בערב השנה החדשה, במיוחד, בא להאמין בניסים. הנה סיפור עם סוף מיסטי באמת.
בדירת סטודיו שבה גר יוסי קליין, הריח של אטריות אינסטנט זולות ובדידות ישנה מילא את האוויר.
יוסי ישב ליד החלון בכורסה היחידה שנשארה, והביט ברחוב הריק.
“מה עכשיו?” רטן לעצמו. “על מה תחיה?”
לא הייתה לו עבודה כבר חצי שנה. אשתו נועה עזבה לשכן לפני חודש. לקחה הכל, אפילו את החתולה מיצי, שאספו באביב שעבר.
“אני לא רוצה להסתכל עליך,” אמרה בסוף. “מריח ממך וודקה כבר בבוקר.”
ומה עוד הייתה יכולה לומר? זו האמת.
היום יוסי אפילו לא נגע בבקבוק – פשוט לא היה כסף. את עשרים השקלים האחרונים הוציא על האטריות הארורות האלה.
לפתע, נשמעה מיאוש רחמני במדרגות.
“שוב החתולה של השכן,” הניף יוסי את ידו.
אבל המיאוש לא פסק. להיפך, הוא נעשה יותר ויותר מתמיד.
יוסי קם, ניגש לדלת, הקשיב.
“מה את רוצה?” רטן ופתח את הדלת.
במרפסת המדרגות ישב חתול אפור. רטוב, פרוע, עם פרווה מלוכלכת. על צווארו התנודד קולר בלוי.
החתול הרים את ראשו והביט ישר בעיניו של יוסי.
“לך מפה,” הניף יוסי בידו בעייפות. “גם לי אין אוכל.”
אבל החתול לא הלך. התקרב, התחכך ברגליו.
יוסי התכופף ובחן את הקולר. על תווית קטנה ובלויה היה חרוט: “בָּרוּךְ”.
“ברוך?” התפלא יוסי. “שם מוזר לחתול.”
והחתול מיאה בקול רם, כאילו מאשר.
ביומיים הראשונים יוסי ניסה לגרש את האורח הלא קרוא. אבל ברוך לא ויתר. ישב מתחת לדלת, מיאה, שרט. וכשיוסי יצא לחנות, החתול עקב אחריו בעקבות.
“אתה נדבק אלי?” שאל יוסי ביום השלישי, מביט בעיניים האפורות.
ברוך גרגר בתשובה.
“בסדר, היכנס. אבל רק זמני. עד שנמצא את הבעלים.”
בדירה החתול התנהג בצורה מוזרה. לא חקר את השטח כמו חיות רגילות. מיד הלך לחלון, קפץ לאדן החדר וקפא, מביט החוצה.
“מה אתה מחפש?” התעניין יוסי.
ברוך לא ענה. פשוט ישב והביט למרחוק.
אחרי שבוע, חייו של יוסי התחילו להשתנות.
קודם קרה דבר לא ייאמן – התקשרו מהעבודה הישנה.
“יוסי קליין?” שמע קול מוכר של המנהל. “זה יגאל בן-דור. יש לנו שיחה.”
יוסי קפא. בטח רוצים לתבוע נזקים מאותו יום ארור שהגיע שיכור לעבודה.
“אני מקשיב,” ענה בקול צרוד.
“בקיצור ככה. פיטרתי את אלון, המנהל. הוא לא אחראי. ומחר באה ועדה, צריך למסור פרויקט. תעזור לי?”
“יגאל, חשבתי שאתה כועס עלי.”
“איזה כועס! אתה איש טוב, פשוט החיים לחצו עליך אז. אתה יוצא מחר?”
יוסי הביט בברוך. החתול ישב על אדן החלון וגרגר, לא מסתובב.
“אני יוצא,” אמר יוסי בתקיפות.
העבודה זרמה כמו שעון. הידיים זכרו כל תנועה, העין תפסה כל פגם קטן. עד הערב הפרויקט היה מוכן.
“אין מילים!” התפעל יגאל בן-דור. “ביום אחד עשית מה שאלון עינה שבוע.”
“ניסיון,” ענה יוסי בצניעות.
