יואב כהן ישב ליד החלון והביט במודעה בטלפון. האותיות צפו מול עיניו – המשקפיים שוב אבדו איפשהו. אבל הטקסט היה פשוט:
“מוסר חתול לידיים טובות. ג’ינג’י, מסורס, רגיל לארגז חול.”
לא. לא מוסר. מוכר. ככה לפחות יש סיכוי שיגיע למשפחה אמידה.
– ג’ינג’י, – קרא בשקט. – בוא הנה, ג’ינג’י.
החתול הופיע כאילו בקסם – טרקטור קטן ומגרגר על כפות רכות. קפץ על ברכיו, התכרבל בכדור. חם כזה, חי.
יואב ליטף אותו מאחורי האוזן. ג’ינג’י עצם את עיניו בהנאה, והבעלים חש איך הלב נצבט. חצי שנה שכבר לבד.
– מה נעשה איתך, אה? – לחש הקשיש. – התרופות נגמרות, וגם הפנסיה.
החתול גרגר, לא חשד בכלום. ויואב פתח מחשבון. אוכל – מאה שקל בחודש. חול – עוד חמישים. על וטרינר עדיף לא לחשוב.
והכדורים נגד לחץ דם עולים מאתיים שקל. כל חודש.
– אתה מבין, ג’ינג’י, אני לא רוצה להיפרד ממך, פשוט אני כבר לא מסתדר.
הקליד במודעה: “חתול לידיים טובות. שלוש מאות שקל”. מחק. כתב מחדש: “מוכר חתול. חמש מאות שקל”.
הטלפון צפצף מיד. קול נשי:
– שלום, אני מתקשרת לגבי החתול. אפשר לראות?
– אפשר, – ענה יואב בצרידות. – בואי.
כעבור שעה נשמעה דפיקה בדלת. על הסף עמדה אישה כבת חמישים בעיניים עצובות.
– מיכל, – הציגה עצמה. – ואיפה החתול?
ג’ינג’י, דווקא עכשיו, רץ מהמטבח, אבל לא אל האורחת – אל בעליו. התחכך ברגליים, גרגר, הביט בעיניים מאוהבות.
– הנה הוא, הג’ינג’י שלי, – אמר יואב, משתדל לדבר באדישות. – חתול טוב. מחבק.
מיכל התכופפה, הושיטה יד. ג’ינג’י הריח, אבל לא הלך אליה. חזר אל בעליו.
– ולמה את מוכרת? – שאלה האישה בשקט.
– ככה, נסיבות, – מלמל יואב, מסיט מבט.
ואז מיכל הבחינה: ידיו של הפנסיונר רועדות. והחתול לא זז ממנו.
מיכל סרקה במבטה את הדירה. הכל נקי, מסודר, אבל ריק איכשהו. על אדן החלון – פיקוס יבש. על השולחן – קופסת כדורים כמעט ריקה. ועוד אחת, גם כמעט ריקה.
– דירה יפה, – אמרה. – כמה זמן גר כאן?
– ארבעים שנה כבר, – ענה יואב, מלטף את ג’ינג’י. – קנינו עם אשתי…
הוא לא סיים. לא היה צריך.
מיכל הנהנה. גם לה לא מזמן מתה לולה – כלבה מעורבת, שחיה חמש-עשרה שנים. ריקנות בבית כזו שהקירות עומדים ליפול.
– החתול לא חולה? – שאלה.
– לא, בריא. פשוט אני – – הקשיש היסס. – אני כבר לא מסתדר. הגיל, את מבינה.
ג’ינג’י פתע מיאה מיילל והתחכך ברגל בעליו. כאילו הבין על מה מדובר.
– איזה אוכל אתה נותן לו? – המשיכה מיכל לשאול.
יואב הראה למטבח. שם עמדו שתי קערות – אחת עם מים, אחת עם אוכל יבש. זול, משופרסל. לא הגרוע ביותר, אבל גם לא טוב.
– הוא בררן באוכל?
– לא, מה שנותנים אוכל. בחור טוב. חכם מאוד. כשרבקה הייתה חולה, הוא היה נשכב על המיטה שלה, מחמם. כאילו הבין. – קולו של יואב רעד.
מיכל התכופפה מול החתול. ג’ינג’י הביט בה, אבל נצמד לבעליו.
– תגיד לי באמת, – שאלה בשקט, – למה דווקא חמש מאות שקל?
הקשיש התבלבל:
– נו, חתול טוב. גזעי.
