— נו, — אמרה החמות מהפתח, בלי להגיד שלום, בלי לחלוץ נעליים, — איזה זבל יש לך במסדרון? אנשים גרים, ואצלם — כמו הומלסים!
נועה לא ענתה. היא עמדה ליד חלון המטבח, הביטה בחצר והחזיקה ביד טלפון שכבר לא הראה שום דבר חשוב — פשוט האיר כמו מנורת לילה. בעלה יונתן רחש מאחורי אימו במבט של אדם ששכח מזמן איך יש דעה משלו.
ניצה — כך קראו לחמות — הייתה אישה מונומנטלית. לא בגובה, אלא בנוכחות: היא תפסה חלל לגמרי, עד הסוף, כמו ריהוט שאין לאן להעביר. שיער צבוע בצבע קרמל שרוף, טבעות על כל אצבע, סוודר עם לורקס — גם בערב שישי, גם בחום. שפתיים קפוצות. עיניים — חדות, מהירות, מבחינות בהכל ומתמחרות הכל.
— בסדר, — אמרה היא, עכשיו רכה יותר, באינטונציה אחרת — זו שנועה קראה לה בלב “מצב ההעמידות פנים”. — אנחנו רק נתבונן בבית הקיט וניסע. תראי מה יש איך יש, ואנחנו מיד חזרה. יונתן, אמרת — לכמה שעות?
יונתן הנהן. יונתן תמיד הנהן.
בית הקיט הגיע לנועה מסבתה — בית עץ במושב כפר אורן, עם גינה קטנה, עץ תפוח זקן ומרפסת שבה אפשר לשתות קפה בבוקר ולהקשיב לשקט. נועה השקיעה בבית הזה שלוש שנים ואת כל הכסף שחסכה עוד מהאוניברסיטה. החליפה את הרצפות. החליפה חלונות. צבעה את הקירות בגוון הלבן המדויק שחיפשה הרבה בקטלוגים. תלתה וילונות פשתן. שמה אמבטיית ברזל יצוק שהביאו מתל אביב.
זה היה הבית שלה. רק שלה.
לפני הנישואים — בדיוק שלה. אחרי — איכשהו לבד זה הפך ל”שלנו”, למרות שיונתן לא בילה שם יום אחד עם מברשת או את בידיו.
ביום שישי הם יצאו בשבע בערב. נועה נהגה, ניצה ישבה מאחור והעירה על הכביש, נהגים אחרים, שלטים והתנהגות משאיות בכביש המהיר. הגיעו לבית כשכבר החשיך.
— נו, — אמרה החמות כשיצאה מהרכב וסקרה את המגרש, — אנשים חיים.
במשפט הזה לא הייתה הערצה. הייתה — קנאה, מכוסה באדישות. נועה קלטה זאת מיד, כמו שתופסים ריח עשן עוד לפני שרואים אש.
הם עברו בבית. ניצה נגעה בכל בידיה — הוילונות, השיש, הכלים בארון. פתחה ארונות. הציצה לתוך המחסן.
— פה לח, — הודיעה היא, עומדת בחדר השינה.
— פה בסדר, — ענתה נועה.
— אני אומרת — לח. יונתן, אתה מרגיש?
יונתן משך אוויר באפו והנהן. כמובן, הנהן.
נועה יצאה למרפסת. התיישבה. הביטה בגינה — שם, בחושך, ניחשו שיחי דומדמניות שנטעה בעצמה. שמעה מאחור איך החמות כבר מדברת בטלפון, מספרת למישהו על הבית, על “איזו יופי אשתו של יונתן בנתה פה”.
אשתו של יונתן. לא נועה. לא אדם עם שם. רק תוספת לבן.
— תקשיבי, — צעקה ניצה מהחדר, — אפשר שאביא מחר את אחותי? יהיה לה פה טוב.
נועה לא הספיקה לענות.
האחות הגיעה בשבת באחת עשרה בבוקר. יחד עם בעלה, בתה הבוגרת ועם החבר של הבת, שנועה לא זכרה את שמו.
הם הגיעו בידיים ריקות.
את זה נועה שמה לב מיד — מכונית, אנשים, רעש, צחוק, ואף שקית. לא לחם, לא נקניק, לא זוג עגבניות. פשוט אנשים שבאו לאכול.
אחותה של החמות — רחל — הייתה גרסה של ניצה, רק רועשת יותר. היא מיד התחילה להסביר לכולם איך היה צריך לעשות את המרפסת, איפה לשים את המנגל ולמה עץ התפוח נטוע לא במקום.
