תשמע, איציק, מה שקרה – שכנה רחל צעקה מהמטבח: “איציק, אתה רוצה תה?” היא באה אליו כל הזמן – מביאה קציצות, מרק. אמרה: “אתה לבד לגמרי, צריך לאכול”.
“לא, רחל,” הוא הניף ידו בלי להסתובב.
עברה שנה. שנה שלמה.
והוא עדיין לא סלח לעצמו. לעזאזל עם היום ההוא.
הוא מיהר אז. היה צריך לנסוע לתל אביב, לנוטריון. לחתום על איזה מסמכים של נועה, אשתו המנוחה. עצבים על הקצה, הראש מזמזם, ופתאום לולה, הכלבה שלו.
כלבה מעורבת רגילה, עם עיניים חכמות וזנב שמכשכש תמיד. אחרי שנועה מתה, רק היא נשארה. היצור החי היחיד בבית שאסף אותו מהעבודה, שמח כל פעם שראה אותו.
ובאותו בוקר, בטיול, היא הסתובבה לו בין הרגליים. מריחה משהו בשוליים, פתאום רצה אחורה. הרצועה נמתחה והתרופפה.
“לולה, תעמדי כבר!” הוא צעק. משך ברצועה. חזק.
היא צווחה.
והוא לא עצר. המשיך ללכת, כועס על כל העולם. על עצמו.
הם עצרו ליד הכביש המהיר. משאיות רעמו, מכוניות חלפו. הוא הוציא טלפון – רצה להתקשר, לבדוק את השעה. ופתאום…
משיכה. הקרבין נפתח, ורצועה ריקה נשארה בידו.
לולה חצתה את הכביש בריצה.
הוא צעק. רץ אחריה, מניף ידיים, עוצר מכוניות. אבל היא נעלמה בשיחים בצד הדרך. פשוט התאדתה.
חיפש אותה. שלושה ימים הלך לאורך הכביש, קרא לה, שרק.
ואז ויתר.
החליט – מתה. נדרסה או קפאה איפשהו ביער. הוא אשם. צעק, משך. ככה העונש.
ואתמול צלצל הטלפון.
“שלום, זה איציק בן-דוד? הייתה לך כלבה?”
קול נשי. צעיר. קצת מתוח.
“הייתה.”
“אנחנו ממקלט ‘תקווה’. הבאנו כלבה. לפי השבב שלך המספר. אתה יכול לבוא?”
הלב נפל.
“איזו כלבה?”
“מעורבת אדומה. זקנה. צולעת על רגל אחורית.”
הוא שתק. לחץ על הטלפון עד שהאצבעות הלבינו.
“אתה בא?” שאלה שוב.
“בא.”
ועכשיו הוא עומד ליד החלון ולא מצליח לזוז.
מפתחות האוטו על השולחן. הז’קט במסדרון. רק שעת נסיעה.
אבל הוא פחד.
פחד שזאת לא היא.
ופחד שכן.
המקלט קיבל אותו בנביחות.
עשרות קולות – דקים, צרודים, נואשים – התערבבו ליללה אחת. איציק סגר את דלת האוטו וקפא. ידיים רעדו.
“זקן טיפש,” חשב. “מה אתה רועד כמו עלה נידף?”
אבל הרגליים דבקו באספלט.
“איציק בן-דוד?” ילדה יצאה מהשער. צעירה, בז’קט בלוי, שיער אסוף מתחת לכובע סרוג. “אני שירה. דיברנו אתמול.”
הוא הנהן. הגרון נחנק – מילים לא יצאו.
“בוא. היא בכלוב הרחוק.”
הם הלכו בין הכלובים. כלבים זינקו לסורגים, ייבבו, שרטו בכפות. איציק הסתכל למטה. שלג פצפץ מתחת לנעליים.
“אתה יודע,” אמרה שירה, “הביאו אותה רק שלשום. קרובים של אישה זקנה. היא מתה, והם לא יכולים להשאיר את הכלבה.”
“אישה זקנה?”
“כן, ורדה. גרה ליד הכביש המהיר, בבית קטן. אומרים שהיא אספה את הכלבה לפני שנה. טיפלה בה. הרגל הייתה שבורה, כנראה רכב פגע. ורדה ריפאה אותה, אבל לא נתנה לה לצאת מהחצר – פחדה שתברח שוב לכביש.”
איציק עצר.
“היה מספר על הקולר?”
“היה. אבל המספרים נמחקו כמעט. ורדה ניסתה להתקשר, אבל לא הצליחה – חייגה מספר לא נכון, או… בקיצור, לא היה לה מזל. ואז היא חשבה שהבעל נטש. אמרה, ‘לא חיפש, אז כנראה ויתר’.”
איציק לחץ ידיים בכיסים. היא הייתה חיה. כל הזמן הזה חיה. והוא אפילו לא ניסה לחפש אחרי שלושת הימים.
“הנה,” שירה עצרה ליד כלוב רחוק. “היא פה.”
איציק הרים עיניים.
ורואה את לולה שלו.
היא ישבה בפינה על שמיכה ישנה. פרווה אדומה דהויה, פנים מאפירות. רגל אחורית אחת כפופה – עדיין צולעת, כנראה.
הכלבה הרימה ראש. הביטה בו. קפאה.
