בערב ראש השנה במיוחד בא להאמין בניסים. סיפור עם סוף מיסטי אמיתי אני רוצה לחלוק איתכם היום.
בדירת הסטודיו שבה גר יוסף כהן, הריח מלא אטריות אינסטנט זולות ובדידות ישנה.
הדייר ישב ליד החלון בכיסא הבודד שנותר שלם והביט ברחוב הריק.
– מה עכשיו? – מלמל לעצמו. – על מה תחיה?
עבודה לא הייתה כבר חצי שנה. אשתו שירה עזבה לשכן יובל לפני חודש. לקחה הכל, אפילו את החתולה מיקה, שאימצו באביב שעבר.
– אני לא רוצה להסתכל עליך, – אמרה לבסוף. – מריח ממך וודקה אפילו בבוקר.
ומה עוד הייתה יכולה לומר? האמת.
היום יוסף אפילו לא נגע בבקבוק – פשוט לא היה כסף. את עשרים השקלים האחרונים בזבז על האטריות הארורות.
לפתע נשמע מיאון רחמן במסדרון.
– שוב החתולה של השכן, – הניף יוסף את ידו.
אבל המיאון לא פסק. להפך, נעשה מתמיד יותר.
יוסף קם, ניגש לדלת, הקשיב.
– ומה אתה רוצה? – רטן ופתח את הדלת.
על משטח המדרגות ישב חתול אפור. רטוב, פרוע, עם פרווה מלוכלכת. על צווארו התנדנד קולר בלוי.
החתול הרים את ראשו והביט ישר בעיני יוסף.
– לך מפה, – הניף יוסף בידו בעייפות. – גם לי אין מה לאכול.
אבל החתול לא עזב. התקרב יותר, התחכך ברגליו.
יוסף התכופף, בדק את הקולר. על תגית קטנה ושחוקה היה חרוט: “ברוך”.
– ברוך? – הופתע יוסף. – שם מוזר לחתול.
והחתול השיב במיאון חזק, כאילו מאשר.
ביומיים הראשונים ניסה יוסף לגרש את האורח הלא קרוא. אבל ברוך לא ויתר. ישב מתחת לדלת, מיאה, שרט. וכשיוסף יצא לחנות, החתול הלך בעקבותיו.
– מה, נדבקת אליי? – שאל יוסף ביום השלישי, מביט בעיניים האפורות.
ברוך גרגר בתשובה.
– בסדר, היכנס. אבל רק זמנית. עד שנמצא בעלים.
בדירה התנהג החתול בצורה מוזרה. לא חקר את השטח, כמו שעושות חיות בדרך כלל. מיד הלך לחלון, קפץ על אדן החלון וקפא, מביט לרחוב.
– מה אתה מחפש? – התעניין יוסף.
ברוך לא ענה. פשוט ישב והביט למרחק.
כעבור שבוע, חייו של יוסף התחילו להשתנות.
קודם קרה הדבר הבלתי ייאמן – התקשרו מהעבודה הישנה.
– יוסף כהן? – שמע קול מוכר של המנהל. – זה איתן בן-יהודה. יש שיחה.
יוסף קפא. בטח רוצים לגבות ממנו נזקים על אותו היום האומלל שבו הגיע לעבודה שיכור.
– אני שומע, – ענה בצרידות.
– בקיצור. פיטרתי את פדרמן. התברר שהוא אחראי. אבל מחר באה ועדה, צריך למסור פרויקט. תעזור?
– איתן בן-יהודה, חשבתי שאתם כועסים עליי.
– איזה כעס! אתה איש טוב, פשוט החיים לחצו עליך אז. תצא מחר?
יוסף הביט בברוך. החתול ישב על האדן וגרגר, מבלי להסתובב.
– אני יוצא, – אמר יוסף בתקיפות.
העבודה זרמה כמו שעון. הידיים זכרו כל תנועה, העין תפסה כל פגם קטן. עד הערב הפרויקט היה מוכן.
– וואו! – התפעל איתן. – ביום אחד עשית מה שפדרמן עינה שבוע.
– ניסיון, – ענה יוסף בצניעות.
