אלי חזר מהציד כועס כמו צרעה בצנצנת. הוא זרק את המגפיים בפתח – אחד ימינה, אחד שמאלה. את המעיל השליך לעבר הקולב, החטיא, אפילו לא טרח להרים אותו. נכנס למטבח, רעש בקומקום.
נועה ישבה בחדר, גללה בטלפון. שמעה את בעלה הולך – בכבדות, בעצבנות, כל צעד כמו תביעה. לוקי, הכלב האדמוני, שכב לרגליה, ראשו על כפותיו. אוזניים צמודות, זנב לא מכשכש. הוא תמיד הרגיש כשהבעלים במצב רוח כזה, והשתדל לא לעלות על עיניהם.
– אז ככה, – אלי עמד במשקוף, ידיים על המותניים, כמו שעשה תמיד כשאמר משהו שלפי דעתו היה סופי. – הכלב לא טוב לציד. חוסר תועלת, לא כלב. אימנתי ואימנתי – אפס תוצאות. ברווז נופל – הוא יושב. ארנב עובר – הוא מפהק. צריך להיפטר.
נועה הרימה עיניים. הביטה בבעלה ברוגע, במבט חד, כמו שמסתכלים על מישהו שאמר משהו טפשי מאוד, אבל עוד לא הבין את זה בעצמו.
– להיפטר? – חזרה על המילה, כאילו טועמת אותה.
– נו, מה? להאכיל פרזיט? כלב ציד צריך לצוד. וזה… – אלי נופף בידו לעבר לוקי, שנצמד לרגלה של נועה עוד יותר. – מחר אקח אותו לאבי, אולי יסכים לחסל. ואם לא – אז לזרוק בצד הכביש.
“לזרוק בצד הכביש” – כאן משהו בפנים של נועה נשבר.
היא קמה בשקט. לוקי מיד התרומם אחריה, מביט מלמטה בדאגה. נועה עברה על פני בעלה למסדרון, פתחה את הארון העילי ושלפה מזוודה – גדולה, כחולה, על גלגלים. אותה מזוודה שאיתה נסעו פעם לאילת, כשהיו עוד נוסעים לאנשהו ביחד.
אלי עקב אחריה במבט, אבל לא אמר דבר. חשב כנראה שאישתו מתחילה סידור עונתי של בגדים.
אבל נועה פתחה את חצי הארון של אלי.
חולצות – אחת, שתיים, שלוש, ארבע. בזהירות. תחתונים, גרביים – לכיס הצדדי. ג’ינס – אחד של סופ”ש, אחד לעבודה. סוודר אפור, מתנה מהאמא. סכין גילוח מהאמבטיה. מברשת שיניים.
אלי הופיע בפתח חדר השינה והביט כמה שניות בשתיקה. ואז קלט.
– מה את עושה?
– אורזת לך מזוודה, – ענתה נועה באותו טון שבו אמרה “אוכל על הכיריים” או “נגמר הלחם”.
– איזו מזוודה? בשביל מה?
– נו, אמרת שצריך להיפטר. אז אני נפטרת.
אלי מצמץ. אחר כך התיישב על קצה המיטה לאט, כאילו רגליו בגדו בו.
– בגלל כלב?
– לא בגלל כלב. בגללך.
היא סגרה את הרוכסן והתיישרה. לוקי נכנס בשקט לחדר ונשכב ליד הדלת, כמו שומר.
– אני אגיד לך, אלי, עכשיו כשכבר התחלנו. אתה קורא ללוקי פרזיט. לא יודע לצוד, אין תועלת. בוא נספור ממי יש תועלת פה.
– נועה, נו, מה את מתחילה.
– לוקי לא מביא ברווז, זה נכון. אבל כל בוקר הוא מקבל אותי כאילו הייתי חצי שנה בחו”ל. שם כפה על הברך כשאני בוכה. ואני בוכה, אלי, הרבה. כי אתה חוזר מהעבודה – וממילא לטלוויזיה. מהציד – לספה. איתי דיברת בפעם האחרונה כמו שצריך כשחשבון החשמל הגיע גבוה. שלושה משפטים ברצף – זה היה אירוע.
אלי פתח פה.
– מה את משווה – אני וכלב?
