לעיניים.
– שמעי, מיכל, – אמרה השכנה גלית מבעד לגדר, – את יודעת של מי הכלב הזה?
– משוטט, כנראה.
– כן, בטח משוטט, – צחקקה גלית. – אתמול דיברתי עם נירה מבית שלושה בתים מכם. היא אמרה שהכלב הזה גר פעם אצל משפחת כהן. זוכרת את כהנים?
מיכל נזכרה. זוג מבוגר, שקט, אינטליגנטי. מזמן עברו לאנשהו. מכרו את הבית למשפחה צעירה.
– נו, אז מה?
– זהו, שהיה להם בן. קראו לו ארי, אני חושבת, או יובל. לא זוכרת בדיוק. אז הוא נהרג לפני שנה. בכביש. נהג שיכור דרס אותו.
עור ברווז עבר על גבה של מיכל.
– ו?
– ויש אומרים שהכלב הזה היה של הבן שלהם. אחרי ההלוויה ברח מהבית, חיפשו אותו חודש – לא מצאו. ועכשיו, רואים, הוא חזר. רק שהבית כבר לא שלהם. אנשים זרים גרים בו. אז הוא מיילל. מתגעגע לבעלים.
– סיפורי סבתא, – הניפה מיכל יד, אבל הלב שלה רעד.
בערב סיפרה את הסיפור בארוחת הערב. אלי לעג:
– שטויות. כלבים לא זוכרים כל כך הרבה זמן.
– זוכרים, – הרימה חנה את קולה במפתיע. – עוד כמה שהם זוכרים. הייתה לי שכנה במושב, הכלב שלה חיכה ארבע שנים לבן שחזר מהמלחמה. כל יום יצא לכביש. וכשהבן נהרג – יילל שבוע, ואז מת ממש בפתח הבית.
דממה השתררה. יואל הביט בסבתא בפחד.
– אמא, גם הכלב שלנו ימות? – שאל הילד בשקט.
– הוא לא שלנו, – גער אלי. – ומספיק עם זה!
בלילה מיכל לא יכלה יותר. כשהיללה התחילה שוב, פשטה חלוק ויצאה לחצר. ניגשה לגדר. הכלב ישב עם לועו מורם. יילל כאילו מוציא את נשמתו.
– מה אתה רוצה? – לחשה מיכל. – מה אתה רוצה מאיתנו?!
הכלב השתתק. סובב את ראשו לעבר הבית של כהנים. או יותר נכון, לעבר הבית שהיה פעם שלהם. ייבב, כאילו קורא למישהו.
– הבעלים שלך איננו, – אמרה מיכל. – אתה מבין? איננו. כבר מזמן.
הושיטה יד, ליטפה את ראש הכלב. הכלב לא התרחק. עצם עיניים.
כך ישבו. אישה וכלב. תחת שמיים זרועי כוכבים, בדממה של יישוב הלילי.
– בוא, – אמרה מיכל. – בוא הביתה. הוא לא יחזור. אבל אתה יכול לגור אצלנו. רוצה?
הכלב פקח עיניים. הביט ארוכות, בוחן. כאילו מחליט – האם להאמין.
– בוא, – חזרה מיכל. – אני מבטיחה – לא נפגע בך.
קמה, הלכה חזרה. הכלב קם אחריה. צעד לאט, עייף. מיכל הסתכלה לאחור – הוא הולך.
מיכל פתחה את השער.
– היכנס.
הכלב קפא על הסף. אחר כך עשה צעד. עוד אחד. חצה את הסף.
בלילה ההוא לא נשמעה יללה.
בבוקר אלי ירד למטבח ונתקף תדהמה. על השטיח הישן ליד הכיריים ישן כלב אדמוני. מיכל בישלה דייסה.
– מה, הבאת את הכלבה הזאת הביתה?! – התפוצץ הבעל.
– שקט! – סיננה מיכל. – תעיר את יואל.
