מירב כהן הניחה את השפופרת והביטה בטלפון כאילו הוא האשם.
בעשרים ושתיים שנות עבודתה היא מכרה דירות עם חובות, עם קרובים רשומים, עם צינורות דולפים ועם נוף לבית קברות. פעם אחת – עם תוכי שקילל בשלוש שפות. אבל שחתול ייכלל בחוזה כהגבלה – דבר כזה עוד לא היה.
“טוב, אני חוזרת על התנאים,” אמרה לעצמה תוך שהיא מדפדפת בפנקס. “דירת שלושה חדרים, שדרות רוטשילד, קומה שלישית, שישים ושניים מטר. הבעלים נפטרה בינואר. היורשים – בן ובת מחיפה. רוצים למכור מהר. את החתול לא לוקחים, לא מוסרים לעמותה, לא מרשים להרדים. החתול מצורף.”
היא נאנחה והוסיפה למודעה שורה שגורמת לכל עורך דין להתכווץ: “במחיר כלול חתול. מיקוח אפשרי.”
הביקור הראשון היה בשבת.
מירב פתחה את הדלת והכניסה קונה – אישה גבוהה כבת חמישים וחמש במעיל אפור. היא צעדה מעבר לסף ועצרה. בדירה היה ריח כמו בבתים שגר בהם קשיש בודד במשך שנים: סבון לבנדר, ספרים ישנים, קצת תה עם לואיזה.
“גליה לוי,” הציגה עצמה האישה, מבלי להושיט יד. הסתכלה סביב. “איפה התוספת הזאת שלך?”
החתול ישב על אדן החלון בחדר הגדול – ענק, כתום-לבן. הוא הביט בגליה בלי למצמץ, ובמבטו לא היה פחד ולא סקרנות. רק סבלנות עייפה, אינסופית.
כך מביטים אלה שכבר ננטשו.
גליה סיירה בדירה בדממה. העבירה אצבע על שדרות הספרים במדף – עגנון, עוז, יהושע, קרואים עד עטיפות רפויות. הציצה למטבח, שעל קירו תלוי לוח שנה קרעים שנעצר בשבעה עשר בינואר. על אדן החלון – שלושה עציצים עם גרניום יבש. וקערה. נקייה, ריקה, מונחת בדיוק במקומה – ליד רגל שמאל של השרפרף.
“מישהו מאכיל אותו?” שאלה מבלי להסתובב.
“שכנה,” אמרה מירב. “תמר מחדר שלושים ושש. באה פעמיים ביום. היורשים משלמים לה על זה. קצת, אבל משלמים.”
גליה חזרה לחדר. החתול לא שינה תנוחה – ישב על אדן החלון, כשהוא מכנס את כפותיו הקדמיות, והביט לחצר. שם התנודדו ברוח צפצפות פברואר חשופות, וביניהם הסתובבה אישה עם עגלה.
“איך קוראים לו?”
“דוכס. ככה היורשים אמרו.”
“דוכס,” חזרה גליה ללא הבעה.
החתול לא סובב ראשו.
היא התקשרה כעבור שלושה ימים.
“מירב, חשבתי. האזור טוב, הרכבת הקלה קרובה. אבל המחיר עדיין גבוה מהשוק, אפילו כשמתחשבים… בתוספת. וצריך שיפוץ – הטפטים האלה, הוויניל. הייתי לוקחת אם מורידים עוד שלוש מאות אלף.”
“אנסה לדבר.”
היורשים הורידו מאתיים אלף. גליה הסכימה.
העברת הבעלות ארכה שלושה שבועות. גליה הגיעה לדירה עוד פעמיים – עם סרט מדידה ופנקס. מדדה קירות, רשמה, העריכה. החתול צפה. כשהיא כרעה בפעם השנייה ליד החלון לבדוק את הרדיאטור, הוא קפץ מאדן החלון, ניגש והתיישב לידה – במרחק חצי מטר. לא קרוב יותר.
“שלום לך,” אמרה לו.
דוכס מצמץ. פעם אחת, לאט. והסיט מבטו.
תמר מחדר שלושים ושש התבררה כאישה קטנה, צנומה, עם עיניים מבוהלות. היא חיכתה לגליה ליד הדלת ביום חתימת קבלת הדירה.
“את הבעלים החדשה?”
“אני מקווה.”
“אספר לך על דוכס. נועה, הבעלים הקודמת, עליה השלום, אספה אותו לפני עשר שנים. ישב ליד הכניסה, בנובמבר, כולו קרוע. היא ריפאה אותו, פיטמה. הוא מאז לא זז ממנה צעד.”
תמר השתתקה והוסיפה בשקט:
“כשהיא נפלה, שבץ, ישר במטבח, הוא שכב לידה. אמבולנס הגיע, פרצו את הדלת, והוא ליד הראש שלה. ולא זז.”
גליה הקשיבה, עומדת במפתן הדלת, אוחזת בצרור מפתחות חדשים. שלושה מפתחות. שניים למנעולים. אחד לתיבת הדואר, שאליה כבר לא היה מי להציץ.