– ניסיון – זה טוב. תחזור לעבוד. רק תנאי – טיפה לא בפה במקום העבודה.
– הבנתי.
בבית ניגש יוסף מיד לברוך.
– נו, חבר, איך הולך? מצאתי עבודה. עכשיו אאכיל אותך.
החתול הסתובב והביט ביוסף. בעיניים הצהובות הבזיק משהו דמוי אישור.
ועוד שבוע אחר כך קרה נס נוסף.
יוסף הלך מהעבודה כשראה דמות מוכרת בכניסה לבניין. שירה. עמדה עם מזוודה ובכתה.
– מה קרה? – ניגש אליה.
– יוסף, – התייפחה. – אפשר אליך? יובל גירש אותי. אמר שכבר נמאס לו.
יוסף הביט באשתו הבוכה. לפני חודש היה מתחנן על ברכיו שתחזור. עכשיו הרגיש רק רחמים.
– כנסי, – אמר בשקט. – תהי תה?
– כן. והחתול הזה של מי? – התפלאה שירה כשראתה את ברוך על האדן.
– שלי עכשיו. קוראים לו ברוך.
– את מיקה זוכרת? לקחתי אותה לאמא. יובל לא אוהב חתולים.
– מובן.
ישבו במטבח ושתו תה. שירה סיפרה על החיים עם יובל, התנצלה, ביקשה סליחה. יוסף הקשיב וחשב שמוזר – לא הייתה כעס. רק עייפות.
– יוסף, נתחיל מחדש? – אמרה. – אני מבינה שהייתי טיפשה. אבל פעם אהבנו אחד את השני.
יוסף הביט בברוך. החתול ישב באותה תנוחה והביט מבעד לחלון.
– את יודעת, שירה, – אמר באיטיות. – אני סולח לך. אפילו מבין. באמת שתיתי אז. אבל להחזיר הכל – אני לא יכול.
– למה? – הביטה בו מופתעת.
– כי אני אחר. ואת אחרת. כבר זרים.
שירה בכתה חזק יותר.
– אבל להישאר ללילה אשאיר אותך, – הוסיף יוסף. – ומחר נעזור לך למצוא דירה. יש לי עכשיו עבודה, אעזור עם כסף לזמן מה.
באותו לילה ישנו בחדרים שונים. ברוך לא זז מיוסף, שכב לידו וגרגר כל הלילה.
בבוקר, כשירה התכוננה ללכת, עצרה ליד הדלת.
– יוסף, אתה באמת השתנית. נהיית חזק יותר, לא יודעת.
– אולי.
עוד חודש אחר כך הציע איתן בן-יהודה ליוסף להיות מנהל עבודה.
– אתה רואה איך החבר’ה מתייחסים אליך. מכבדים. ועובדים איתך יותר טוב.
– אחשוב על זה, – ענה יוסף.
בבית ניגש לברוך.
– מה אתה אומר, חבר? להסכים?
החתול הסתובב והביט בו. בעיניים הייתה איזו עצבות.
– מה איתך? – דאג יוסף. – חלית?
ברוך מיאו בשקט, במיוחד. לא כמו קודם.
באותו לילה התעורר יוסף מתחושה מוזרה. החתול שכב לידו על הכרית והביט ישר בפניו.
– מה איתך, ברוך?
החתול הושיט כפה ונגע בעדינות בלחי של יוסף.
– ברוך, אתה מפחיד אותי.
בבוקר התעורר יוסף לבד.
ברוך נעלם.
יוסף חיפש בכל הדירה, בכל הבניין, בחצר. תלה מודעות עם תמונה של ברוך, התקשר לכל המקלטים. החתול לא נמצא בשום מקום.
– לא יכול להיות! – צעק כשסייר ברחובות. – חלונות היו סגורים! הדלת נעולה!
אבל ברוך התמוסס, כאילו מעולם לא היה.
שלושה ימים יוסף לא יכול היה לאכול. ישב ליד החלון וחיכה. אולי יחזור?
ביום הרביעי צלצל הטלפון. אישה אמרה שתדבר על החתול רק בפגישה.
