– נו, אדום, בוא נלך כבר… – מלמל אורי בעודו מתקן רצועה מאולתרת מחבל ישן.
הוא סגר את המעיל עד הצוואר ורעד. פברואר השנה היה אכזרי במיוחד – שלג מעורב בגשם, רוח חדרה מבעד לבגדים.
אדום – כלב תערובת עם פרווה אדמדמה דהויה ועין אחת עיוורת – הופיע בחייו לפני שנה. אורי חזר אז ממשמרת לילה במפעל וראה אותו ליד המכולות. הכלב היה מוכה, רעב, והעין השמאלית כוסתה בלבן.
– היי, גבר! לאן אתה הולך עם הכלבה הזאת?
הקול חתך את העצבים. אורי זיהה את הדובר – יוסי פוזל, “האוטוריטה” המקומי, כבן עשרים וחמש. לידו עמדו שלושה נערים – “החבורה” שלו.
– מטיילים, – ענה אורי בקצרה, מבלי להרים עיניים.
– ודוד, אתה משלם מיסים על הטיול של הכלב הזה? – צחק אחד הנערים. – תראה כמה הוא מכוער – העין עקומה!
אבן עפה. פגעה באדום בצד. הכלב ייבב, נצמד לרגל בעליו.
– תעזבו אותנו, – אמר אורי בשקט, אבל בקול נשמעה פלדה.
– וואו! הדוד קוליבין התחיל לדבר! – יוסי התקרב. – אתה לא שכחת שזה השכונה שלי? והכלבים מטיילים פה רק ברשותי.
אורי התאמץ. בצבא לימדו אותו לפתור בעיות מהר ובחומרה. אבל זה היה לפני שלושים שנה. עכשיו הוא פשוט מכונאי עייף בפנסיה, שלא רוצה צרות מיותרות.
– בוא, אדום, – הוא פנה הביתה.
– זהו! – צעק יוסי מאחוריו. – ובפעם הבאה אני אחסל את החבר שלך!
בבית אורי לא הצליח לישון כל הלילה, מגולל בראשו את הסצנה הזו.
למחרת ירד שלג רטוב. אורי דחה את הטיול הרבה זמן, אבל אדום ישב ליד הדלת והביט במבט כה מסור, שהיה צריך להיכנע.
– בסדר, בסדר. רק מהר.
הם הלכו בזהירות, נמנעים מהמקומות הרגילים של ה”התקהלות”. אבל החבורה של יוסי לא נראתה בשום מקום – כנראה התחבאו מפני מזג האוויר.
אורי כבר נרגע, כשלפתע אדום עצר ליד תחנת החשמל הנטושה. הזדקף, הריח.
– מה קרה, זקן?
הכלב ייבב, משך לכיוון ההריסות. משם נשמעו קולות מוזרים – בכי או גניחה.
– היי! מי שם? – צעק אורי.
לא הייתה תשובה. רק דממה, מופרת ביללת הרוח.
אדום משך ברצועה בעקשנות. בעינו האחת נקראה דאגה.
– מה אתה רוצה? – אורי התכופף אל הכלב. – מה יש שם?
ואז הוא שמע בבירור – קול ילד:
– תעזרו לי!
הלב קפץ. אורי שחרר את הרצועה והלך אחרי אדום אל ההריסות.
בחדר הדוודים ההרוס, מאחורי ערימת לבנים, שכב ילד בן כשתים עשרה. פניו חבולים, שפתו סדוקה, בגדיו קרועים.
– אלוהים! – אורי כרע לידו. – מה קרה לך?
– דוד אורי? – הילד פקח בקושי את עיניו. – זה אתה?
אורי הביט מקרוב וזיהה – דניאל לוי, בנה של השכנה מהכניסה החמישית. ילד שקט וביישן.
– דניאל! מה קרה?
– יוסי והכנופיה שלו, – הילד התייפח. – דרשו כסף מאמא. אמרתי שאספר לשוטר. הם תפסו אותי…
– כמה זמן אתה שוכב פה?
