היום סגרתי את המנעול ונשמתי לרווחה. סוף סוף. יומיים חופש לפניי, בלי תורים, בלי שקילות של סחורה, בלי פריקות והעמסות.
“נועה, את עובדת מחר?” – נשמע מאחורי הגב הקול המוכר.
לא הספקתי אפילו להסתובב – כבר ידעתי מי זה. אברהם בן-ציון. תמיד בא ברגע הכי לא מתאים.
“מחר יום ראשון,” – אמרתי בקיצור, בלי להסתובב. – “חופש.”
“אה… הבנתי. טוב, אני אבוא ביום שני אז.”
הסתובבתי בכל זאת. הזקן עמד עם תיק בד בלוי, במעיל מהוה, והביט בי איכשהו מבולבל. כאילו קיווה למשהו.
“שוב יספור אגורות חצי שעה,” – חלפה בי המחשבה.
“בוא ביום שני,” – זרקתי והלכתי לכיוון הבית.
והוא תמיד כזה – מגיע רגע לפני הסגירה, בוחר שניים-שלושה דברים זולים, ואז בקופה מתחיל לחטט בארנק, לספור מטבעות. התור מאחוריו גדל, אנשים נאנחים, והוא כאילו לא שם לב. איטי כזה. מעצבן.
ביום ראשון בבוקר, כשעברתי ליד המכולת, עצרתי כמו מקורקעת.
ליד הדלת ישבה חתולה. רגילה, אפורה, מרוטה ורזה מאוד. אבל המוזר – לא סתם ישבה. היא התרוצצה מהדלת לחלון, גירדה את הסף בציפורניים, הציצה לתוך החרך, מיאה. ורק כך – כל כך מתחנן, כל כך נואש.
“קדימה מפה!” – הניפיתי יד.
החתולה אפילו לא זזה. רק הביטה בדלת.
“חסרת בית,” – חשבתי והמשכתי.
ביום שני התקרבתי למכולת בלב כבד. החתולה לא נעלמה. שכבה ליד הסף מכורבלת, תשושה.
המפתח הסתובב במנעול. הדלת נפתחה.
ואז שמעתי. ציוץ דקיק, בקושי נשמע. איפשהו בפינה, מאחורי המדפים.
נכנסתי, הסתכלתי – והלב נפל למטה.
גור חתולים. קטן, עיוור, חסר ישע. מונח בין קופסאות קרטון, מצייץ ברחמים, מזיז כפות.
החתולה פרצה פנימה אחרי, קפצה אל הגור, התחילה ללקק אותו, לגרגר.
“אלוהים,” – לחשתי. – “כך ניסית להגיע אליו.”
עמדתי מעל קופסת קרטון ולא ידעתי מה לעשות. החתולה השתכנה לצד הגור, ליקקה אותו, גרגרה – בפעם הראשונה מזה יממה היא נרגעה.
ובראש שלי רק מחשבה אחת: “אסור להחזיק חיות במכולת. איפה לשים אותם?”
“תקשיבי, את נותנת,” – מלמלתי בקול. – “איך בכלל חדרת לכאן? מתי הספקת?”
החתולה רק התלחמה אל הגור יותר.
נזכרתי: ביום שישי בערב, כשסגרתי, בכניסה התקהלו קונים. עומס, מהירות. בטח אז היא חדרה. בלי ששמתי לב. וילדה בלילה, כשהמכולת עמדה ריקה.
וכל יום ראשון היא התרוצצה בחוץ, ניסתה לפרוץ חזרה.
“טוב,” – נשמתי. – “עכשיו נמציא משהו.”
מזגתי לחתולה מים בכוס פלסטיק, שברתי חתיכת נקניק מבושל מהסנדוויץ’ שלי. היא שתתה בתאווה, במהירות, כאילו פחדה שייקחו ממנה.
אחר כך פתחתי את המכולת לקונים.
הראשונה נכנסה השכנה, דודה שושנה. ראתה את החתולה עם הגור וטפחה בידיה:
“אוי, נועה! מאיפה?”
“נו…” – הנפתי יד. – “חדרה איכשהו. תקשיבי, שושנה, אולי את לוקחת? אצלך הנכדים אוהבים חיות.”
דודה שושנה קמטה את האף:
“יש לנו כבר חתול. זקן, רשע. יחנוק את כולם. לא, לא, סליחה.”
הבא היה דוד מיכה-השרברב. גם הוא סירב:
“אשתי לא תסכים. היא מתעטשת מהפרווה.”
