– יואב, אתה רוצה תה? – קראה מהמטבח השכנה שרה. היא נהגה לבוא אליו תדיר – מביאה מאפים, לפעמים קציצות. אמרה: “אתה לבד, כמו אצבע. צריך לאכול.”
– לא צריך, שרה, – נופף בידו, מבלי להסתובב.
עברה שנה. שנה שלמה.
והוא עדיין לא הצליח לסלוח לעצמו. לעזאזל עם אותו יום.
הוא מיהר אז. היה צריך לנסוע לעיר, אל הנוטריון. לחתום על איזה מסמכים של יעל המנוחה. עצבים על הקצה, הראש הום, וריקי, הכלבה שלו.
תערובת רגילה עם עיניים חכמות וזנב שמתנועע תמיד. אחרי שיעל מתה, רק היא נשארה. היצור החי היחיד בבית שקיבל אותו כשחזר מהעבודה, שמח בכל פעם שהופיע.
ובאותו בוקר, בטיול, היא הסתובבה בין הרגליים. פעם מרחרחת משהו בצד הכביש, פעם חוזרת אחורנית. הרצועה נמתחה, נרפתה.
– ריקי, תעמדי כבר! – צעק עליה אז. משך ברצועה. משך חזק.
היא צווחה.
והוא לא עצר. המשיך ללכת, כועס על כל העולם. על עצמו.
הם עצרו בכביש המהיר. משאיות רעמו לידם, מכוניות חלפו. הוא הוציא טלפון – רצה להתקשר, לבדוק את השעה. ובדיוק אז…
משיכה. הקרבינה נפתחה, ורצועה ריקה נשארה בידו.
ריקי זינקה אל מעבר לכביש.
הוא צעק. רץ אחריה, מנופף בידיים, עוצר מכוניות. אבל היא נעלמה בשיחים בצד הדרך. פשוט התאדתה.
חיפש אותה. שלושה ימים הלך לאורך הכביש, קרא לה, שרק.
אחר כך ויתר.
החליט – מתה. נדרסה או קפאה איפשהו ביער. הוא אשם. צעק, משך. ככה נענש.
ואתמול צלצל טלפון.
– שלום, זה יואב? הייתה לך כלבה?
קול אישה. צעיר. קצת לחוץ.
– הייתה.
– אנחנו ממקלט “תקווה”. יש אצלנו, בקיצור, כלבה שהביאו אלינו. לפי השבב המספר שלך. אתה יכול לבוא?
הלב נפל.
– איזו כלבה?
– תערובת אדמדמה. כבר זקנה. צולעת על רגל אחורית.
הוא שתק. לחץ על הטלפון עד שהפרקים הלבינו.
– אתה בא? – שאלה שוב הצעירה.
– אני בא.
ועכשיו הוא עמד ליד החלון ולא הצליח להזיז עצמו מהמקום.
מפתחות האוטו היו על השולחן. המעיל תלוי במסדרון. רק שעת נסיעה.
אבל הוא פחד.
פחד שזאת לא היא.
ופחד שכן.
המקלט קיבל אותו בנביחות.
עשרות קולות – צרים, צרודים, נואשים – התערבבו ליללה אחת. יואב סגר את דלת הרכב וקפא. ידיים רעדו.
“טיפש זקן,” חשב. “מה אתה רועד כמו עלה ברוח?”
אבל הרגליים כאילו דבקו באספלט.
– יואב? – מהשער יצאה בחורה. צעירה, במעיל בלוי, שערה אסוף מתחת לכיפה סרוגה. – אני מיה. דיברנו אתמול.
הוא הנהן. גרונו נחסם – מילים לא יצאו.
– בוא. היא בכלוב הרחוק.
הם הלכו בין הכלובים. כלבים השתגרו לסורגים, ייבבו, שרטו בכפות. יואב הביט לרגליו. שלג חרק מתחת לסוליות.
– אתה יודע, – פתחה מיה, – הביאו אותה אלינו רק שלשום. קרובי משפחה של סבתא אחת. היא מתה, והם לא יכולים להשאיר את הכלבה.
– סבתא?
– כן. רבקה. גרה ליד הכביש המהיר, בבית קטן. אומרים שהיא איספה את הכלבה לפני שנה. טיפלה בה. הרגל הייתה שבורה, כנראה רכב פגע בה. הסבתא ריפאה אותה, אבל לא הוציאה אותה מהחצר – פחדה שתברח שוב לכביש.
יואב עצר.
– על הקולר היה מספר?
– היה. אבל הספרות נמחקו כמעט. הסבתא ניסתה להתקשר, אבל לא הצליחה – פעם חייגה מספר לא נכון, פעם… בקיצור, לא נועד. ואז היא החליטה שהבעלים נטשו אותה. כאילו, לא מחפשים.
יואב לחץ ידיים בכיסים. היא הייתה בחיים. כל הזמן הזה בחיים. והוא אפילו לא ניסה להמשיך לחפש אחרי שלושת הימים ההם.
– הנה, – מיה עצרה ליד כלוב רחוק. – היא פה.
יואב הרים עיניים.
וראה את ריקי שלו.
היא ישבה בפינה על שמיכה ישנה. פרווה אדמדמה דהתה, הלוע האפיר. רגל אחורית אחת מקופלת תחתיה – עדיין צולעת, כנראה.
הכלבה הרימה ראש. הביטה בו. וקפאה.
