יומן אישי – אילנה
ארזתי תיק. אני הולך לגור אצל אמא. נמאס לי מהמחנה הזה – זה מה שיונתן אמר, אפילו בלי להסתכל על נועה ועל איתמר, שעמדו קפואים במסדרון.
הם חזרו זה עתה מבית הספר עם התרמילים על הגב, ובפעם הראשונה בחייהם שמעו את אבא קורא להם לא ילדים, אלא מכשול למנוחה שלו. המילה “מחנה” נתלתה באוויר של הפרוזדור – כבדה, מהדהדת ודביקה כמו סירופ שנשפך על לינולאום.
יונתן עמד באמצע המסדרון, כשהוריד בכבדות את התרמיל הגדול שלו לרגל, כאילו זו מצפונו החנוק.
האמת, בחודשים האחרונים בעלי התעייף רק באופן סלקטיבי. כדי לשקוע בספה עד שהיא הפכה לערסל – היה לו כוח. כדי לגלול אינסוף בפיד החדשות – גם. כדי להתווכח בזעם עם קולגה זר באינטרנט על גורל הכלכלה העולמית – בבקשה, אפילו פרץ אנרגיה. אבל לבדוק אצל איתמר תרגיל במהירות של שתי רכבות, או להקשיב לנועה אחרי חוג הריקוד שלה – כאן ה”מפרנס” חטף חסימה אנרגטית פתאומית. הוא נשא את העייפות שלו כמו כתר כבד, דרש שכולם ייסוגו מפניו, ידברו בלחש ויגישו ארוחת ערב בדיוק בשעה.
– נעים מאוד, המלך, – אמרתי בשלווה, כשילבתי ידיים על החזה. לא התכוונתי לעשות היסטריה. – רק אל תשכח את המקדחה.
יונתן מצמץ. הוא כנראה ציפה שאני אזרוק את עצמי על צווארו, אתחיל לחטוף את התיק ואשבע שהילדים ילכו עכשיו לפי הכללים, ושאפסיק לבקש ממנו להוציא את הזבל.
– הם כבר גדולים, – זרק תוך שהוא לובש את המעיל ומצדיק את הבריחה. – שום דבר לא יקרה להם אם ישבו כמה ימים בלי אבא. ואני לא עשוי מברזל.
– ברור שאתה לא מברזל, – הנהנתי. – ברזל יש לנו רק את המחשב הישן מתחת לשולחן, והוא בכלל מרעיש. דרך צלחה לסנטוריום של אמא שלך.
כשהדלת נטרקה מאחוריו, הדירה נעשה שקטה באופן לא טבעי. ניגשתי למטבח לקחת מיץ מהמקרר. איתמר ישב ליד השולחן, מגרד בלי מטרה את המפה באצבע.
– אמא, אם אני רועש, אבא תמיד ילך עכשיו? – שאל הבן שלי לא אלי, אלא אל התקרה.
באותו רגע כל האירוניה שלי התגבשה בגרון. נגמרו הבדיחות. דבר אחד הוא להילחם עם גבר מבוגר על הזכות לנוח, ודבר אחר הוא לראות איך הילד שלך מנסה להכניס את עצמו למסגרת הנוחות של אבא. ניגשתי, חיבקתי אותו בכתפיים ואמרתי בתקיפות:
– אבא לא הלך כי אתה רועש. הוא הלך כי הוא שכח איך להיות מבוגר. ואנחנו נטפל בזה.
בערב ההוא הזמנו פיצה. לא עמדתי ליד הכיריים לבשל מנה בשרית מורכבת. לא גיהצתי חולצות למחר, ולא הקשבתי לרטינות הממורמרות מהספה על כך שאי אפשר להירגע בבית הזה אחרי העבודה. סיימתי בשלווה את ההזמנה שלי מול הלפטופ, קיבלתי העברה לכרטיס, ופתאום הבנתי דבר פרדוקסלי: בלי הנוכחות הגברית שדורשת שירות מתמיד, הבית נעשה קל יותר לנשימה. המבנה של חיי היומיום איבד פרט חשוב אחד, אבל התחיל לעמוד יותר ישר.
בינתיים, “המשלחת למאדים בלי חליפת חלל” בדמות יונתן הגיעה ליעד.
רחל, חמותי היקרה, לא קראה ליונתן אליה מתוך רחמים אימהיים עיוורים. היא הייתה אישה מעשית להפליא. אם הבן הסתכסך עם אשתו ו”זמנית פנוי מהמשפחה” – זה אומר שאפשר להשתמש בו למטרה המיועדת. המלכודת של רחל נסגרה בבלתי נמנע כמו גיליוטינה כבר למחרת בבוקר.
קודם היא האכילה אותו בסופגניות, גונחת ברחמים על ה”רזון” שלו, ואז הוציאה דף רשימות. רשימת מטלות.
יונתן התקשר אלי ביום רביעי. לפי ההד, הוא עמד על רצפת בטון.
