אליהו בן־ציון ישב ליד החלון והביט במודעה בטלפון. האותיות טשטשו לנגד עיניו – המשקפיים שוב אבדו איפשהו. אבל הטקסט פשוט: “מוסר חתול לידיים טובות. ג’ינג’י, מסורס, מורגל לארגז חול.”
לא. לא מוסר. מוכר. ככה לפחות יש סיכוי שיגיע למשפחה מבוססת.
– שושו, – קרא בקול נמוך. – בוא הנה, ג’ינג’י.
החתול הופיע כאילו בקסם – טרקטור קטן ומפנק על כפות רכות. קפץ על הברכיים, התכרבל. חם כזה, חי.
אליהו ליטף אותו מאחורי האוזן. שושו עצם עיניים בהנאה, והבעלים חש בלב נחמץ. חצי שנה כבר לבד.
– מה נעשה איתך, אה? – לחש הזקן. – תרופות נגמרות, וגם הקצבה.
החתול גרגר, לא חשד בכלום. ואליהו פתח מחשבון. מזון – מאתיים שקל בחודש. מצעים – עוד מאה. על וטרינר עדיף לא לחשוב.
וכדורי לחץ דם עולים ארבע מאות שקל. כל חודש.
– אתה מבין, שושו, אני לא רוצה להיפרד ממך, אבל אני פשוט לא מצליח יותר.
הקליד במודעה: “חתול לידיים טובות. שלוש מאות שקל”. מחק. כתב מחדש: “מוכר חתול. חמש מאות שקל”.
הטלפון צלצל מיד. קול נשי:
– שלום, אני מתקשרת בעניין החתול. אפשר לראות?
– אפשר, – ענה אליהו בצרידות. – בואי.
כעבור שעה נשמעה דפיקה בדלת. על הסף עמדה אישה כבת חמישים עם עיניים עצובות.
– מיכל, – הציגה את עצמה. – איפה החתול?
שושו, כמו בכוונה, יצא מהמטבח, אבל לא אל האורחת – אל הבעלים. התחכך ברגליים, גרגר, הביט בעיניים מאוהבות.
– הנה הוא, הג’ינג’י שלי, – אמר אליהו, משתדל להישמע אדיש. – חתול טוב. חיבה.
מיכל כרעה, הושיטה יד. שושו הריח, אבל לא ניגש אליה. חזר אל הבעלים.
– ולמה אתה מוכר? – שאלה האישה בשקט.
– ככה, נסיבות, – מלמל הזקן, מסיט מבט.
ואז מיכל הבחינה: ידיו של הפנסיונר רועדות. והחתול לא זז ממנו אף צעד.
מיכל סרקה לאט את הדירה במבטה. הכל נקי ומסודר, אבל ריק איכשהו. על אדן החלון – פיקוס יבש. על השולחן – קופסה של כדורים, כמעט ריקה. ועוד אחת, גם כן כמעט ריקה.
– דירה יפה, – אמרה. – גר כאן הרבה זמן?
– ארבעים שנה כבר, – ענה אליהו, מלטף את שושו. – קנינו עם רותי…
הוא לא סיים. לא היה צריך.
מיכל הנהנה. גם אצלה לא מזמן מתה ליקה – כלבה מעורבת, חיה חמש עשרה שנים. ריקנות כזאת בבית שהקירות עומדים ליפול.
– החתול לא חולה? – שאלה.
– לא, בריא. פשוט אני, – הזקן היסס. – לא מצליח יותר. הגיל, את מבינה.
שושו פתאום יילל ממושכות והתחכך ברגל בעליו. כאילו הבין על מה מדובר.
– איזה אוכל אתה נותן לו? – המשיכה מיכל לשאול.
אליהו הצביע על המטבח. שם עמדו שתי קעריות – אחת עם מים, השנייה עם אוכל יבש. זול, משופרסל. לא הכי גרוע, אבל גם לא טוב.
– הוא בררן באוכל?
– לא, מה שנותנים אוכל. בחור טוב. חכם מאוד. כשרותי הייתה חולה, היה נשכב על המיטה שלה, מחמם. כאילו הבין. – קול הבעלים רעד.
מיכל כרעה מול החתול. שושו הביט בה, אבל נצמד לבעלים.
– תגיד לי ביושר, – שאלה בשקט, – למה דווקא חמש מאות שקל?
הזקן התבלבל:
– נו, חתול טוב. גזעי.