– לא משווה. קובעת. לוקי חי. מרגיש. אוהב. סתם, בלי אינטרס. הוא לא צריך שאהיה רזה או שאבשל מרק. הוא צריך שאני אהיה. אתה, אלי, מתי בפעם האחרונה שמחת שאני קיימת?
דממה בחדר נתלתה כמו כביסה על חבל – כבדה, רטובה, לא נוחה.
אלי הביט במזוודה. אחר כך באישתו. לוקי הרים ראש והסתכל עליו בלי טינה, בלי כעס. פשוט הסתכל. כלבים לא יודעים להחזיק כעס – הלב שלהם גדול מדי.
– לא באמת התכוונתי, – אמר אלי. – התלהבתי. החבר’ה צחקו.
– החבר’ה צחקו. ואתה, כדי לא להתבייש מולם, החלטת לזרוק יצור חי. שבוטח בך. שרץ אליך כשאתה חוזר הביתה. והוא לא יודע שאתה עומד לזרוק אותו. הוא חושב שאתה טוב.
אלי שפשף את פניו בידיו. הזיפים הקשו – לא התגלח יומיים בציד.
– אז מה, המזוודה – זה רציני?
נועה שתקה. מחוץ לחלון דרורים רבו על עץ החוחית. המקרר רחש ושתק.
– רציני, אלי. העניין לא בלוקי. לוקי – הטיפה האחרונה. אתה ככה על יצור חי – “להיפטר”, “לזרוק בצד הכביש”. ואם מחר אני לא מוצאת חן – גם תיפטר ממני? תקח לאמא – “לא התאימה, קחו חזרה”?
– נו, הגזמת.
– אתה הגזמת. מזמן. הפסקת לראות שיש פה חיים. אני חיה. לוקי חי. אנחנו לא כלים. לא רובה שאפשר למכור אם הוא יורה עקום. אנחנו משפחה. ומשפחה לא זורקים.
אלי ישב והרגיש משהו שלא הרגיש מזמן. פעם – הוא אמר, אישתו הסכימה. לא כי נועה חסרת אופי. היא ידעה לשתוק – בסבלנות, כמו נשים חכמות. שמרה. החליקה. והוא התרגל שאפשר להגיד כל שטות – ושום דבר לא יקרה.
והנה – יש.
לוקי ניגש לאלי ותקע לו אף רטוב ביד. פשוט ניגש, כי ראה: לאדם קשה. וכשקשה – צריך להיות קרוב. לוקי ידע את זה לא בשכל – בבטן, בכל הפרווה האדמונית שלו.
אלי הביט בכלב. באף הרטוב, בעיניים החומות, בזנב שכשכש בביישנות – נו, מה, שלום?
ואז נשבר לו הלב. לא עד דמעות – גבר בכל זאת. אבל משהו התהפך בפנים, כמו סירה בגל – פלופ, ואתה כבר בצד השני.
– נועה. תכניסי את המזוודה.
– למה?
– כי… – הוא ליטף את ראשו של לוקי. – אני אידיוט.
– זה אני יודעת. השאלה – אידיוט שלומד, או שאפשר לחרוש על הראש שלו?
אלי חייך. אפילו עכשיו – ידעה.
– לומד. סליחה. על לוקי. ועל הכל.
נועה ניגשה למזוודה, פתחה. הוציאה את סכין הגילוח והמברשת, הניחה על השידה.
– את החולצות תתלה בעצמך.
אלי הנהן. רכן אל לוקי וגירד מאחורי האוזן.
– נו, פרזיט, – קולו רעד. – ממשיכים לחיות?
לוקי כשכש בזנב כל כך חזק שכמעט הפיל את המנורה. קפץ, ליקק באף. התיישב והביט על שניהם באותו מבט שיש רק לכלבים: של אושר מוחלט, לא ראוי, שאין לו הסבר.
בציד הבא אלי יצא בלי לוקי. חזר עם שני ברווזים ושקית של עצמות סוכר מהשוק.
– למי זה? – שאלה נועה, למרות שידעה.
– לפרזיט, – גימגם אלי. וחייך.
את המזוודה נועה החזירה לארון העילי. אבל לא עמוק. ככה שאפשר לשלוף.
לכל מקרה.