– אילנה… – הקול שלו היה כמו של עגור פצוע. – היא הכריחה אותי להחליף ריצוף במרפסת. ומחר אנחנו נוסעים למושב. בא לה לעקור גדם ישן ולפנות זבל מהעלייה.
– שינוי פעילות הוא הנופש הכי טוב! – עניתי בשמחה. – הרי נסעת בשביל שקט? תיהנה מהשקט ומעבודה פיזית.
הוא ברח ביום השלישי.
נכנס לפרוזדור שלנו בערב שישי – מקומט, מסריח מאבק, מקרשים ישנים ומתבוסה מוחלטת. זרק את התרמיל על הרצפה בקול כבד כאילו הביא איתו לבנים מהמושב.
– אני רעב כמו זאב, – הכריז יונתן תוך שהוא מוריד את הנעליים. – מה יש לארוחת ערב?
הוא ציפה שהעונש תם. שאני אשמח לרוץ לכיריים לחמם מרק, אשכח את כל העלבונות, והילדים יצאו בצעקות אושר.
יצאתי מהמטבח, ניגבתי לאט את הידיים במגבת. מאחורי הופיעה בשקט נועה.
– שלום, אבא, – אמרה הבת בקול חלק וקר כקרח. – נחת מאיתנו?
יונתן נחנק מהפתעה. החיוך המוכן של אדון עייף אך נדיב נמס מיד ונעלם אי שם באזור הצווארון.
– לא ברחת מרעש, יונתן, – אמרתי והסתכלתי לו ישר בעיניים. – ברחת מאחריות. וחזרת לא למשפחה, אלא לארוחת ערב. לכן הערב אין לך ארוחת ערב.
הוא פתח פה כדי להתרעם, אבל אז צלצל הטלפון שלי שהיה על השידה. על המסך הופיע: “רחל”. לחצתי ללא היסוס על רמקול.
– אילנה היקרה! – צייצה חמותי בעליזות. – הבורח שלי חזר? אל תפנקי אותו! ביום ראשון שיחזור, הארון במסדרון עוד לא מורכב, הדלתות תלויות על נס!
הסתקתי את השיחה בשתיקה.
יונתן החוויר כאילו זה עתה קיבל צו לעוד משמרת בנייה רצופה. ההבנה שאצל אמא הוא לא בן אהוב ועייף, אלא כוח עבודה חינם בהנחה משפחתית, השתקפה על פניו בכל קשת הצער האמיתי.
– אני בכלל חזרתי הביתה! – ניסה להחזיר לעצמו את הכתר שנפל, הרים קול והתקרב אלי. – יש לי זכות לשכב ולנוח בדירה שלי!
– הדירה הייתה שלי בטרם נישואין, – הזכרתי ברכות אבל עם פלדה כזו שנראה שהמפתחות במנעול צלצלו.
והמילים “אני חזרתי הביתה” נתלו באוויר כבדיחה אבסורדית. נדמה שיונתן בפעם הראשונה בכל שנות הנישואים נזכר בעובדה הזו לא מתוך חשבונות הארנונה, אלא מהטון שלי. היהירות נשרה ממנו לחלוטין. הוא עמד באמצע המסדרון – נופש מיותר שכבר כולם נחו ממנו.
– הלילה אתה לא ישן פה, יונתן, – אמרתי, מקפידה על כל מילה. – וגם לא תמלוך על הספה. אם אתה רוצה לחזור למשפחה – תתחיל לא מארוחת ערב. תתחיל משיחה עם הילדים, מהתנצלות ומפסיכולוג משפחתי.
נועה הסתובבה בשקט והלכה לחדר שלה. נקישת המנעול שנסגר נשמעה בדממת המסדרון חזק יותר מכל שערורייה. זו הייתה מכה שאף תרמיל בגדים לא יגן מפניה.
יונתן הביט בי מבולבל, כאילו ציפה שאני אצחק ואומר שזו מתיחה. אבל לא חייכתי.
– מפתחות על השידה, יונתן, – אמרתי. – ותסגור את הדלת חזק. טיוטה התחילה אצלנו לא מהכניסה, אלא מהרגע שקראת לילדים מחנה.
**הלקח האישי: לפעמים השקט בבית לא מגיע מהרחקת הרעש, אלא מהרחקת מי ששוכח שזה בית, לא מלון. אין כתר יפה יותר מאחריות שמקבלים באהבה, ומי שלא מבין את זה – שיחפש מנוחה במקום אחר.**והלילה, אחרי שננעלה הדלת, ישבנו שלושתנו בסלון. נועה נשענה על כתפי, איתמר כרך את רגליו מתחתיו. השקט לא היה ריק – הוא היה מלא בנשימה משותפת. ידעתי שזה לא הסוף, אלא התחלה של שיעור אחר. אבל לפחות עכשיו, במסדרון שכבר לא הדהד בצעקות, ידענו בדיוק מי קובע את החוקים בבית.