– אמרתי – אין כלבים בבית!
– ואני אמרתי – אנחנו שומרים אותו, – ענתה מיכל בשלווה. – וזה הסוף.
אלי הביט באשתו בעיניים פעורות. היא מעולם לא סתרה אותו. מעולם.
– מיכל, את…
– החלטתי, אלי. הכלב נשאר. אם לא טוב לך – הדלת שם.
דממה השתררה. הכלב הרים ראש, הביט בהם. בשלווה, בלי פחד.
– שיהיה, – אלי נופף בידו. – תעשי מה שאת רוצה!
טרק את הדלת, יצא לעבודה. חנה, שצפתה בסצנה מהמסדרון, רק הנידה ראשה:
– אוי, מיכל, הכנסת את בעלי לפינה. בגלל איזה כלב.
– לא כלב, אמא, – ענתה מיכל בשקט. – לא כלב.
קראו לכלב ג’ינג’י – על שם צבע הפרווה. יואל היה הראשון שהתיידד איתו. התברר שהכלב יודע פקודות, מביא כדור, לא נובח סתם. מאולף, בקיצור.
ג’ינג’י השתלב מהר. ישן בכניסה, אכל מעט, ביקש לצאת. כלב מושלם. אבל היה בו משהו. כאילו חיכה למשהו. לעתים קם בלילות, ניגש לדלת, מרחרח.
כעבור שבועיים זה קרה.
אלי חזר מהעבודה שחור כמו ענן.
– נגמר, – אמר, מתיישב ליד השולחן. – פיטרו אותי. מהיום אני חופשי.
מיכל התקררה.
– איך פיטרו?
– ככה! קיצוץ בתקנים. חצי מהמנהלים נמחקו. אני ביניהם.
– אבל אתה הרי…
– מה אני?! – התפוצץ אלי. – המנהל הכי טוב? מומחה מנוסה? לא אכפת להם! צעירים הם רוצים, שאפשר לשלם להם גרושים!
הכה באגרופו על השולחן. יואל נרעד, נצמד למיכל. ג’ינג’י, שרבץ בפינה, הרים ראש.
– מה נעשה עכשיו? – לחשה מיכל. – במשכורת שלי לבד לא נסתדר.
– בדיוק! – אלי קם, התחיל לפסוע במטבח. – צריך לשלם משכנתא, האוטו גמור, ילד להאכיל. ואין לי עבודה, אין סיכוי!
– תמצא משהו, – ניסתה מיכל להרגיע, אף על פי שידעה – עבודה ביישוב דל.
– כן, אמצא! אני בן ארבעים וחמש, מי צריך אותי?
הימים הבאים היו כמו סיוט. אלי שתה. לא הרבה, אבל לעתים קרובות. התעצבן על כלום. רב עם אמו, צעק על יואל. מיכל הלכה לעבודה כמו לעבודת פרך – חוזרת הביתה, וסכסוך חדש.
בזמן הזה ג’ינג’י התחיל להתנהג מוזר. הלך אחרי אלי לכל מקום. הביט בלי להסיר עיניים. כשהבעל שתה – נשכב לרגליו, ייבב בשקט.
– תוריד את הכלבה שלך! – צעק אלי. – נמאס לראות אותה!
אבל ג’ינג’י לא הרפה.
ביום חמישי בערב מיכל התעכבה בעבודה. מלאי, ההנהלה הכריחה להישאר. חזרה באחת עשרה. בית חשוך, חצר שקטה. מוזר – בדרך כלל אלי צופה בטלוויזיה עד חצות.
פתחה את הדלת – וראתה.
אלי שוכב על הרצפה בכניסה. מחוסר הכרה. לידו בקבוק ריק. ומעליו עומד ג’ינג’י, נובח, מגרד ברגלו, מושך בשרוול.
– אלי! – מיכל זינקה לבעלה.
