דורון חזר מהציד זועם כמו צרעה בצנצנת. את המגפיים זרק ליד הדלת – אחד ימינה, אחד שמאלה. את הז’קט השליך על הקולב, החטיא, אפילו לא טרח להרים. נכנס למטבח, רעש עם הקומקום.
יעל ישבה בסלון, גללה בטלפון. שמעה את בעלה הולך – בכבדות, בעצבנות, כל צעד כמו תלונה. הכלב הג’ינג’י בובי שכב לרגליה, חוטמו על כפותיו. אוזניים מסורבות, זנב לא מכשכש. תמיד הרגיש כשהבעל במצב רוח כזה, והשתדל לא להיתקל בעיניים.
– אז ככה, – דורון נעמד במשקוף הדלת, ידיים על המותניים, כמו שעשה תמיד כשהיה אומר משהו, לדעתו, סופי. – הכלב לא מתאים לציד. חסר תועלת, לא כלב. אימנתי אותו ואימנתי – אפס תוצאות. ברווז נופל – הוא יושב. ארנבת עוברת – הוא מפהק. צריך להיפטר.
יעל הרימה עיניים. הביטה בבעלה ברוגע, בתשומת לב, כמו שמביטים במישהו שאמר משהו מטופש מאד, אבל עדיין לא מבין זאת.
– להיפטר? – חזרה על המילה כאילו טועמת אותה.
– נו, מה לעשות? להאכיל פראייר? כלב ציד צריך לצוד. וזה… – דורון נופף בידו לעבר בובי, שהצמיד עצמו עוד יותר לרגלה של יעל. – מחר אקח אותו ליאיר, אולי יסכים לחסל. ואם לא – אזזרוק אותו בצומת.
“זרוק אותו בצומת” – פה משהו נצמד אצל יעל.
היא קמה בשקט. בובי קם מיד אחריה, מביט אליה בחשש מלמטה. יעל עברה על פני בעלה למסדרון, פתחה את הארון העליון ושלפה מזוודה – גדולה, כחולה, על גלגלים. אותה מזוודה שפעם נסעו איתה לאילת, כשהיו עוד נוסעים לאנשהו יחד.
דורון עקב אחריה במבט, אבל לא אמר דבר. כנראה חשב שהיא מתחילה סידור עונתי של בגדים.
אבל יעל פתחה את חצי הארון של דורון.
חולצות – אחת, שתיים, שלוש, ארבע. בדיוק. תחתונים, גרביים – לכיס הצדדי. ג’ינס – אחד ליציאה, אחד לעבודה. סוודר אפור, מתנה מאמא. סכין גילוח מהאמבטיה. מברשת שיניים.
דורון הופיע בפתח חדר השינה והביט דקות ספורות בשקט. ואז הבין.
– מה את עושה?
– אורזת לך מזוודה, – ענתה יעל באותו טון שבו אמרה “ארוחת ערב על הכיריים” או “נגמר הלחם”.
– איזו מזוודה? בשביל מה?
– נו, אמרת שצריך להיפטר. אז אני נפטרת.
דורון מצמץ. ואז התיישב לאט על קצה המיטה, כאילו רגליו נכנעו.
– בגלל כלב?
– לא בגלל כלב. בגללך.
היא סגרה את הרוכסן והתיישרה. בובי נכנס בשקט לחדר ונשכב ליד הסף, כאילו שומר.
– אני אגיד לך, דורון, מכיוון שהתחלנו. אתה קורא לבובי פראייר. לא יודע לצוד, אין תועלת. ובוא נספור ממי יש פה תועלת.
– יעל, נו, מה את מתחילה.
– בובי לא מביא ברווז, נכון. אבל הוא מקבל אותי כל בוקר כאילו שהייתי חודש במילואים. שם כפה על הברך כשאני בוכה. ואני בוכה, דורון, הרבה. כי אתה חוזר מהעבודה – לטלוויזיה. מציד – לספה. איתי בפעם האחרונה דיברת כמו שצריך כשהגיע חשבון חשמל גבוה. שלושה משפטים רצוף – זה היה אירוע.
דורון פתח פה.
– את משווה אותי לכלב?