– ג’ינג’י הוא מעורב, – אמרה מיכל בעדינות. – יפה, אבל מעורב. ואתה אוהב אותו. אז למה אתה מוכר?
יואב הסתובב אל החלון. שתק ארוכות. ג’ינג’י גרגר על ברכיו, והבעלים ליטף אותו בידיים רועדות.
– התרופות יקרו. וגם האוכל. הוא היה חולה לפני חודש, לקחתי לווטרינר. שילמתי חמש מאות שקל. האחרונים.
– ובת? בן? קרובים?
– הבת גרה בארצות הברית. מגדלת שלושה ילדים משלה, לא פנויה לאבא. וגם אני לא מבקש כלום.
הוא נאנח.
– הסתדרנו עם רבקה איכשהו. אבל לבד – לא מצליח.
מיכל הקשיבה והרגישה איך הלב נצבט. הנה הוא יושב, הקשיש הגאה הזה, ומוכר את הדבר היחיד שנשאר לו חי בבית. והחתול לא מבין, נצמד, בוטח.
– ואם אני לא אקנה? – שאלה.
– מישהו אחר יקנה. – קול תקיף, אבל הידיים עדיין רועדות. – המודעה כבר תלויה, יש טלפונים.
– ולא חבל?
יואב הרים ראש בחדות:
– את חושבת שקל לי?! את חושבת שבא לי טוב?
הוא נעצר, קפץ שפתיים. ג’ינג’י נבהל מהתנועה הפתאומית, קפץ מברכיו, אבל לא התרחק – ישב לידו.
ואז מיכל הבינה: היא לא יכולה פשוט לקנות את החתול וללכת. אסור להפריד ביניהם.
אבל צריך למצוא משהו.
מיכל שתקה. הרבה זמן.
– יואב, מה אם אני לא אקנה את החתול? – אמרה.
הקשיש נזדעזע:
– איך לא תקני?! ולמה באת?
– באתי לראות. ראיתי. והבנתי – אני לא אקנה את החתול.
יואב החוויר. ידיו רעדו חזק יותר.
– את התקשרת! את אמרת שאת צריכה חתול!
– צריכה. – קמה מיכל מהכיסא וניגשה לחלון. – אבל לא את זה.
– מה לא בסדר בו?!
היא הסתובבה. ויואב ראה בעיניה דמעות.
– בחתול הכל בסדר. אבל בבעלים לא בסדר.
– אני לא מבין.
– אתה מבין, יואב. – קולה רעד. – לא מזמן איבדתי כלבה. זקנה, חולה. חיה איתי חמש-עשרה שנה. ויודע מה היה הכי נורא לפני שהיא הלכה? לא המחלה. לא הכאב. אלא שהיא הביטה בי וכאילו ביקשה סליחה. על כך שהיא גורמת טרחה.
יואב בלע. ג’ינג’י ניגש אליו, התחכך ברגלו.
– ועכשיו אני רואה אותך עם ג’ינג’י – ורואה את אותו דבר. הוא נמשך אליך, ואתה מתבייש שאינך יכול להאכיל אותו. חושב שאתה עושה נכון כשאתה מוסר אותו לידיים טובות.
– וזה לא נכון?! – התלקח הקשיש. – עדיף שירעב איתי?!
– מי אמר שהוא צריך לרעוב?
דממה. ג’ינג’י מיאה – בשקט, במיילל.
– אני מציעה הצעה אחרת, – המשיכה מיכל. – אני אביא אוכל. כל שבוע. וכסף לוטרינר – אם יצטרך.
– מה?! – יואב הביט בה כמו במשוגעת. – למה לך זה?
– כי אני רוצה לעזור לחתול. אבל לא רוצה להפריד ביניכם. – היא חייכה דרך הדמעות. – אפשר לקרוא לזה שכירות של אושר.
– שכירות?!
– כן. אני משלמת על זה שאבוא ללטף את ג’ינג’י. ובאותה הזדמנות יש לי תירוץ לבקר אדם בודד. לשתות תה. לדבר.
הקשיש שתק. עיניו פעורות לרווחה, שפתיו רועדות.
– זה משפיל, – הוציא.
– למה משפיל? – התפלאה מיכל בכנות. – זה חוזה. חוזה הוגן. אני מקבלת חתול לחברה – אתה מקבל עזרה באוכל. הדדי.
– לא! אני לא קבצן! אני לא מתחנן! – יואב קם בחדות.
– מי אמר ככה?
– את! את מציעה לתת כסף לזר זקן!
מיכל הנידה ראשה:
– אני מציעה חוזה. לשלם על דרך לבלות עם החתול. ועם אדם חכם ומעניין שגידל את החתול הזה.