— את נטעת בעצמך? — שאלה את נועה.
— לא, זה של סבתא.
— נו, לסבתא מותר, — אמרה רחל בנדיבות.
נועה הלכה למטבח. הוציאה מהמקרר את כל מה שהיה: גבינה, נקניק, ביצים, ירקות, שאריות של אטריות שבישלה לעצמה אתמול. הדליקה קומקום.
יונתן נכנס אחריה.
— אולי נעשה שניצל? — שאל.
— בשר במקפיא. להפשיר הרבה זמן.
— נו תוציא, שיופשר.
נועה הביטה בו. הוא הביט בחלון, שם אימו הראתה לרחל את הגינה במבט של בעלת בית.
— יונתן, — אמרה נועה בשקט. — הבטחת — נתבונן וניסע.
— נו… הם כבר הגיעו.
— מי הזמין אותם?
— אמא רצתה להראות…
— אמא רצתה. — נועה חזרה על זה לאט, כדי שישמע איך זה נשמע.
הוא לא שמע. או העמיד פנים.
הבשר הופשר בשלוש. עד אז נועה כבר ערכה שולחן על המרפסת — בידיה, באוכל שלה, בכלים שלה, שגם אותם תצטרך לשטוף אחר כך. ישבו סביב השולחן שבעה אנשים שהיא לא הזמינה. דיברו כולם בבת אחת. ניצה סיפרה איך בתקופה הסובייטית נסעה לבית הקיט של מנהל המפעל ושם היה “זה — בית קיט, לא כמו היום”. רחל התלוננה על שכנים. החבר של הבת הביט בטלפון.
יונתן צחק. היה לו טוב.
נועה אספה צלחות.
— תעזבי, אחר כך! — נופפה החמות בידה. — שבי, מה את כמו משרתת?
משרתת. בדיוק.
נועה הניחה את הצלחות בכיור ויצאה לגינה. עמדה ליד עץ התפוח, שהיא לא נטעה אבל שהיה עכשיו שלה — לפי מסמכים, לפי זכות, לפי כל שורה בחוזה. שלפה טלפון. כתבה לחברה: “הם נשארים ללילה. אני מרגישה שנחנקת.” אחר כך מחקה. כתבה שוב: “הם נשארים. אני נוסעת הביתה.”
אבל לא נסעה.
כי זה היה הבית שלה. לנסוע היו צריכים הם.
ביום ראשון בבוקר ניצה שתתה תה וסיפרה איך טוב יהיה לבא שוב בסוף השבוע הבא — “עם לינה, רגיל, כאנשים”.
נועה הקשיבה, הנהנה וחשבה רק על דבר אחד: על המנעול הקטן מברזל ששכב אצלה בבית במגירת השולחן.
היא זכרה איפה הוא.
ביום שני היא לקחה אותו מהמגירה מיד אחרי העבודה.
המנעול היה קטן — צפוף, כבד, עם קשת מפלדה מחוסמת. נועה קנתה אותו לפני כשנתיים, עוד כשסיימה את השיפוץ — פחדה שמישהו מהרחוב יגיע לכלים. אחר כך שכחה. אחר כך מצאה. אחר כך שוב שכחה.
עכשיו היא החזיקה אותו בידה והביטה בו כמו שמביטים בדבר שפתאום התגלה כנחוץ.
מפתחות השער היו אצלה. רק אצלה.
היא נסעה לכפר אורן ביום רביעי בערב — לבדה, אחרי העבודה, בשעה שבע. לא סיפרה לאיש. ליונתן כתבה שהיא מתעכבת — הוא ענה “אוקי” ושלח לב, כי ככה היה יותר קל מאשר לדבר.
הבית עמד שקט, חשוך, מריח מעץ ומעשב שהתקרר. נועה עברה בחדרים, פתחה חלונות, הדליקה קומקום. התיישבה על המרפסת והביטה הרבה בגינה, שם בחושך ניחש עץ התפוח — הוא כבר התחיל להתמלא בפירות קטנים וקשים שיבשילו רק באוגוסט.
אחר כך היא הוציאה את המנעול.
על השער כבר היה אחד — ישן, מתנדנד, עם רווח. אפשר היה לפתוח אותו בכל דבר, אפילו בסיכת שיער. נועה הסירה אותו, שמה בכיס ותלתה חדש. סובבה את המפתח פעמיים. משכה בקשת.
לא זזה.