יואב צעד קדימה. עוד צעד. אצבעותיו אחזו בסורגים הקרים.
– ריקי? – צפצף. קולו נסדק.
הכלבה נרעדה. אוזניה זקפו.
– זה אני. ילדה שלי, זה אני.
היא קמה. בצליעה, עשתה כמה צעדים לעבר הסורגים. עצרה במרחק מטר ממנו.
פשוט עמדה והביטה.
יואב ירד על ברכיו ממש בשלג. הושיט יד דרך הסורגים.
– סלחי לי, – נשף. – סלחי, טיפשה אדמדמה. צעקתי אז. משכתי אותך. ואחר כך הפסקתי לחפש. החלטתי שמת. פחדתי, את מבינה?
דמעות זלגו מעצמן.
הכלבה צעדה קדימה. עוד צעד. בזהירות, כאילו בודקת אם הוא לא ייעלם.
יואב קפא. אפילו הפסיק לנשום.
ואז ריקי התקרבה ממש. נגעה באפו הקר בכף ידו. ליקקה את אצבעותיו.
– לפתוח? – שאלה מיה בשקט, שעמדה לידו ומחתה דמעה בלא משים.
יואב הנהן.
המנעול נצמד. דלת הכלוב נפתחה.
וריקי, צולעת, מגושמת, אך זינקה היישר אליו. נצמדה לרגלו והניפה בזנב בשמחה.
יואב חיבק אותה. טמן פניו בפרווה האדמדמה.
– נוסעים הביתה, – לחש. – שומעת? הביתה. ושוב לא אשחרר אותך לשום מקום. לשום מקום.
ריקי ייבבה בשקט.
והניפה בזנב עוד יותר.
– היא לא אוכלת טוב, – אמרה מיה בשקט, כרעה לידו. – בימים הראשונים סירבה לחלוטין. חשבנו, אתה יודע. ככה זה לפעמים – כלבה מגיעה למקלט ופשוט נכבית. במיוחד זקנות. הן נקשרות לאנשים יותר ממה שאנחנו חושבים.
– אני יודע, – השיב יואב בצרידות. – תמיד ידעתי.
ליטף את ראשה של ריקי. היא פתחה עיניים – עכורות, עייפות – והביטה בו. ובמבט הזה היה הכל.
– מיה, – יואב הרים עיניים, – היא תצליח? כלומר, תחיה עוד?
הבחורה נאנחה.
– הווטרינר אומר – לב חלש. הרגל התאחה לא נכון, אז היא צולעת. בקושי נשארו שיניים. אבל אתה יודע, יואב, אני פה כבר שלוש שנים. וראיתי הרבה. כלבים – הם לא כמו בני אדם. הם לא מתים ממחלות. הם מתים מגעגוע. ואם יש בשביל מי לחיות…
היא לא סיימה. ולא היה צורך.
יואב הבין.
הוא קם בזהירות.
– נוסעים הביתה, ילדה, – לחש. – שרה הכינה קציצות. את אוהבת קציצות, נכון? ותישני על הספה. על הספה שלי. שאסרתי עליך תמיד, זוכרת? לא אסור יותר. תישני איפה שאת רוצה. רק אל תלכי, בסדר?
ריקי ליקקה את לחיו.
ויואב הרגיש – לראשונה מזה שנה – איך משהו בפנים מפשיר.
– תודה, – פנה למיה.
– תשמור עליה, – הנהנה היא. – ותשמור על עצמך.
יואב הושיב את ריקי על המושב הקדמי, כרך אותה במעיל ישן. התיישב מאחורי ההגה.
התניע ונסע הביתה.
שרה נבהלת כשראתה אותם בפתח.
– יואב! זאת, זאת ריקי?!
– היא עצמה, – יואב הכניס את הכלבה בזהירות למסדרון, הוריד לרצפה. – נמצאה.
– אלוהים, – השכנה טפחה בידיה, כרעה. – ילדה שלי! איך כחשה. יואב, קח אותה למטבח, אני מיד נותנת לה אוכל!
ריקי סובבה בדירה לאט, צולעת. הרחיחה כל פינה, כל חפץ מוכר. אחר כך חזרה ליואב ונשכבה לרגליו.
– ככה טוב, – הנהן. – נשארת איתי.
שרה האכילה את ריקי – מעט, בזהירות, כדי לא להזיק. הכלבה אכלה בתאווה, נחנקת, כאילו פחדה שייקחו ממנה.
– לאט, לאט, – הרגיע יואב, ליטף את גבה. – לא הולך לשום מקום. תאכלי ברוגע.
בערב טיפסה ריקי על הספה. יואב לא גירש – כמו שהבטיח. פשוט כיסה אותה בשמיכה חמה, התיישב לידה.
הדליק טלוויזיה, אבל לא צפה. רק ליטף את הפרווה האדמדמה ושתק.
וריקי הניחה ראש על ברכיו ועצמה עיניים.
וזנבה נע קלות – ממש מעט, אבל נע.
יואב הביט בחלון. בחוץ ירד שלג – כמו לפני שנה. כמו באותו יום ארור על הכביש המהיר.
אבל עכשיו הכול היה שונה.
לראשונה מזה שנה הוא לא פחד מיום המחר.
כי ידע: מחר ריקי תתעורר לידו. וגם מחרתיים. וכמה ימים שעוד נגזר עליהם.