כעבור שעה היא עמדה בפתח:
– יוסף כהן? קוראים לי נועה. אני מהמודעה. לגבי החתול.
– ראית את ברוך? – נזעק יוסף.
– אפשר להיכנס? קשה לי לעמוד הרבה.
יוסף הכניס את האישה לחדר. היא ישבה בכיסא, נאנחה בכבדות.
– צעיר, ספר לי בבקשה איך נראה החתול שלך.
יוסף תיאר את ברוך – אפור, עיניים צהובות, על הקולר תגית עם השם.
נועה הנהנה.
– מתי הוא הגיע אליך?
– לפני חודשיים. בגשם. רטוב, רעב.
– מובן, – שתקה האישה. – אמור, החיים שלך אחרי שהוא הופיע השתנו?
– השתנו, – ענה יוסף בכנות. – מאוד. מצאתי עבודה, הסתדרתי עם האישה. כאילו הכל הסתדר.
נועה חייכה בעצב.
– אתה יודע, צעיר. ברוך – זה היה החתול שלי. הוא מת לפני חצי שנה. מזקנה. חי ארבע עשרה שנים.
יוסף קפא.
– מה את אומרת?
– הוא תמיד היה מיוחד. מהילדות. הרגיש אנשים. אני לא משוגעת, אם אתה חושב ככה. רק שלפעמים קורים דברים שאי אפשר להסביר.
– אבל איך, למה…
– ברוך בחייו ברח מהבית לעתים קרובות. מצאתי אותו במקומות הכי לא צפויים. כאילו ידע איפה צריך עזרה. בא לאנשים בודדים, לחולים. עזר להם להתגבר על הצרה. ואז חזר הביתה.
יוסף הקשיב, לא מאמין למשמע אוזניו.
– אחרי מותו חשבתי הרבה – למה הוא לא יכול היה להישאר? עוד כל כך הרבה אנשים זקוקים לעזרה.
– ואת חושבת שהוא, שזה באמת היה הוא?
– ואתה חושב שלא? – הביטה נועה ביוסף בעיון. – חתולים רגילים לא מתנהגים ככה. חתולים רגילים לא נעלמים מדירות נעולות.
יוסף ניגש לחלון.
– מה עלי לעשות עכשיו? – שאל בשקט.
– לחיות, – ענתה נועה בפשטות. – לחיות טוב. ברוך לימד אותך להאמין בעצמך מחדש. זו הייתה המתנה שלו.
– ואם אפול שוב? אתחיל לשתות?
– לא תתחיל, – אמרה האישה. – עכשיו אתה יודע שאתה יכול להיות אחר.
אחרי שנועה הלכה, יוסף ישב זמן רב ליד החלון. השמש שקעה, צובעת את השמיים בארגמן.
– תודה, חבר, – לחש אל הריק.
ופתאום נדמה – משב רוח קל הזיז את הווילון. כאילו מישהו בלתי נראה מיאו בתשובה.
כעבור שבוע קיבל יוסף את ההצעה להיות מנהל עבודה. עוד חודש הכיר אישה באוטובוס – היא הסיעה לטפל בחתולה חסרת בית.
– יפה, – אמר יוסף והביט בחתולה המשולשת צבעים.
– כן, אבל אין לה בעלים, – ענתה האישה בעצב. – קוראים לי חנה, דרך אגב.
– יוסף. ומה אם אני אהיה הבעלים?
– אתה?
– נו, אם את לא מתנגדת.
חנה צחקה.
– לא מתנגדת. איך תקרא לה?
יוסף הביט בעיניים הצהובות של החתולה.
– ברוכה. לזכר חתול טוב אחד.
אי שם בשמיים, חתול אפור בשם ברוך גרגר בסיפוק. עבודתו נעשתה.
יוסף שוב האמין בחיים. ובזה שניסים קורים למי שמוכן לקבל אותם.
וזה, אולי, הקסם האמיתי ביותר.
תגידו – זה לא קורה? אולי. אבל אני מאחל לכם בכל זאת לפגוש ברגעים קשים את “ברוך” שלכם.