אחר כך באה אמא צעירה עם ילד. הילד אפילו הושיט יד אל הגור, אבל האם משכה אותו:
“אל תיגע! מלוכלך! מחלות שונות. בוא נלך מפה.”
עמדתי מאחורי הדלפק והרגשתי איך משהו מתכווץ בפנים. כל סירוב הכה בחזה בהמהום עמום.
“באמת אף אחד לא ייקח?”
עד הצהריים כבר התייאשתי.
בערך בשלוש אחר הצהריים הדלת נפתחה, ונכנס אברהם בן-ציון.
כרגיל – לאט, בזהירות. תיק בד בידו. בירך בשקט, הניד ראש.
אפילו לא הספקתי לענות – הוא עצר ליד הכניסה, התכופף ליד הקופסה.
“אוי,” – אמר בשקט. – “מי זה כאן?”
החתולה הרימה ראש, הביטה בו בחשש.
אברהם בן-ציון הושיט יד בעדינות, ליטף את ראשה. היא סגרה עיניים, התחילה לגרגר.
“נועה,” – פנה אליי. – “ומה יהיה איתן?”
נאנחתי:
“לא יודעת, אברהם. להחזיק פה אסור. ואף אחד לא רוצה לקחת.”
“מובן.”
הוא שתק, אחר כך שוב ליטף את החתולה. הגור צייץ בשקט, זז.
“אפשר…” – התחיל אברהם והסתבך. – “אפשר שאני אקח אותן?”
קפאתי. הבטתי בזקן ולא האמנתי למשמע אוזניי.
“אתה?” – שאלתי. – “ברצינות?”
“כן.” – הוא חייך בביישנות. – “לי לבד בכל מקרה משעמם. פה תהיה לי חברה. נכון, אני לא יודע איך לטפל בהן. אבל אלמד. אקרא באינטרנט.”
לפתע הרגשתי גוש עולה בגרון. הזקן האיטי הזה, שכמה פעמים מיהרתי אותו, דחפתי אותו, כעסתי עליו.
הוא היה היחיד שלא עבר ליד.
“אברהם,” – לחצתי. – “תודה לך. באמת. תודה.”
הוא הניף ידיו:
“מה פתאום. לי גם נעים. בבית ריק. אשתי נפטרה לפני שלוש שנים. אין ילדים. אז אני בא לכאן כל יום, כדי שתהיה לי עם מי להחליף מילה.”
התביישתי. כל כך התביישתי, שרציתי לבלוע את האדמה.
תמיד כעסתי שהוא איטי. שהוא מעכב את התור.
והוא פשוט בודד.
אברהם לקח בזהירות את הקופסה עם החתולה והגור. תמך מלמטה, שלא תתנדנד. החתולה הביטה בו בחשדנות, אבל לא התנגדה. כאילו הבינה – האיש הזה לא יפגע.
“רק אני לא יודע איך לסחוב אותן הביתה,” – אמר מהורהר. – “הקופסה גדולה, לא נוחה. והן מתנדנדות שם.”
“רגע” – רצתי למחסן וחזרתי עם קופסת קרטון חזקה יותר. – “הנה, בזו יותר טוב. ויש ידיות.”
העברתי בעצמי את החתולה והגור, ריפדתי בתחתית בד רך. הידיים רעדו. לא ברור ממה – מהתרגשות או מהבושה שכרסמה בי מבפנים.
“נועה, אולי תייעצי לי,” – אברהם חייך בהיסוס, – “מה לקנות להן? אוכל בטח צריך? קערה?”
לפתע ראיתי בבירור: הזקן מבולבל. הוא לקח אחריות, אבל אין לו מושג מה לעשות הלאה. ובכל זאת לקח. כי לא יכול היה לעבור ליד.
“חכה,” – אמרתי בנחישות.
הלכתי לאורך המדפים, אספתי את כל הדרוש: פחית שימורים לחתול, שקית אוכל יבש, שתי קערות פלסטיק, חבילת חול לארגז.
“זה בשבילך,” – הושטתי שקית לאברהם.
“מה פתאום. אני אשלם.”
“לא צריך,” – חתכתי. – “ממני. סתם ככה.”
הוא רצה להתנגד, אבל הסתכלתי עליו בחומרה כזו שרק הנהן:
“תודה. תודה רבה.”
אברהם לקח את הקופסה והשקית, פנה ליציאה. ליד הדלת הסתובב:
“נועה, מה דעתך? צריך לקחת אותן לוטרינר?”
“כן,” – הנהנתי. – “מחר תלך. שיבדוק שהכל בסדר.”
“בסדר. אלך, כמובן.”
הוא יצא. הדלת נסגרה בצלצול שקט.