איציק צעד קדימה. עוד צעד. אצבעותיו אחזו בסורגים הקרים.
“לולה?” הוא צחק אחרי קול. הקול רעד.
הכלבה הזדקפה. אוזניה זקורות.
“זאת אני. ילדה שלי, זאת אני.”
היא קמה. צולעת, צעדה כמה צעדים לסורג. עצרה במרחק מטר ממנו.
פשוט עמדה והביטה.
איציק ירד על הברכיים ישר לשלג. הושיט יד דרך הסורגים.
“סלחי לי,” נשם. “סלחי לי, אדומה מטופשת. צעקתי אז. משכתי אותך. ואז הפסקתי לחפש. חשבתי שמת. פחדתי, את מבינה?”
דמעות זלגו מעצמן.
הכלבה צעדה קדימה. עוד צעד. בזהירות, כאילו בודקת אם הוא לא ייעלם.
איציק קפא. הפסיק לנשום.
ואז לולה התקרבה לגמרי. נגחה באף קר בכף ידו. ליקקה את האצבעות.
“לפתוח?” שאלה שירה בשקט, שעמדה בצד ומחתה דמעה בסתר.
איציק הנהן.
המנעול נקלח. דלת הכלוב נפתחה.
ולולה, צולעת, מגושמת, הסתערה עליו. נצמדה לרגל וכשכשה בזנב בשמחה.
איציק חיבק אותה. טמן פנים בפרווה האדומה.
“הולכים הביתה,” לחש. “שומעת? הביתה. ושוב לא אעזוב אותך. לעולם.”
לולה ייבבה בשקט.
וכשכשה בזנב עוד יותר.
“היא לא אוכלת טוב,” אמרה שירה בשקט, התיישבה לידו על הברכיים. “בימים הראשונים סירבה לגמרי. חשבנו, אתה יודע. ככה זה – כלבה נכנסת למקלט ופשוט נכבית. במיוחד זקנות. הן נקשרות לאנשים יותר ממה שאנחנו חושבים.”
“אני יודע,” גירגר איציק. “תמיד ידעתי.”
ליטף את ראשה של לולה. היא פקחה עיניים – עכורות, עייפות – והביטה בו. וכל המבט הזה אמר הכל.
“שירה,” איציק הרים עיניים, “היא תוכל? כלומר, לחיות עוד?”
שירה נאנחה.
“הווטרינר אומר לב חלש. הרגל התאחה לא נכון, אז צולעת. כמעט בלי שיניים. אבל אתה יודע, איציק? אני פה שלוש שנים. ראיתי הכל. כלבים – הם לא כמו בני אדם. הם לא מתים ממחלות. הם מתים מגעגוע. ואם יש בשביל מי לחיות…”
היא לא סיימה. אבל לא היה צריך.
איציק קם בזהירות.
“בואי הביתה, ילדה,” לחש. “רחל הכינה קציצות. את אוהבת קציצות, נכון? ותישני על הספה. על הספה שלי. שאסרתי עלייך תמיד, זוכרת? לא אסור יותר. תישני איפה שאת רוצה. רק אל תלכי, בסדר?”
לולה ליקקה אותו בלחי.
ואיציק הרגיש – לראשונה מזה שנה – שמשהו בפנים מפשיר.
“תודה,” הוא פנה לשירה.
“תשמור עליה,” היא הנהנה. “ותשמור על עצמך.”
איציק הושיב את לולה על המושב הקדמי, עטף בז’קט ישן. התיישב ליד ההגה.
התניע ונסע הביתה.
רחל נאחזה כשראתה אותם בפתח.
“איציק! זאת, זאת לולה?!”
“היא עצמה,” איציק הכניס בזהירות את הכלבה למסדרון, הוריד לרצפה. “נמצאה.”
“אלוהים,” השכנה חבטה בידיים, ירדה למטה. “ילדה שלי! ככה כחושה. איציק, תוביל אותה למטבח, אני מיד נותנת לה אוכל!”
לולה הסתובבה בדירה לאט, צולעת. הריחה כל פינה, כל חפץ מוכר. אחר כך חזרה לאיציק ונשכבה לרגליו.
“יפה,” הוא הנהן. “נשארת איתי.”
רחל האכילה את לולה – לאט, בזהירות, לא להזיק. הכלבה אכלה בתאווה, נחנקת, כאילו פחדה שיקחו לה.
“לאט, לאט,” הרגיע איציק, ליטף גבה. “לא הולך לשום מקום. תאכלי ברוגע.”
בערב לולה עלתה לספה. איציק לא גירש – כמו שהבטיח. פשוט כיסה אותה בשמיכה חמה, התיישב לידה.
הדליק טלוויזיה אבל לא צפה. רק ליטף את הפרווה האדומה ושתק.
ולולה הניחה ראש על ברכיו ועצמה עיניים.
והזנב שלה זע קלות – בדיוק בקושי, אבל זע.
איציק הביט בחלון. בחוץ ירד שלג – אותו שלג מלפני שנה. אותו שלג מהיום הארור ההוא על הכביש.
אבל עכשיו הכל היה אחרת.
לראשונה מזה שנה הוא לא פחד מיום המחר.
כי ידע: מחר לולה תתעורר לידו. ומחרתיים. וכמה ימים שנמדדו להם.