– לא צריך! – קולו נשבר. – אל תרחמי עליי!
ואז השתתק. שב בחזרה לכיסא. הוריד ראש.
ג’ינג’י קפץ לברכיו.
– יודע מה הכי נורא, יואב? – שאלה מיכל בשקט. – לא העוני. ולא הזקנה. אלא הגאווה. שמונעת לקבל עזרה.
– זאת לא גאווה, – לחש. – זה בושה.
– בושה על מה?
– על שלא הסתדרתי. שאשתי מתה ואני נשארתי. שלא חסכתי כסף. שהבת רחוקה. שאפילו חתול אני לא יכול להאכיל.
דמעות זלגו על לחייו המקומטות.
– ועכשיו גם את באת. ומציעה עזרה. ואני כמו אחרון…
– טיפש? – הציעה מיכל בעדינות.
– נו, כן. טיפש.
היא ניגשה, התכופפה ליד הכיסא:
– יואב. יש לי דירה ריקה. יש לי כלבה שמתה. יש לי עבודה שאני לא רוצה ללכת אליה. ואין אף אחד לידי שאפשר לספר לו איך עבר היום. אבל יש לך את ג’ינג’י. ולב טוב.
– מאיזה את יודעת על לב טוב?
– אדם רע לא יכול לאהוב חתול ככה.
ג’ינג’י גרגר חזק יותר, כאילו מסכים.
– אז מה תגיד? נסגור?
יואב שתק הרבה זמן. ליטף את הפרווה הג’ינג’ית. חשב.
הקשיש נאנח. עמוק-עמוק.
– אז אולי ננסה?
חלפו חודשיים.
יואב ישב ליד החלון עם ג’ינג’י על ברכיו והביט אל החצר. בקרוב אמורה לבוא מיכל – בימי שלישי היא תמיד הביאה אוכל ואיזה ממתקים.
– שומע, ג’ינג’י? – אמר בשקט לחתול. – נדמה לי שצעדים מוכרים.
ג’ינג’י הרים ראש, כיוון אוזניים. כן, בדיוק היא.
דפיקה בדלת.
– יואב? זה אני!
– כנסי, כנסי! – הקשיש קם, יישר את החולצה. בחודשיים האלה הוא התעורר לחיים, אפילו לחייו הסמיקו.
מיכל נכנסה עם שקיות גדולות, מחייכת:
– שלום, יפה שלי! – לג’ינג’י.
החתול מיד גרגר והתחכך ברגליה.
– וגם לך שלום, יואב. מה שלומך? איך הבריאות?
– הכל בסדר. אתמול הייתי אצל רופא – לחץ דם תקין. הכדורים שלך עוזרים.
– אה! מחר שבת, אולי נצא לפארק? נוציא את ג’ינג’י ברצועה?
יואב התבייש:
– מה פתאום. לפארק. אנשים יסתכלו – זקן עם חתול ברצועה.
– שיסתכלו! – צחקה מיכל. – יקנאו איזה יפה יש לך. נכון, ג’ינג’י?
החתול מיאה – באישור.
הם שתו תה במטבח. יואב סיפר על השכנים, על החדשות בחצר. ומיכל הקשיבה, הנהנה, צחקה. בחודשיים האלה נוצר ביניהם קשר מיוחד – לא משפחתי, אבל חם מאוד.
– יודע, – אמרה כשהיא גומרת את התה, – הבת שלך התקשרה השבוע?
– התקשרה. שאלה מה שלומי. סיפרתי לה עלייך.
– ומה היא אמרה?
– הופתעה, – הודה הקשיש. – אמרה: “אבא, אני כל כך שמחה שיש לך חברה”. חברה – – הוא חייך. – מוזר נשמע בגילי, נכון?
– למה מוזר? לידידות אין גיל.
ג’ינג’י פתע קפץ מאדן החלון וניגש לקערת האוכל. עם אוכל איכותי, שכבר לא היה בעיה.
– ואילו אני רציתי למכור אותו, – אמר יואב בשקט.
– וטוב שלא מכרת.
– נו… חשבתי אז – סוף העולם. ובאמת, התחלה של חיים חדשים.
מיכל הנהנה:
– לפעמים הרגעים הכי נוראים מביאים לשינויים הכי מוארים.
הם שתקו, צופים בג’ינג’י שמנשנש בעסק. עכשיו היה לו הכל – אוכל, ליטוף, תשומת לב של שני אנשים שאהבו אותו.