– לא משווה. קובעת עובדה. בובי חי. מרגיש. אוהב. סתם כך, בלי אינטרס. לא צריך שאני אהיה רזה או שאבשל מרק. צריך שאני אהיה. אתה, דורון, מתי בפעם האחרונה שמחת שאני קיימת?
דממה תלתה בחדר כמו כביסה על חבל – כבדה, רטובה, לא נוחה.
דורון הביט במזוודה. אחר כך באשתו. בובי הרים ראש והביט בו ללא טינה, ללא כעס. פשוט הביט. כלבים לא יודעים לשמור טינה, הלב שלהם גדול מדי.
– לא התכוונתי ברצינות, – אמר דורון. – התלהבתי. החבר’ה צחקו.
– החבר’ה צחקו. ואתה, כדי שלא תתבייש מולם, החלטת לזרוק יצור חי. שסומך עליך. שרץ אליך כשאתה חוזר הביתה. והוא לא יודע שאתה תזרוק אותו. הוא חושב שאתה טוב.
דורון שפשף את פניו בידיו. הזיפים דקרו – לא התגלח יומיים בציד.
– אז מה, המזוודה זה ברצינות?
יעל שתקה. מחוץ לחלון ציפורים רבו על עץ התפוח. המקרר רעם ושתק.
– ברצינות, דורון. העניין לא בבובי. בובי הוא הטיפה האחרונה. אתה על יצור חי ככה – “להיפטר”, “לזרוק בצומת”. ואם מחר אני לא מוצאת חן – גם תיפטר? תיקח לאמא – לא מתאים? קחי?
– נו, הגזמת.
– אתה הגזמת. מזמן. הפסקת לראות שיש סביבך חיים. אני חיה. בובי חי. אנחנו לא כלים. לא רובה שאפשר למכור אם יורה עקום. אנחנו משפחה. ומשפחה לא זורקים.
דורון ישב והרגיש מה שלא הרגיש הרבה זמן. פעם – הוא אמר, אשתו הסכימה. לא כי יעל חסרת אופי. היא ידעה לשתוק – בסבלנות, בנשיות. שמרה. החליקה. והוא התרגל שיכול לומר כל שטות – ושום דבר לא יקרה.
והנה – קורה.
בובי ניגש לדורון ונעץ בו אף רטוב. פשוט ניגש, כי ראה: לאדם קשה. וכשקשה – צריך להיות קרוב. בובי ידע זאת לא בשכל – בבטן, בכל עורו הג’ינג’י.
דורון הביט בכלב. באף הרטוב, בעיניים החומות, בזנב שהתנודד בביישנות – נו, מה, שלום?
ופתאום זה תפס אותו. לא עד דמעות – גבר בכל זאת. אבל משהו התהפך בפנים, כמו סירה בגל – טרופ, ואתה כבר בצד השני.
– יעל. תוציאי את המזוודה.
– למה?
– כי, – הוא ליטף את ראשו של בובי, – אני טיפש.
– זה אני יודעת. השאלה – טיפש שלומד, או שאפשר לחרוש על ראשו?
דורון חייך. אפילו עכשיו – ידעה.
– לומד. סלחי לי. על בובי. ועל הכל.
יעל ניגשה למזוודה, פתחה את הרוכסן. הוציאה את סכין הגילוח, את המברשת, הניחה על השידה.
– את החולצות תתלה בעצמך.
דורון הנהן. רכן לעבר בובי וגירד לו מאחורי האוזן.
– נו, פראייר, – קולו רעד. – ממשיכים לחיות?
בובי כישכש בזנב עד שכמעט הפיל את מנורת הרצפה. קפץ, ליקק באף. התיישב והביט בשניהם בהבעה שיש רק לכלבים: אושר מוחלט, שלא מגיע להם בזכות.
לציד הבא דורון יצא בלי בובי. חזר עם שני ברווזים ושקית עצמות סוכר מהשוק.
– למי זה? – שאלה יעל, למרות שידעה.
– לפראייר, – גמגם דורון. וחייך.
ואת המזוודה יעל החזירה לארון העליון. אבל לא עמוק. ככה שאפשר יהיה לשלוף.
לכל מקרה.