היא חזרה לבית וישבה הרבה ליד שולחן המטבח עם כוס תה שהספיק להתקרר בעוד חשבה. חשבה לא על אם היא עושה נכון — זה כבר הוכרע, זה היה ברור, כמו העובדה שעץ התפוח נטוע בדיוק במקום הנכון ואף רחל לא תזיז אותו. חשבה על דבר אחר: על מה שתגיד ניצה כשתראה שאין לה מפתח. על איך יגיד יונתן — נו, למה את ככה, אמא רק רצתה, הם לא התכוונו רע. על זה שהמילים “לא התכוונו רע” היא שמעה כל כך הרבה פעמים שהן חדלו להיות בעלות משמעות.
לא התכוונו רע — זה כשפעם אחת.
כשכל יום שישי — זה סתם.
יונתן התקשר ביום חמישי.
— אמא שואלת אם הם יכולים לבוא שוב בשבת הזו.
נועה שתקה שנייה.
— לא, — אמרה.
— מה — לא?
— בשבת הזו לא.
— אבל הם…
— יונתן. — היא אמרה את שמו בניחותא, בלי אינטונציה שיכולה להיחשב ככעס. כעס הוא ידע לעקוף — עשה פרצוף נעלב, השתתק, והשיחה הלכה לכיוון אחר. — אני רוצה שנסכים. כשמישהו בא לבית הקיט, אני צריכה לדעת מראש. לא בבוקר שישי, לא בערב שלפני. מראש.
— נו, אמא לא ידעה שרחל…
— אני לא מדברת על רחל. אני מדברת על חוק.
— איזה חוק…
— שלי. — היא השתתקה קצת. — זה הבית שלי, יונתן. אני בניתי אותו. אני משלמת עליו. אני מחליטה מי בא לכאן ומתי.
דממה בקו הייתה ארוכה — כזו שנועה הספיקה לראות בה את כל מה שיונתן לא ידע להגיד בקול: בלבול, רוגז, רצון שהכל יסתדר מעצמו איכשהו.
— את אנוכית, — אמר לבסוף. בשקט, כמעט מופתע.
— אולי, — הסכימה נועה.
היא לא הסבירה שאנוכיות זה כשגונבים. וכשמגנים על מה ששלך מלכתחילה — זה נקרא אחרת.
ניצה התקשרה ביום ראשון.
— שמעתי שאת מחליפה מנעולים שם.
— תליתי מנעול חדש על השער, כן.
— תתני מפתחות?
— לא.
הפוגה.
— לא, — חזרה נועה באותה רוגע שבה דיברה עם יונתן יום קודם. היא גילתה שהמילה הזו נעשית קלה יותר בכל פעם — כמו שריר שמתחילים סוף סוף להשתמש בו. — אם תרצו לבוא, נסכים מראש, ואני אפתח. אבל מפתחות לא יהיו.
— את… — ניצה, נראה, לא מצאה מילה מיד. — גם ליונתן יש חלק בבית הזה!
— יונתן יודע את המספר שלי.
היא הניחה את השפופרת.
לא בגסות. לא בחבטה. פשוט — הניחה, כי השיחה נגמרה.
ביום שישי שלאחר מכן היא נסעה לכפר אורן לבדה.
פתחה את המנעול במפתח שלה.
בשלה קפה, יצאה למרפסת, הקשיבה איך בגינה השכנית מנקר נקר — נדיר באזור הזה, אורח מזדמן. קראה ספר שדחתה מפברואר. בצהריים באה השכנה שושנה — הביאה צנצנת ריבת פטל, ישבה חצי שעה, דיברה על זה שהקיץ יבש השנה והתפוחים יהיו קטנים אבל מתוקים. הלכה. נועה חזרה לספר.
לערב הגיע יונתן.
הוא התקשר מראש — שעה לפני. זו הייתה הפעם הראשונה.
היא פתחה לו את השער, והם ישבו הרבה על המרפסת כמעט בשתיקה — לא כי נעלבו, אלא כי לא היה מה להגיד בינתיים. כל הדברים החשובים כבר נאמרו, והעובדה שיונתן בא והתקשר שעה לפני — גם זו הייתה שיחה, בלי מילים.
הוא עצמו שטף כלים אחרי ארוחת הערב.
נועה שמה לב לזה, אבל לא אמרה כלום.
לפעמים מספיק פשוט לשים לב.
המנעול תלה על השער — קטן, צפוף, ממתכת כהה, בכלל לא בולט לעין. נועה ראתה אותו בכל פעם שהגיעה. הוא לא היה סמל. לא היה נקמה. לא היה הצהרה.