מיששה דופק – חלש, אבל קיים. נשימה שטחית. ריח אלכוהול היה כזה שאי אפשר לנשום.
– אמא! – צרחה מיכל. – אמא, תיזמני אמבולנס!
חנה קפצה מחדרה, נאנקה.
– אלוהים, מה קרה לו?!
– לא יודעת! תיזמני אמבולנס, מהר!
ג’ינג’י לא זז מאלי. ייבב, ליקק את פניו. מיכל פתאום הבינה – לולא הכלב, היא הייתה מוצאת את בעלה מאוחר מדי. הרעלת אלכוהול, אמרו אחר כך הרופאים. עוד קצת – ולא היו מצליחים להציל.
אלי שכב בבית חולים שלושה ימים. חזר הביתה כחוש, מזדקן.
– סלחי לי, – אמר למיכל כשנשארו לבד. – אני לא יודע מה עלה עליי.
– שקט, – הניחה ידה על כתפו. – העיקר שהכל עבר.
– הכלב הציל, נכון? – אלי הביט בג’ינג’י ששכב ליד הדלת. – אני זוכר במעומעם – היא נבחה, לא נתנה לי להירדם. ניסיתי לגרש אותה, והיא שרטה, ייללה.
מיכל הנהנה, לא בטחה בדיבורה.
– מוזר כל הסיפור, – המשיך אלי. – כאילו היא ידעה. כאילו בכוונה לא נתנה לי להיכבות.
– אולי באמת ידעה.
אלי שתק, ואז קרא:
– ג’ינג’י, בוא הנה.
הכלב ניגש בזהירות. אלי הושיט יד, ליטף את ראשו.
ג’ינג’י ליקק את ידו. ובעיני הכלב השתנה משהו.
עברו שישה חודשים.
אלי מצא עבודה – לא יוקרתית כמו קודם, אבל יציבה. הפסיק לשתות. נעשה רך יותר עם המשפחה. ג’ינג’י הפך לחבר מן המניין – חנה האכילה אותו בפינוקים, אפילו אלי עכשיו מטייל איתו בערבים.
מיכל עמדה ליד החלון, צפתה בבעל ובכלב חוזרים מטיול. אלי סיפר משהו לג’ינג’י, והכלב הקשיב בדריכות.
– אמא, מאיפה בא ג’ינג’י? – שאל פעם יואל.
– אני לא יודעת, בני, – ענתה מיכל בכנות. – פשוט בא. כשהיה לנו רע – בא.
– ועזר?
– ועזר.
– בטח הוא קוסם טוב, – החליט הילד. – במסווה של כלב.
מיכל חייכה. אולי יואל צדק. מי יודע.
ובלילה חלמה חלום. בחור צעיר עומד ליד דרך, מלטף כלב אדמוני.
הכלב מיילל, מתחכך ברגלי בעליו.
– לך, – אומר הבחור. – אל תדאג לי.
ונעלם בערפל הבוקר.
מיכל התעוררה בדמעות. קמה, ניגשה לכניסה. ג’ינג’י ישן על השטיח שלו. נושם בשלווה, בקצב.
הכלב פקח עין אחת, הביט בה. ושוב נרדם.
ובבוקר, כשכולם אכלו ארוחת בוקר, יואל לפתע אמר:
– אמא, תראי, ג’ינג’י מחייך!
ואכן – לוע הכלב היה מרוצה. כאילו מילא את ייעודו.
מיכל ניגשה, כרעה לידו, חיבקה אותו. הכלב הניח ראשה על ברכיה.
– אנחנו אוהבים אותך, – לחשה מיכל.
ג’ינג’י נאנח בשקט. ועצם עיניים, נצמד בביטחון.
איפשהו רחוק, מעבר לעולם הזה, בחור צעיר עמד ליד נהר זך וחייך. חברו מצא בית חדש. ואהבה חדשה. וזה אומר שהכל בסדר. הכל כמו שצריך.