– מהבוקר. קר נורא.
אורי הוריד את המעיל, כיסה את הילד. אדום התקרב, נשכב לידו – חימם בחום גופו.
– דניאל, אתה יכול לקום?
– הרגל כואבת. נראה ששבורה.
אורי מישש בעדינות את הרגל. אכן שבר. ועוד לא ידוע מה עם האיברים הפנימיים אחרי “הטיפול” הזה.
– יש לך טלפון?
– לקחו.
אורי שלף את הנוקיה הישנה שלו וחייג 101. אמבולנס הבטיח להגיע תוך חצי שעה.
– תחזיק מעמד, ילד. עכשיו יבואו רופאים.
– ואם יוסי יגלה שאני חי? – בקולו של דניאל נשמעה אימה. – הוא אמר שישלים את המלאכה.
– הוא לא ישלים, – אמר אורי בתקיפות. – הוא לא ייגע בך יותר.
הילד הביט בו בתימהון:
– דוד אורי, אתמול בעצמכם ברחתם מהם.
– זה דבר אחר. אז היה רק אדום ואני. ועכשיו…
הוא לא סיים. מה יגיד? שלפני שלושים שנה נשבע להגן על החלשים? שבמלחמת לבנון לימדו אותו – גבר אמיתי לעולם לא ישאיר ילד בצרה?
האמבולנס הגיע מהר יותר משהבטיחו. דניאל נלקח לבית החולים. ואורי נשאר לעמוד ליד תחנת החשמל עם אדום, וחושב.
בערב באה אליו הביתה אמא של דניאל – שירה לוי. האישה בכתה, הודתה, נשבעה שלעולם לא תשכח.
– מר אורי, – אמרה מבעד לדמעות, – הרופאים אמרו שאם היה שוכב עוד שעה בקור – הוא היה מת. הצלת לו את החיים!
– לא אני הצלתי, – אורי ליטף את אדום. – הוא מצא את בנך.
– ומה יהיה עכשיו? – שירה הביטה בחשש לעבר הדלת. – יוסי לא יירגע. השוטר אומר שאין הוכחות, עדות של ילד אחד לא נחשבת.
– יהיה בסדר, – הבטיח אורי, למרות שלא ידע איך.
בלילה הוא לא הצליח לישון. מחשבות הסתובבו בראש – מה לעשות? איך להגן על הילד? ולא רק עליו – כמה ילדים נוספים בשכונה סובלים מהכנופיה הזאת?
בבוקר ההחלטה הגיעה מאליה.
אורי לבש את מדיו הצבאיים הישנים – המדים הטקסיים, עם העיטורים. הוציא מהארון את המדליות. הסתכל במראה – חייל כמו חייל. גם אם מבוגר.
– בוא, אדום. יש לנו עסק.
הכנופיה של יוסי, כרגיל, “שמרה” ליד המכולת. כשראו את אורי מתקרב, החלו לצחקק.
– הו! סבא התלבש לטקס! – צעק אחד הנערים. – תראו איזה גיבור!
יוסי קם מהספסל, חייך בבוז:
– נו, יוצא לפנסיה, זוז מפה. הזמן שלך עבר.
– הזמן שלי רק מתחיל, – ענה אורי בשלווה, מתקרב.
– מה שכחת פה בתחפושת?
– לשרת את המדינה. להגן על חלשים מפני אנשים כמוך.
יוסי פרץ בצחוק:
– אתה, זקן, השתגעת? איזו מדינה? אילו חלשים?
– דניאל לוי – אתה זוכר אותו?
החיוך ירד מפניו של יוסי.
– למה שאזכור איזה לוזר?
– כי הוא הילד האחרון בשכונה שנפגע מהידיים שלך.
– אתה מאיים עליי, סבא?
– מזהיר.
יוסי צעד קדימה. בידו נצנץ סכין.
– עכשיו אני אראה לך מי פה הבוס!