הוא היה פשוט מנעול.
על השער שלה. אל הבית שלה.
והמפתח שכב רק בכיס שלה — שם, איפה שהיה צריך להיות מלכתחילה.
אוגוסט הגיע חם ושקט.
התפוחים התמלאו, כמו שהבטיחה שושנה — קטנים, קשים, עם הריח המיוחד שרק לעצי תפוח גן ישנים, שלא נגעה בהם שום כימיה חקלאית. נועה באה עכשיו בכל יום שישי, לפעמים בערב חמישי אם העבודה שחררה מוקדם. פתחה את המנעול, הדליקה קומקום, התיישבה על המרפסת וחשה משהו כל כך פשוט ונשכח מזמן, שבמשך הרבה זמן לא מצאה מילה. אחר כך מצאה: שלווה. לא שקט, לא בדידות — דווקא שלווה, שקיימת כשהחלל סביבך סוף סוף שלך.
יונתן בא בשבתות. התקשר שעה לפני, לפעמים שעתיים. פעם אחת הגיע עם מיכל בשר למנגל, שקנה בלי רשות ופרק בבושת פנים מתא המטען, הסביר שכבר מזמן רצה, שזה — דבר טוב, נירוסטה, לא מחליד. נועה הביטה בו, במיכל המוזר הזה, בערפו שהיא הכירה בעל־פה כבר שש שנים, וחשבה: נו. מתישהו היה צריך להתחיל.
על ניצה הם לא דיברו. זה הפך לחוק לא כתוב — לא כי אסור, אלא כי אין צורך: הכל נאמר, העמדות הוגדרו, ולחזור לזה היה מלחכות במה שכבר התחיל, נראה, להחלים.
החמות התקשרה בתחילת אוגוסט — שוב, כמו שלא קרה כלום, באותה ביטחון מונומנטלי שבו נכנסה למסדרונות זרים בלי לחלוץ נעליים.
— רחל ואני רוצות לבוא ביום ראשון הבא. יונתן אומר שאת עכשיו דורשת להזהיר שבוע מראש.
— מבקשת, — תיקנה נועה. — לא דורשת. מבקשת.
— נו, מבקשת. אפשר?
נועה השתתקה — לא מרוע, אלא כי באמת חשבה. ביום ראשון הבא היא התכוונה לטייח את שפת השביל לאורך הדרך ורצתה שקט. אבל גם להחזיק הגנה לנצח לא היה מטרתה. המטרה הייתה אחרת: סדר. לא מלחמה.
— ביום ראשון הבא אני עסוקה, — אמרה. — בעוד שבועיים — בבקשה. אבל רחל שתודיע — באה או לא. אני צריכה לדעת כמה אנשים.
ניצה השתתקה. בשתיקה הזו שמעה נועה מאבק — בין ההרגל לדחוק לבין תחושה חדשה, שעדיין לא מוכרת, שאין על מה ללחוץ כאן, נראה.
— טוב, — אמרה לבסוף. יבש, בלי חום, אבל — אמרה.
בעוד שבועיים הן באו שתיהן — ניצה ורחל, בלי בעלים, בלי צעירים. נועה קיבלה אותן ליד השער. פתחה את המנעול במפתח שלה, נתנה להן לעבור, נכנסה אחריהן.
על המרפסת היה ערוך שולחן: תה, ריבת הפטל של שושנה, עוגת תפוחים שנועה אפתה בעצמה — בפעם הראשונה בחייה, לפי מתכון ממחברת המתכונים של סבתא, שנמצאה במחסן עוד במאי. העוגה קצת נשרפה מצד אחד והייתה קצת עקומה, אבל הריחה טוב.
— אפת בעצמך? — שאלה רחל.
— בעצמי.
— נו, — אמרה היא בלי אירוניה. פשוט — התפלאה.
ניצה ישבה זקופה, כמו תמיד, והביטה בגינה. הטבעות נצנצו בשמש. הסוודר היום היה בלי לורקס — פשוט, פשתן, בהיר. אולי חום. אולי משהו אחר.
— תפוחים בקרוב לקטוף, — אמרה.
— בסוף אוגוסט, כנראה.
— רחל ואני יודעות להכין ריבה. אם תרצי — נעזור.