– שושו הוא מעורב, – השיבה מיכל בעדינות. – יפה, אבל מעורב. ואתה אוהב אותו. אז למה אתה מוכר?
אליהו הסתובב אל החלון. שתק הרבה זמן. שושו גרגר על ברכיו, והבעלים ליטף אותו בידיים רועדות.
– התרופות יקרו. וגם האוכל. הוא היה חולה לפני חודש, לקחו לווטרינר. שילמתי אלף שקל. אחרונים.
– ובת? בן? משפחה?
– הבת גרה בגרמניה. מגדלת שלושה ילדים משלה, לא פנויה לזקן. וגם אני לא מבקש כלום.
הוא נאנח.
– הסתדרתי עם רותי איכשהו. לבד – לא מצליח.
מיכל הקשיבה והרגישה כיצד ליבה מתכווץ. הנה הוא יושב, הזקן הגאה הזה, ומוכר את הדבר היחיד שנשאר לו חי בבית. והחתול לא מבין, נצמד, סומך.
– ומה אם אני לא אקנה? – שאלה.
– מישהו אחר יקנה. – קול יציב, אבל הידיים עדיין רועדות. – המודעה כבר תלויה, יש טלפונים.
– ולא חבל?
אליהו הרים ראש בחדות:
– את חושבת שקל לי?! את חושבת שבא לי טוב?
הוא נעצר, כיווץ שפתיים. שושו נבהל מהתנועה הפתאומית, קפץ מברכיו, אבל לא התרחק – ישב לידו.
ואז מיכל הבינה: היא לא יכולה פשוט לקנות את החתול וללכת. אי אפשר להפריד ביניהם.
אבל צריך להמציא משהו.
מיכל שתקה. הרבה זמן.
– אליהו, מה אם אני לא אקנה את החתול? – אמרה.
הזקן נרעד:
– מה לא תקני?! ולמה באת?!
– באתי לראות. ראיתי. והבנתי – את החתול לא אקנה.
אליהו החוויר. ידיו רעדו עוד יותר.
– את בעצמך צלצלת! אמרת שצריך חתול!
– צריך. – מיכל קמה מהכורסה וניגשה לחלון. – אבל לא את זה.
– מה לא בסדר איתו?!
היא הסתובבה. והזקן ראה בעיניה דמעות.
– עם החתול הכל בסדר. אבל עם הבעלים לא בסדר.
– אני לא מבין.
– אתה מבין, אליהו. – קולה רעד. – לא מזמן איבדתי כלבה. זקנה, חולה. חיה איתי חמש עשרה שנים. ויודעת מה היה הכי נורא לפני שהיא הלכה? לא המחלה. לא הכאב. אלא שהיא הביטה בי וכאילו ביקשה סליחה. על זה שהיא מטריחה.
אליהו בלע רוק. שושו ניגש, התחכך ברגלו.
– ועכשיו אני מסתכלת עליך ועל שושו – ורואה את אותו הדבר. הוא נמשך אליך, ואתה מתבייש שאינך יכול לפרנס אותו. חושב שאתה עושה נכון כשאתה מוסר לידיים טובות.
– וזה לא נכון?! – התלקח הזקן. – עדיף שירעב איתי?!
– מי אמר שהוא צריך לרעוב?
נוצר רגע של שקט. שושו יילל – חרישי, ממושך.
– אני מציעה אפשרות אחרת, – המשיכה מיכל. – אני אביא אוכל. כל שבוע. וכסף לווטרינר – אם יצטרך.
– מה?! – אליהו הביט בה כאילו השתגעה. – למה את צריכה את זה?
– בגלל שאני רוצה לעזור לחתול. אבל לא רוצה להפריד ביניכם. – חייכה דרך הדמעות. – אפשר לקרוא לזה שכר דירה של אושר.
– שכר דירה?!
– נו. אני משלמת על זה שאבוא ללטף את שושו. ויחד עם זה, יש לי תירוץ לבקר אדם בודד. לשתות תה. לדבר.
הזקן שתק. עיניים פעורות לרווחה, שפתיים רועדות.
– זה קצת משפיל, – התאמץ להוציא.
– למה משפיל? – התפלאה מיכל בכנות. – זה חוזה. חוזה כנה. אני מקבלת חתול לבילוי – אתה מקבל עזרה עם האוכל. מועיל לשנינו.
– לא! אני לא קבצן! אני לא מתחנן! – אליהו קם בפתאומיות.
– מי אמר ככה?
– את בעצמך! את מציעה לתת כסף לזקן זר!