“ניסיון זה טוב. תחזור לעבודה. רק תנאי – טיפה אחת בפה במקום העבודה.”
“הבנתי.”
בבית, יוסי מיד ניגש לברוך.
“נו, חבר, מה קורה? מצאתי עבודה. עכשיו אוכל להאכיל אותך.”
החתול הסתובב והביט ביוסי. בעיניים הצהובות הבזיק משהו דמוי אישור.
ועוד שבוע לאחר מכן, קרה נס נוסף.
יוסי הלך מהעבודה כשראה דמות מוכרת בכניסה לבניין. נועה. עמדה עם מזוודה ובכתה.
“מה קרה?” ניגש אליה.
“יוסי,” התייפחה. “אפשר לבוא אליך? ארז גירש אותי. אמר שכבר נמאס לו.”
יוסי הביט באשתו הבוכייה. לפני חודש היה כורע על ברכיו ומתחנן שתחזור. עכשיו הרגיש רק רחמים.
“תיכנסי,” אמר בשקט. “תהיי תה?”
“בבקשה. והחתול הזה של מי?” התפלאה נועה כשראתה את ברוך על אדן החלון.
“שלי עכשיו. קוראים לו ברוך.”
“אתה זוכר את מיצי? לקחתי אותה לאמא. ארז לא אוהב חתולים.”
“מובן.”
ישבו במטבח ושתו תה. נועה סיפרה על החיים עם ארז, התנצלה, ביקשה סליחה. יוסי הקשיב וחשב על זה שמוזר – לא היה כעס. רק עייפות.
“יוסי, בוא נתחיל מחדש?” אמרה. “אני מבינה שהייתי טיפשה. אבל פעם אהבנו אחד את השני.”
יוסי הביט בברוך. החתול ישב באותה תנוחה והביט החוצה.
“את יודעת מה, נועה,” אמר לאט. “אני סולח לך. ואפילו מבין. באמת שתיתי אז. אבל אני לא יכול להחזיר הכל.”
“למה?” נועה הביטה בו בתמיהה.
“כי אני הפכתי לאדם אחר. וגם את. אנחנו זרים כבר.”
נועה בכתה עוד יותר.
“אבל אשאיר אותך ללון,” הוסיף יוסי. “ומחר נעזור לך למצוא דירה. עכשיו יש לי עבודה, אעזור בחודש הקרוב.”
באותו לילה ישנו בחדרים שונים. ברוך לא זז מיוסי כל הלילה, שכב לידו וגרגר.
בבוקר, כשנועה התכוננה ללכת, עצרה ליד הדלת.
“יוסי, באמת השתנית. נהיית יותר חזק.”
“אולי.”
עוד חודש לאחר מכן, יגאל בן-דור הציע ליוסי להיות מנהל עבודה.
“אתה רואה איך החבר’ה מסתכלים עליך. מכבדים אותך. ועובדים איתך טוב יותר.”
“אחשוב על זה,” ענה יוסי.
בבית ניגש לברוך.
“מה אתה אומר, חבר? להסכים?”
החתול הסתובב והביט בו. בעיניים הייתה איזו עצבות.
“מה איתך?” דאג יוסי. “חלית?”
ברוך מיאה בשקט, באופן מיוחד. לא כמו קודם.
באותו לילה יוסי התעורר מתחושה מוזרה. החתול שכב לידו על הכרית והביט ישר בפניו.
“מה איתך, ברוך?”
החתול הושיט כפה ונגע בעדינות בלחי של יוסי.
“ברוך, אתה מפחיד אותי.”
בבוקר יוסי התעורר לבד.
ברוך נעלם.
יוסי חיפש בכל הדירה, בכל הבניין, בחצר. תלה מודעות עם תמונה של ברוך, צלצל לכלביות. החתול לא היה בשום מקום.
“לא ייתכן!” צעק תוך כדי חיפוש ברחובות. “החלונות היו סגורים! הדלת נעולה!”
אבל ברוך נעלם, כאילו מעולם לא היה.
שלושה ימים יוסי לא יכול היה לאכול. ישב ליד החלון וחיכה. אולי יחזור?
ביום הרביעי צלצל הטלפון. אישה אמרה שתדבר על החתול רק בפגישה.