נשארתי לבד.
במכולת היה שקט. ריק. רק על הרצפה, בפינה, מונחת קופסת קרטון ישנה – זו שבה שכב הגור.
ניגשתי, הרמתי את הקופסה, רציתי לזרוק. ופתאום לא יכולתי. ישבתי על הרצפה, הצמדתי את הקופסה לחזה ובכיתי.
דמעות זלגו על הלחיים, טפטפו על הקרטון.
נזכרתי איך כעסתי על אברהם. איך מיהרתי אותו. איך נאנחתי כשהוא נכנס למכולת. איך חשבתי: “שוב הזקן הזה. שוב יספור אגורות.”
והוא כזה התברר.
בלי לחשוב פעמיים, לקח חתולה עם גור. למרות שהוא בקושי גומר את החודש – רואים בבגדים, איך שהוא סופר מטבעות בארנק.
אבל לא עבר ליד.
“אלוהים,” – חשבתי, – “איזו טיפשה אני. איזה לב אטום.”
ניגבתי דמעות בכף היד, קמתי מהרצפה. זרקתי את הקופסה לפח. חזרתי לדלפק.
הקונים התחילו לזרום.
יום עבודה רגיל.
אבל משהו בתוכי השתנה. הסתכלתי על הקונים אחרת. כבר לא רק בתור שצריך לשרת מהר. אלא בתור אנשים, שלכל אחד סיפור משלו. ואף פעם לא תדע מה בלב של אדם.
מחר אני בטוח אשאל את אברהם איך החתולה והגור. איך הם מסתדרים. אם צריך עזרה.
ולעולם לא אמהר אותו שוב.
עברו יומיים.
חיכיתי לאברהם. הצצתי לדלת, הקשבתי לצעדים במסדרון. אבל הוא לא בא.
והדאגה רק גדלה. “אולי קרה משהו? אולי חלה? או עם החתולה משהו לא בסדר?”
ביום השלישי לא יכולתי יותר.
שאלתי אצל השכנים את הכתובת. התברר שאברהם גר בבית הסמוך, בקומה שלישית.
קניתי שקית תפוחים, חבילת ביסקוויטים – ככה, לצורה, לא בידיים ריקות – ואחרי העבודה הלכתי אליו.
הדלת לא נפתחה מיד. אחר כך נשמעו צעדים מדשדשים, ועל הסף הופיע אברהם. מופתע, מבולבל.
“נועה? את… אליי?”
“כן,” – הושטתי את השקית. – “החלטתי לבקר. מה שלומך? מה שלום החתולה והגור?”
פניו של הזקן האירו בחיוך. כזה חם, אמיתי, שהקל על ליבי.
“כנסי, כנסי!” – הזיז הצידה. – “הן אצלי מסודרות מעולה!”
הדירה היתה קטנה, צנועה. ריהוט ישן, שטיח בלוי. אבל נקייה, נעימה.
על אדן החלון, על שמיכה מקופלת, נמנמה החתולה. לצדה התעסק הגור – כבר מחוזק, פרוותי.
“הנה הן,” – אמר אברהם בגאווה. – “קראתי לחתולה מיצי. ולגור – צוקי. כי הוא כזה קטן ושקט.”
ניגשתי, ליטפתי בעדינות את מיצי. היא פקחה עין אחת, גרגרה וחזרה לנמנם.
“איזה יפים,” – אמרתי בשקט.
“נו.” – אברהם חייך מפה לאוזן. – “את יודעת, לקחתי אותן לוטרינר. הכל בסדר.”
הוא דיבר ודיבר – על איך מיצי בלילה הראשון התחבאה מתחת לספה, וגררה את הגור לשם, איך אחר כך התרגלה, איך עכשיו היא מקבלת אותו בדלת כשהוא חוזר.
ביציאה התעכבתי על הסף:
“אברהם, אתה בא למכולת. אני אחכה לך.”
הוא הנהן:
“אבוא.”
והוסיף בשקט:
“תודה לך, נועה. על הכל.”
“זה אני שמודה לך,” – עניתי. – “אתה בן אדם אמיתי.”
למחרת אברהם שוב הגיע למכולת. כרגיל – לאט, עם תיק בד.
אבל הפעם קיבלתי אותו בחיוך. הוצאתי מהמחסן שרפרף, הנחתי ליד הדלפק:
“שב, אברהם. אל תמהר. אני לא ממהרת לשום מקום.”
הוא הנהן בתודה. התיישב. התחיל לבחור מצרכים בנחת.
ובפעם הראשונה לא מיהרתי את הזקן.
