—המובילים יהיו פה עוד חצי שעה, — אמר בעלי יואב, מסתיר את העיניים ומלטף בעצבנות את מפתחות הרכב. — מיכל, את רק אל תתחילי, בסדר?
קפאתי עם סלסלת הכביסה בידיים. בתוכה נחו בשלווה חולצותיו של בעלי, מחכות להכיר את מכונת הכביסה הכסופה החדשה שלנו, שקנינו רק לפני שלושה ימים.
— אילו מובילים, יואב? — שאלתי ברוגע, למרות שבפנים כבר התחיל לרתוח קוקטייל מוכר של תמיהה וזעם.
— נו… בשביל המכונה. הבטחתי לאמא. את הרי יודעת, שלה ישנה וגרועה, הסחיטה עובדת פעם ביומיים. אצלנו יש שתי משכורות, נחסוך עוד ונקנה לעצמנו. לאמא קשה. היא לא צריכה הרבה, רק יחס אנושי.
הנחתי את הסלסלה על הרצפה לאט. מכונת הכביסה החדשה שלי. היהלום שלי עם מנוע ישיר, מנוע שקט ותוכנית קיטור. חסכתי עליה חצי שנה מדמי החופשה והבונוסים שלי, כי המכונה הישנה שלנו לא סתם סחטה רע — היא ערכה טקסי גירוש שדים על הכביסה וקפצה בחדר האמבטיה כמו טרקטור פצוע, מאיימת לפרוץ את הקיר לשכנים. ועכשיו, כשסוף סוף הגיעה לעולם שקט ונקי, רבקה החליטה ש”אנושי” זה לקחת את הנוחות שלנו לטובתה.
לרבקה, חמותי, יש בכלל כישרון מדהים. היא חושבת שהיא מומחית בכל תחומי היקום, מגאופוליטיקה ועד להסרת כתמים.
ממש בשבוע שעבר זכינו לשוחח על נושא הכביסה.
— האבקות המודרניות שלכם – רע צרוף! — היא פסקה, כשהיא יושבת במטבח שלנו ומערבבת תה ביהירות. — עקרת בית אמיתית מכבסת בסבון כביסה ובחרדל. החרדל מנקה את ההילה של הבד! והכימיה שלכם רק הורגת את המערכת החיסונית.
— רבקה, — עניתי בשלווה אך בהטעמה, — חרדל לא מפרק כתמים אורגניים. לשם כך מוסיפים לאבקה אנזימים – חלבונים פעילים. והם עובדים אך ורק בטמפרטורה של ארבעים מעלות, ובמים רותחים הם מתקשים. והסבון שלך על מים קשים פשוט יוצר משקעים של סידן על גוף החימום. לכן המכונה הישנה שלך מתה – גוף החימום נשרף מאבנית.
חמותי הסמיקה אז כמו עגבנייה בשלה.
— איזו כימאית מצאה! אני חייתי חיים שלמים, ואת, אשה עם ניסיון, באה ללמד אותי, חצופה כפוית טובה!
היא טרקה את הדלת בפאתוס כאילו סוגרת מאחוריה את שערי גן העדן בפני חוטאים. ועכשיו אותה מתנגדת טכנולוגיה מודרנית לוקחת לי את המכונה החדשה, מלאת האלקטרוניקה.
— בסדר, יואב, — נשענתי על משקוף הדלת ושלבתי ידיים. — מובילים שיהיו מובילים. אמא זה קודש.
יואב נשף בהקלה. ברור שהוא התכונן להיסטריה, לריב, לשבירת צלחות. הוא לא ידע שמורה בעשרים שנות ניסיון לא צועקת. היא נותנת נכשל ביומן ומזמנת הורים. במקרה הזה – את החיים עצמם.
— תודה, מיכל, ידעתי שתביני! — הוא התחיל להתעסק. — אני אביא את המכונה הישנה של אמא שלנו בינתיים…
— לא צריך, — קטעתי. — רק תתפוס מקום. תמכרו אותה לגרוטאות.
— ובמה נכבס?
— במה? — חייכתי במתיקות. — בידיים, יקירי. אבל יש בעיה אחת. אני עובדת בבית ספר במשרה וחצי ובודקת מחברות עד חצות. קניתי את המכונה כדי לשחרר את עצמי מעבדות בית. אתה החלטת על הפתרון שלי ונתת אותו לאמא. אז עכשיו בעיית הכביסה המלוכלכת היא שלך.
— נו, באמת! — צחק יואב, כבר פותח דלת למובילים. — אכבס, לא כבד! הרי סבתותינו כיבסו במי מעיין, והן הסתדרו. אני אסתדר!
זאת הייתה הטעות הקטלנית שלו.
שלושת הימים הראשונים יואב נהנה ממעמד “הבן הטוב”. רבקה התקשרה כל ערב והתפארה לשכנים איזה ילד זהב היא גידלה. סלסלת הכביסה בחדר האמבטיה שלנו התמלאה בשקט ובחוסר רחמים.
בשבת בבוקר יואב, מתמתח, יצא למטבח בציפייה לארוחת בוקר. על השולחן חיכתה לו חביתה, ולצידה קערת פלסטיק כחולה, חתיכת סבון כביסה וחפיסת סודה לשתייה.
— מה זה? — בעלי נמתח.