כעבור שעה היא עמדה על הסף:
“יוסי קליין? קוראים לי נעמי רוזן. אני בעקבות המודעה. לגבי החתול.”
“ראית את ברוך?” נזעק יוסי.
“אפשר להיכנס? קשה לי לעמוד הרבה.”
יוסי הכניס את האישה לחדר. היא התיישבה בכורסה, נאנחה בכבדות.
“צעיר, ספר לי בבקשה איך נראה החתול שלך.”
יוסי תיאר את ברוך – אפור, עם עיניים צהובות, קולר עם תווית ושמו.
נעמי רוזן הנהנה.
“מתי הוא הגיע אליך?”
“לפני חודשיים. בגשם. רטוב, רעב.”
“מובן,” שתקה האישה. “תגיד, החיים שלך השתנו מאז שהוא הופיע?”
“השתנו,” ענה יוסי בכנות. “הרבה מאוד. מצאתי עבודה, הסתדרתי עם אשתי. כאילו הכל הסתדר.”
נעמי רוזן חייכה בעצב.
“אתה יודע, צעיר. ברוך היה החתול שלי. הוא מת לפני חצי שנה. מזקנה. חי ארבע עשרה שנה.”
יוסי קפא.
“מה את אומרת?”
“הוא תמיד היה מיוחד. מילדות. הרגיש אנשים. אני לא משוגעת, אם אתה חושב ככה. פשוט לפעמים קורים דברים שאי אפשר להסביר.”
“אבל איך, למה…”
“ברוך כשהיה בחיים, הרבה פעמים ברח מהבית. מצאתי אותו במקומות הכי לא צפויים. כאילו ידע איפה צריך עזרה. הלך לאנשים בודדים, חולים. עזר להם להתמודד. ואז חזר הביתה.”
יוסי הקשיב, לא מאמין למשמע אוזניו.
“אחרי מותו, חשבתי הרבה – למה הוא לא יכול להישאר? כל כך הרבה אנשים עדיין צריכים עזרה.”
“ואת חושבת שהוא… שזה באמת היה הוא?”
“ואתה לא?” נעמי רוזן הביטה בו בעיון. “חתולים רגילים לא מתנהגים ככה. חתולים רגילים לא נעלמים מדירות נעולות.”
יוסי ניגש לחלון.
“מה אני עושה עכשיו?” שאל בשקט.
“חי,” ענתה נעמי בפשטות. “חי טוב. ברוך לימד אותך להאמין בעצמך מחדש. זו הייתה המתנה שלו.”
“ואם אחזור לשתות?”
“לא תחזור,” אמרה האישה. “עכשיו אתה יודע שאתה מסוגל להיות אחר.”
אחרי שנעמי רוזן הלכה, יוסי ישב הרבה ליד החלון. השמש שקעה, צובעת את השמים באדום.
“תודה, חבר,” לחש אל הריק.
ופתאום נדמה – רוח קלה הזיזה את הווילון. כאילו מישהו בלתי נראה מיאה בתשובה.
וכעבור שבוע, יוסי קיבל את ההצעה להיות מנהל עבודה. עוד חודש לאחר מכן, הכיר אישה באוטובוס – היא הסיעה חתולת רחוב לטיפול.
“יפיפיה,” אמר יוסי, מביט בחתולה התלת-צבעית.
“כן, אבל אין לה בעלים,” ענתה האישה בעצב. “קוראים לי חנה, דרך אגב.”
“יוסי. ומה אם אני אהיה הבעלים?”
“אתה?”
“נו, אם את לא מתנגדת.”
חנה צחקה.
“אני לא מתנגדת. איך תקרא לה?”
יוסי הביט בעיניים הצהובות של החתולה.
“בוריסה. לכבוד חתול טוב אחד.”
אי שם גבוה בשמיים, חתול אפור בשם ברוך גרגר בסיפוק. עבודתו נגמרה.
יוסי האמין שוב בחיים. ובעובדה שניסים קורים למי שמוכן לקבל אותם.
וזה, אולי, הקסם האמיתי ביותר.
תגידו – ככה לא קורה? אולי. אבל מי ייתן וגם אתם תפגשו ברגעים קשים את ‘ברוך’ שלכם.