מיכל הנידה ראשה:
– אני מציעה חוזה. לשלם על האפשרות לבלות עם חתול. ועם אדם חכם ומעניין שגידל אותו.
– אל תעשי את זה! – קולו נשבר. – אל תרחמי עליי!
ואז הוא השתתק. חזר לכורסה. הוריד ראש.
שושו קפץ אל ברכיו.
– יודעת מה הכי נורא, אליהו? – שאלה מיכל בשקט. – לא העוני. ולא הזקנה. אלא הגאווה. שמונעת לקבל עזרה.
– זאת לא גאווה, – לחש. – זה בושה.
– בושה על מה?
– על זה שלא הצלחתי. שאשתי מתה ואני נשארתי. שלא חסכתי כסף. שהבת רחוקה. שאפילו חתול אני לא יכול לפרנס.
דמעות זלגו על לחייו המקומטות.
– ועכשיו את באת. ומציעה עזרה. ואני כמו אחרון…
– טיפש? – השלימה מיכל בעדינות.
– נו. טיפש.
היא ניגשה, כרעה ליד הכורסה:
– אליהו. יש לי דירה ריקה. יש לי כלבה שאבדה. יש לי עבודה שלא בא לי ללכת אליה. ואין אף אחד לידי שאוכל לספר לו איך עבר היום. אבל אצלך יש את שושו. ולב טוב.
– מאיפה את יודעת על לב טוב?
– אדם רע לא יכול לאהוב חתול ככה.
שושו גרגר חזק יותר, כאילו מסכים.
– אז מה אתה אומר? נסכים?
אליהו שתק הרבה זמן. ליטף את הפרווה הג’ינג’ית. חשב.
הזקן נאנח. עמוק־עמוק.
– אז… אולי ננסה?
עברו חודשיים.
אליהו ישב ליד החלון עם שושו על ברכיו והביט בחצר. בקרוב אמורה לבוא מיכל – בימי שלישי היא תמיד הביאה אוכל וקצת ממתקים.
– שומע, ג’ינג’י? – אמר בשקט לחתול. – נראה שצעדים מוכרים.
שושו הרים ראש, זקף אוזניים. כן, בדיוק – זאת היא.
דפיקה בדלת.
– אליהו? זה אני!
– כנס, כנס! – הזקן קם, יישר את החולצה. בחודשיים האלה הוא נראה מתעורר לחיים, אפילו הלחיים האדימו.
מיכל נכנסה עם שקיות גדולות, מחייכת:
– שלום, יפה! – לחתול.
שושו מיד גרגר והתחכך ברגליה.
– ושלום גם לך, אליהו. מה שלומך? איך ההרגשה?
– בסדר גמור. אתמול הייתי אצל רופא – לחץ דם תקין. הכדורים שלך עוזרים.
– אה! מחר שבת, אולי נצא לפארק? נוציא את שושו ברצועה?
אליהו התבייש:
– מה את אומרת. פארק. אנשים יסתכלו – זקן עם חתול ברצועה.
– שיסתכלו! – צחקה מיכל. – יקנאו איזה יופי יש לך. נכון, שושו?
החתול יילל – בהסכמה.
הם שתו תה במטבח. אליהו סיפר על השכנים, על חדשות בחצר. ומיכל הקשיבה, הנהנה, צחקה. בחודשיים האלה נוצר ביניהם קשר מיוחד – לא משפחתי, אבל חם מאוד.
– יודעת, – אמרה, מסיימת את התה, – הבת שלך התקשרה השבוע?
– התקשרה. שאלה מה שלומי. סיפרתי לה עלייך.
– ומה היא אמרה?
– הופתעה, – הודה הזקן. – אמרה: “אבא, אני כל כך שמחה שיש לך חברה”. חברה, – חייך. – נשמע מוזר בגילי, נכון?
– למה מוזר? לחברות אין גיל.
שושו פתאום קפץ מאדן החלון וניגש לקערת האוכל. עם אוכל איכותי, שכבר לא היה בעיה.
– ואני רציתי למכור אותו, – אמר אליהו בשקט.
– ובכן שלא מכרת.
– נו… חשבתי אז – סוף העולם. ובעצם, התחלה של חיים חדשים.
מיכל הנהנה:
– לפעמים הרגעים הכי מפחידים מובילים לשינויים הכי מוארים.
הם שתקו, צופים בשושו שמפצח בעסק את האוכל. עכשיו היה לו הכל – אוכל, ליטופים, תשומת לב של שני אנשים שאהבו אותו.
