—אה, תראי, זה בדיוק מה שקרה. יובל, בעלי, נכנס הביתה עם מבט נבוך, מגלגל מפתחות ביד ואומר: “המובילים יהיו פה בעוד חצי שעה. מיכל, בבקשה אל תתחילי, טוב?” קפאתי עם סל הכביסה בידיים. בתוכו שכבו חולצותיו בחיבוק, מחכות להכיר את מכונת הכביסה החדשה שלנו, הכסופה, שקנינו רק לפני שלושה ימים.
“איזה מובילים, יובל?” שאלתי ברוגע, אבל בפנים כבר רתח הקוקטייל המוכר של תמיהה וזעם.
“נו… בשביל המכונה. הבטחתי לאמא. את יודעת, שלה ישנה ושבורה, סוחטת רק פעם ביומיים. ויש לנו שתי משכורות, נחסוך שוב. לאמא קשה. היא לא צריכה הרבה, רק יחס אנושי.”
הנחתי לאט את הסל על הרצפה. מכונת הכביסה החדשה שלי. היהלום שלי עם מנוע ישיר, מנוע שקט ופונקציית קיטור. חסכתי עליה חצי שנה מהחופשה והבונוסים שלי, כי הישנה לא רק סחטה רע — היא ערכה טקסי גירוש שדים על הבגדים וקפצה בחדר האמבטיה כמו טרקטור פצוע, מאיימת לשבור את הקיר לשכנים. ועכשיו, כשסוף סוף שקט וניקיון שלטו בבית, רבקה החליטה ש”יחס אנושי” זה לקחת את הנוחות שלנו לעצמה.
לרבקה, חמותי, יש כישרון מיוחד. היא חושבת שהיא מומחית בכל תחום, מגאופוליטיקה ועד הסרת כתמים.
רק בשבוע שעבר הייתה לנו שיחה על כביסה.
“אבקות הכביסה המודרניות שלכם זה רעל טהור!” היא הכריזה, יושבת במטבח שלנו ובוחש בגאווה את התה. “עקרת בית אמיתית מכבסת עם סבון כביסה טבעי ואבקת סודה לשתייה. הסודה מנקה את ההילה של הבד! הכימיה שלכם רק הורגת את המערכת החיסונית.”
“רבקה,” עניתי בשלווה אבל בתקיפות, “סודה לא מפרקת כתמים אורגניים. בשביל זה מוסיפים לאבקה אנזימים – חלבונים מתפרקים. והם עובדים רק בארבעים מעלות, בחום גבוה הם מתפרקים. והסבון שלך במים קשים יוצר משקעי סידן על גוף החימום. בגלל זה המכונה הישנה שלך מתה – הגוף נשרף מאבנית.”
רבקה הסמיקה כמו עגבנייה בשלה.
“אימצת לעצמך תואר כימאית! אני חיה את החיים, ואת, אישה חסרת ניסיון, מעזה ללמד אותי? חצופה כפויית טובה!”
היא טרקה את הדלת בהוד כזה, כאילו סוגרת שערי גן עדן בפני חוטאים. ועכשיו המתנגדת החריפה הזאת לטכנולוגיה מודרנית לוקחת לי את המכונה החדשה, העמוסה באלקטרוניקה.
“בסדר, יובל,” נשענתי על משקוף הדלת ושלבתי ידיים. “שיהיו מובילים. אמא זה קודש.”
יובל נשם לרווחה. הוא ציפה להיסטריה, לריב, לשבירת צלחות. הוא לא ידע שמורה עם עשרים שנות ניסיון לא צועקת. היא רושמת נכשל ביומן ומזמנת הורים. במקרה הזה – את החיים עצמם.
“תודה, מיכל, ידעתי שתביני!” הוא נלהב. “אני אביא את המכונה הישנה של אמא…”
“אל תביא,” קטעתי. “רק תופסת מקום. תמכור אותה לגרוטאות.”
“ובמה נכבס?”
“במה?” חייכתי במתיקות. “בידיים, יקירי. אבל יש נקודה. אני עובדת בבית ספר במשרה וחצי ובודקת מחברות עד חצות. קניתי מכונה כדי לשחרר את עצמי משעבוד ביתי. אתה החלטת לתת את הפתרון שלי לאמא. אז עכשיו בעיית הכביסה המלוכלכת היא שלך.”
“נו, נו!” צחק יובל, כבר פותח דלת למובילים. “אכבס, מה הבעיה? סבתות שלנו כיבסו בנחל, והסתדרו. אסתדר!”
זו הייתה הטעות הגורלית שלו.
שלושת הימים הראשונים יובל התענג על תואר “הבן הטוב”. רבקה התקשרה כל ערב והתפארה לשכנים איזה ילד זהב גידלה. בינתיים, סל הכביסה בחדר האמבטיה שלנו התמלא בשקט ובעקשנות.
בשבת בבוקר יובל יצא מהמיטה מתיחה, מצפה לארוחת בוקר. על השולחן חיכתה לו חביתה, ולצדה גיגית פלסטיק כחולה, חתיכת סבון זפת וחבילת סודה לשתייה.