— הכלים שלך, — לגמתי קפה. — החולצות לעבודה שלך, בגד הספורט אחרי החדר, והמצעים שלנו. ציפה למיטה זוגית, יואב. מחכה לידיים החזקות שלך. הרי הבטחת.
יואב נהם, לקח את הקערה ונעלם לחדר האמבטיה. רעש המים נתן תקווה.
המותחן הפסיכולוגי התחיל אחרי ארבעים דקות. ישבתי בכורסה עם טאבלט, כשלפתע נשמע מחדר האמבטיה נשימה כבדה ומקוטעת. הצצתי מבעד לדלת הפתוחה למחצה.
יואב, אדום כמו סרטן מבושל, עמד מעל האמבטיה בענני אדים. הציפה הרטובה מבד פשתן סמיך שקלה בערך עשרה קילוגרם. היא התפתלה, חמקה מהידיים וסירבה להיסחט. מים זרמו ממנה בזרמים עכורים. מפרקי אצבעותיו של בעלי הלבינו.
— מה, הניסיון של סבתא לא עוזר? — שאלתי באמפתיה. — תסובב אותה קודם לצמה, ואז תסחוט. ואל תשכח לשטוף בשלושה מים, אחרת אבקה תישאר על הבד ותגרד.
— אני… עכשיו… — התנשף יואב בניסיון להעביר את המפלצת הרטובה מעבר לשפת האמבטיה.
לקראת ערב שבת יואב לא יכול היה ליישר את הגב. העור על ידיו התקמט והאדים. הכביסה התלויה בכל הדירה טפטפה על עיתונים מונחים, ויצרה אווירה של דירת שיכון משנות השלושים. יואב ישב על הספה והביט בקיר במבט ריק של אדם שהבין את הבל הקיום.
באותו רגע צלצל הטלפון שלו. על המסך הופיע: “אמא”. יואב, מתכווץ מכאב באצבעותיו השחוקות, לחץ על רמקול.
— יואב! — נשמע קולה הזועם של רבקה מהרמקול. — הזבל החדש שלכם הרס לי הכל! הוא מצפצף, מהבהב באדום ונעל את הדלת! הכנסתי לתוכו את פוך המעיל שלי, המעיל של סבתא ושני שמיכות צמר, והיא, הממזרה, נותנת שגיאה ולא מסתובבת!
ניגשתי קרוב והתכופפתי למיקרופון.
— רבקה, — אמרתי בקול המורה הרך ביותר שלי. — במכונות מודרניות יש חיישן משקל. פוך המעיל, אחרי שהוא סופג מים, שוקל בערך חמישה עשר קילו, ועוד השמיכות. הגבול של התוף הוא שבעה קילו. את תנתקי את הבולמים ותפילי את התוף מהציר. צריך להוציא חצי.
— אל תסתמי לי עם החיישנים שלך! — צווחה חמותי. — מסרתם לי פגום, רק כדי להיפטר מאמא! זרקתם עלי גרוטאה, נדיבים! אני אזמין טכנאי, הוא יכתוב דו”ח, ואתבע אתכם לבית משפט על נזק נפשי!
היא התרגזה בקול רם כל כך ובהתמסרות, כאילו היא נואמת על רכב משוריין בפני ועד חמותות מרומות.
יואב העביר לאט את מבטו מידיו השחוקות לאדום אל הטלפון. אחר כך הביט בציפה המטפטפת מהמייבש, שאותה סחט חצי שעה. בעיניו נשמע קליק. מנגנון הצייתנות העיוורת לבן נשבר והתפרק לגלגלי שיניים.
— אמא, — אמר יואב בשקט אבל בקול מתכתי. רבקה בצד השני נאלמה. — אין טכנאי. מחר בבוקר אני בא עם מובילים ולוקח את המכונה בחזרה.
— איך לוקח?! ובמה אני אכבס?!
— בקערה, אמא. עם חרדל. ההילה תהיה — לא תפסיקי להתפעל.
הוא ניתק את השיחה וזרק את הטלפון על הספה. בדירה שרר שקט, שנשבר רק על ידי צליל קצבי של טיפות נופלות.
— מובילים, אז מחר בבוקר? — ביררתי, חוזרת לבדוק מחברות.
— בתשע אפס אפס, — ענה בעלי בחריפות, משפשף את הגב התחתון.
למחרת היפהפייה הכסופה חזרה למקומה החוקי בחדר האמבטיה שלנו. יואב חיבר את הצינורות בעדינות ויראת כבוד כאילו הוא מרכיב מכשיר לב-ריאה מלאכותי. רבקה נפגעה אנושות ולא התקשרה אלינו יותר מחודש.
לא קראתי הרצאות ולא אמרתי “אמרתי לך”. פשוט הכנסתי למכונה חולצות חדשות של בעלי, שמתי קפסולה עם אנזימים, בחרתי תוכנית “ארבעים מעלות” ולחצתי “התחל”. המכונה גרגרה בשקט, שואבת מים.
הצדק ניצח – בלי צעקות, בלי מריבות. אך ורק בכוח הכבידה, פשתן רטוב ולוגיקה בלתי מתפשרת. ויואב מאז, לפני שהוא אומר לאמא “ברור, קחי”, תמיד משפשף רפלקסיבית את ידיו, נזכר במשקל של הציפה הרטובה.