אורי לא זז אף סנטימטר. השנים עברו, אבל האימון הצבאי נשאר.
– מי פה הבוס? החוק.
– איזה חוק? – יוסי הניף את הסכין. – מי מינה אותך?
– המצפון שלי מינה אותי.
ואז קרה מה שאיש לא ציפה.
אדום, שישב בשקט כל הזמן, קם לפתע. הפרווה על ערפו הזדקרה. מגרונו נשמעה נהמה מאיימת.
– והכלבה שלך, – התחיל יוסי.
– הכלב שלי לחם, – קטע אותו אורי. – בלבנון. יחידת כלבנים לאיתור מוקשים. הוא מריח עבריינים מבפנים.
זה לא היה נכון – אדום היה סתם כלב תערובת. אבל אורי דיבר בשכנוע כזה שכולם האמינו. אפילו אדום האמין – הזדקף, חשף ניבים.
– הוא מצא עשרים מחבלים. ולקח את כולם בחיים, – המשיך אורי. – אתה חושב שהוא יכול להתמודד עם נרקומן אחד?
יוסי נסוג לאחור. הנערים מאחוריו קפאו.
– תקשיב לי היטב, – אורי צעד קדימה. – מהיום השכונה הזאת בטוחה. כל יום אסייר בכל החצרות. והכלב שלי יחפש חוליגנים. ואז…
הוא לא סיים. אבל כולם הבינו.
– אתה מנסה להפחיד אותי? – יוסי ניסה להחזיר את החוצפה. – אני יכול להרים טלפון…
– תרים, – הנהן אורי. – רק תזכור – יש לי קשרים חזקים יותר משלך. כמה מכירים בכלא. כמה חייבים לי טובות.
גם זה היה שקר. אבל נאמר כך שיוסי האמין.
– קוראים לי אורי הלוחם, – אמר אורי לסיום. – תזכור. ואל תיגע יותר בילדים.
הוא הסתובב והלך. אדום רץ לצדו, זנבו מורם בגאווה.
מאחוריו השתררה דממה.
עברו שלושה ימים. יוסי והחבורה כמעט לא נראו בשכונה.
ואורי באמת התחיל לסייר כל יום בחצרות. ואדום הלך לצדו – חשוב, רציני.
דניאל השתחרר מבית החולים כעבור שבוע. הרגל עוד כאבה, אבל הוא כבר יכול היה ללכת. באותו יום הוא בא לבקר את אורי.
– דוד אורי, – אמר, – אפשר לעזור לכם? בסיורים.
– אפשר. אבל קודם תדבר עם ההורים.
שירה לא התנגדה. להיפך, היא שמחה שבנה מצא מודל חיקוי כה ראוי.
ומעתה, כל ערב אפשר היה לראות משונה – גבר מבוגר במדים, ילד, וכלב זקן אדמוני.
אדום מצא חן בעיני כולם. אפילו אימהות הרשו לילדים ללטף אותו, אף שראו שהוא כלב רחוב. אבל היה בו משהו מיוחד – כבוד עצמי, אולי.
ואורי סיפר לילדים על הצבא, על חברות אמת. והם הקשיבו בנשימה עצורה.
ערב אחד, כשחזרו מ”משמרת”, שאל הילד:
– דוד אורי, פחדתם פעם?
– פחדתי, – ענה אורי בכנות. – וגם עכשיו אני לפעמים מפחד.
– ממה?
– שלא אספיק. שלא יהיה לי כוח.
דניאל ליטף את הכלב:
– ואני כשאהיה גדול אעזור לכם. וגם לי יהיה כלב. חכם כמוהו.
– יהיה, – חייך אורי. – בטוח יהיה.
אדום רק כישכש בזנבו.
ובשכונה כבר הכירו אותו כולם. אמרו: “זה הכלב של אורי הלוחם. הוא יודע להבדיל בין גיבורים לנבלות.”
ואדום נשא בגאווה את תפקידו, בידיעה – הוא כבר לא סתם כלב תערובת. הוא מגן.