“מה זה?” לח� בעלי.
“הציוד שלך,” לגמתי קפה. “החולצות לעבודה, בגדי הספורט מהחדר כושר, והמצעים שלנו. ציפה למיטה זוגית, יובל. מחכה לידיים החזקות שלך. הבטחת.”
יובל נהם, לקח את הגיגית ונעלם לחדר האמבטיה. רעש המים היה מבטיח.
מותחן פסיכולוגי התחיל אחרי ארבעים דקות. ישבתי בכורסה עם טאבלט, כשלפתע שמעתי נשימה כבדה ומקוטעת מהאמבטיה. הצצתי דרך הדלת הפתוחה.
יובל, אדום כמו סרטן מבושל, עמד מעל האמבט בענני אדים. הציפה הרטובה מבד כותנה עבה שקלה בערך עשרה קילו. היא התפתלה, החליקה מהידיים וסירבה להיסחט. מים זרמו ממנה בזרמים עכורים. פרקי אצבעותיו כבר הלבינו.
“מה, הניסיון של סבתא לא עוזר?” שאלתי בדאגה מזויפת. “קודם תסובב אותה לחבל, ואז תסחוט. ואל תשכח לשטוף בשלושה מים, אחרת אבקה תישאר בבד ותגרד.”
“אני… עכשיו…” נשף יובל, מנסה לזרוק את המפלצת הבדית מעבר לשפת האמבט.
עד מוצאי שבת בעלי לא יכול היה ליישר גב. עור ידיו התכווץ והאדים. הבגדים התלויים בכל הדירה טפטפו על עיתונים מתחת, יוצרים אווירה של דירת שיתוף משנות השלושים. יובל ישב על הספה ובהה בקיר במבט ריק של אדם שחווה את הבל הקיום.
באותו רגע צלצל הטלפון שלו. על המסך הופיע: “אמא”. יובל, מתכווץ מכאב באצבעותיו השחוקות, לחץ על רמקול.
“יובל!” נשמע קולה הזועם של רבקה. “הזבל החדש הזה הרס לי הכל! הוא מצפצף, מהבהב באדום ונעל את הדלת! הכנסתי לשם מעיל פוך, מעיל של סבא ושני שמיכות צמר, והממזרה נותנת שגיאה ולא מסתובבת!”
ניגשתי קרוב והתכופפתי למיקרופון.
“רבקה,” אמרתי בקול המורה הכי רך שלי. “במכונות מודרניות יש חיישן משקל. מעיל פוך סופג מים ושוקל חמישה עשר קילו, ועוד השמיכות. הגבול של התוף הוא שבעה קילו. את תקרעי לו את הבולמים ותפילי את התוף מהציר. תוציאי חצי.”
“אל תערבבי לי את המוח עם החיישנים שלך!” צווחה רבקה. “דחפתם לי מכונה פגומה כדי להיפטר ממני! תרמו לי גרוטאה, נדיבים! אני אזמין טכנאי, שיכתוב דו”ח, ואתבע אתכם לבית משפט על נזק נפשי!”
היא התרגזה כל כך, כאילו היא נואמת על טנק מול איגוד חמות מרומות.
יובל העביר לאט מבט מידיו האדומות השחוקות לטלפון. אחר כך הביט בציפה המטפטפת מהמתלה, שאותה סחט חצי שעה. בעיניו נשמע קליק. מנגנון הצייתנות העיוורת התקלקל והתפרק לגלגלי שיניים.
“אמא,” אמר יובל בקול שקט אבל מתכתי. רבקה מבצבצה. “אין טכנאי. מחר בבוקר אני בא עם מובילים ולוקח את המכונה חזרה.”
“איך לוקח?! ובמה אני אכבס?!”
“בגיגית, אמא. עם סודה לשתייה. ההילה תהיה מהממת.”
הוא ניתק והשליך את הטלפון על הספה. דממה השתררה בדירה, רק קולות המים המטפטפים.
“מובילים, אז מחר בבוקר?” ביררתי, חוזרת לבדוק מחברות.
“בתשע בדיוק,” ענה בעלי בתקיפות, משפשף את הגב התחתון.
למחרת הכסופה היפהפייה חזרה למקומה החוקי בחדר האמבטיה שלנו. יובל חיבר את הצינורות ברוך וברעדה כאילו הרכיב מכשיר מחזור דם מלאכותי. רבקה נעלבה מוות ולא התקשרה אלינו יותר מחודש.
לא הערתי הערות ולא אמרתי “אמרתי לך”. פשוט הכנסתי למכונה את החולצות החדשות של בעלי, שמתי קפסולה עם אנזימים, בחרתי תוכנית “ארבעים מעלות” ולחצתי על “התחל”. המכונה גרגרה בשקט, שואבת מים.
הצדק ניצח – בלי צעקות, בלי מריבות. רק בכוח הכבידה, הבד הרטוב וההיגיון הבלתי נמנע. ומאז, לפני שיובל אומר לאמא “ברור, קחי”, הוא תמיד משפשף את הידיים בלי משים, נזכר במשקלה של הציפה הרטובה.