נועה הביטה בה. ניצה לא הביטה בחזרה — הביטה בעץ התפוח, ופניה היו כאלה שלא ראתה קודם: בלי שפתיים קפוצות, בלי עיניים מהירות שמעריכות. פשוט — אישה לא צעירה, שמביטה בגן של מישהו אחר וחושבת על משהו שלה.
— אולי, — אמרה נועה.
היא לא אמרה “כן”. אבל גם לא אמרה “לא”.
יונתן בא לערב, כשאמא ודודתו כבר התכוננו ללכת. הן לא התעמתו עם נועה במבטים, לא דנו בעבר, לא שמו נקודות על האי — פשוט שתו תה, דיברו על תפוחים, על קיץ יבש, על זה שבשנה הבאה כדאי לשתול תותים לאורך הגדר. נועה הקשיבה וענתה — קצר, רגוע, בלי אותה מתיחות פנימית שישבה בה כל היום אחרי ביקוריהן, כמו קוץ.
כשהן נסעו ויונתן יצא לשער ללוות את המכונית, נועה נשארה על המרפסת לבדה.
מעבר לגדר דיברו קולות בשקט, אחר כך נטרקה דלת, אחר כך — שקט. שמש שקיעה מונחת על קרשי המרפסת בפסים כתומים ארוכים. אי־שם בגינת השכנים שוב ניקר נקר — או אחר, או אותו אורח מזדמן שמשום מה התעכב.
נועה ישבה וחשבה ששום דבר לא נפתר סופית. ניצה לא הפכה לאדם אחר. יונתן לא הפך פתאום לאיש שיודע להגיד “לא” לאימו — הוא רק התחיל, בקושי, מילה מילה, ללמוד את זה. רחל בכל זאת חשבה שעץ התפוח נטוע לא במקום. כל זה לא נעלם.
אבל משהו השתנה.
המנעול תלה על השער — קטן, ממתכת כהה, כמעט בלתי נראה. המפתח שכב בכיס. וכשיונתן חזר מהשביל והתיישב לצידה, והם שתקו הרבה, מביטים באיך האור כבה מעל הגינה — השתיקה הזאת הייתה אחרת. לא זו שמסתירים בה טענות שלא נאמרו. זו שבאופן פשוט — טוב.
נועה מזגה לעצמה תה שהתקרר וחשבה שבסוף אוגוסט, כשהתפוחים יבשילו, היא אולי תתקשר לניצה. בעצמה. ראשונה. ותגיד: בואו — להכין ריבה.
אולי.
אם תרצה.
כי זה הביתה, עץ התפוח שלה והבחירה שלה — למי לפתוח את השער.
המפתח שכב בכיס.
שם, איפה שהיה צריך להיות.
בסוף אוגוסט התפוחים בכל זאת נפלו מעצמם.
לא כולם — רק אלה שהיו בצד, ליד הגדר, לשם הכי הרבה זמן נפלה צל. נועה מצאה אותם בשבת בבוקר, כשיצאה עם קפה למרפסת: שלושה תפוחים בעשב, מעט מרוסקים אבל שלמים.
היא הרימה אחד. נשכה ישר, בלי סכין.
שושנה לא שיקרה — קטנים, אבל מתוקים.
יונתן באותו בוקר ישן. הגיע מאוחר, עייף, ונועה לא העירה אותו — שיישן. היא ישבה לבדה, הקשיבה איך מעבר לגדר מתחיל את בוקרו גן זר, וחשבה שספטמבר כבר ממש קרוב ובקרוב יהיה פה ריח אחר — עלים רטובים, אדמה שהתקררה, הריח המיוחד של סוף, שמשום מה אף פעם לא עצוב.
לניצה היא לא התקשרה בסוף. לא מכעס — פשוט לא התקשרה, וזהו. אולי תתקשר בשנה הבאה. אולי לא. גם זה היה זכותה — לא למהר, לא לסגור ולא לפתוח לפני שתרגיש שהיא מוכנה.
יונתן יצא למרפסת בעשר — פרוע, עם סימן כרית על הלחי, עם ספל שמילא בעצמו, בלי לשאול איפה מה. אז הוא זכר. אז הוא ביקר מספיק.
הוא התיישב לידה. הביט בגינה.
— תפוחים נופלים, — אמר.
— אני יודעת.
— צריך לאסוף.
— אחר כך.
הם שתקו. שתקו טוב.
נועה גמרה את הקפה, שמה את הכוס על המעקה והביטה במנעול — הוא היה נראה מכאן, מהמרפסת, אם יודעים לאן להביט. כהה, צפוף, אמין.
פשוט מנעול.
על השער שלה.