“הוא לא רע,” המשיכה תמר. “לא שורט, לא הורס רהיטים. רק… לא נותן לגעת בו. אני מאכילה אותו חודשיים, והוא לא ניגש אלי אפילו פעם אחת. אוכל כשאני יוצאת. אני מניחה את הקערה – ויוצאת מהדלת. חוזרת – ריקה. אבל בפני – אף פעם.”
“אולי הוא מפחד.”
“לא מפחד. מחכה. הוא יושב ליד הדלת ומסתכל. כל ערב, בערך בשש. נועה נהגה לחזור מטיול בשש.”
גליה עברה לגור בשבת. חפציה היו מעטים, היא רגילה לחיות בצמצום. עשרים שנה אחות בקרדיולוגיה, אחר כך תפקיד במרפאה, אחר כך פיטורין, חילופי דירות, חדר שכור בנווה שאנן שממנו כאבו הברכיים והנשמה. דירה משלה הייתה חלום כל כך ישן שכבר כמעט חדל להיות חלום והפך סתם לתוכנית. כסף נחסך תשע שנים.
המובילים הכניסו ספה, שתי ארונות, קופסאות כלים. דוכס נעלם. גליה מצאה אותו במחסן – הוא נדחק מאחורי קרש גיהוץ וישב שם, כשאוז�יו מושכות, ענק וחסר תנועה.
“אני מבינה,” אמרה לו. “קשה לך. גם לי.”
היא הניחה קערה ליד רגל שמאל של השרפרף, באותו מקום שבו עמדה הקודמת, ויצאה וסגרה את דלת המטבח.
בבוקר הקערה הייתה ריקה.
עבר חודש. הם חיו במקביל – באותם קירות, אבל בעולמות שונים.
גליה קמה בשש, שתתה קפה במטבח, הלכה למשמרת. היא התחילה לעבוד במרפאה ברחוב רופין, לא קרדיולוגיה כמובן, אבל אחרי שנה של אבטלה לא היה לבחור.
דוכס הופיע במטבח רק אחרי תחילת הנעילה. היא ידעה את זה כי השאירה על השולחן שערה משלה – ארוכה, מאפירה – מונחת לרוחב הקערה. כל ערב השערה הייתה על הרצפה. אז הוא אכל.
בערבים ישבה בכיסא ליד החלון וקראה – אותם ספרים מהמדף, שנשארו מנועה. עגנון היה מלא בהערות בעיפרון: בכתב יד דק ומסודר בשוליים עמדו סימני קריאה, לפעמים מילה אחת: “כן”, “בדיוק”, “גם אני”. גליה קראה את ההערות הללו והרגישה מוזר, לא עצב, לא. הכרה. כאילו האישה שמעולם לא ראתה חשבה כמוה.
דוכס באותה שעה ישב במסדרון. לא בחדר – במסדרון. ליד דלת הכניסה. כל ערב, בדיוק בשש. חיכה.
בסוף מרץ גליה חלתה. שפעת הפילה אותה בלילה אחד – חום שלושים ותשע, גרון, כאבים בכל מפרק. היא התקשרה לעבודה, שתתה אקמול ונשכבה. לקום כדי לאכול לא היה לה כוח. לקום כדי להאכיל את החתול – גם.
“דוכס,” קראה מחדר השינה בקול צרוד. “סליחה. עכשיו אני לא יכולה.”
דממה.
היא שקעה בשינה כבדה, דביקה, עם ראש רועש. התעוררה ממשהו שלחץ על רגליה. לא חזק. פשוט משקל – חם, מדוד, חי.
דוכס שכב למרגלות המיטה. התכרבל ככדור והביט בה בלי למצמץ, ברצינות, בתשומת לב. לראשונה מזה חודש הוא לא היה במסדרון, לא במחסן, לא מאחורי קרש הגיהוץ. הוא היה כאן.
גליה לא זזה. פחדה – אם תזוז, הוא יברח. היא פשוט הביטה בו, והוא בה, וביניהם הייתה אותה דממה שאין בה צורך במילים, כי הכל כבר נאמר.
“אתה כבר יודע את זה,” לחשה.
דוכס צמצם אוזניים, הוריד ראש על כפותיו ועצם עיניים.
הוא לא הלך.
שלושה ימים היא הייתה חולה, ושלושה ימים הוא שכב למרגלותיה. יצא רק לקערה – היא בכל זאת הכריחה את עצמה לקום, לשפוך אוכל, וחזר. ביום השלישי, כשהחום ירד וגליה ישבה במטבח עטופה בשמיכה עם כוס מרק, דוכס קפץ על השרפרף. התיישב לידה. והחל לגרגר.
לא בקול רם, עם צרידות, כאילו שכח ועכשיו נזכר.
גליה הניחה את הכוס. הורידה משקפיים. הושיטה יד – לאט, כף יד כלפי מעלה.
דוכס הריח את אצבעותיה. ונגח במצחו בכף ידה.
היא בכתה. לא מהתרגשות, היא לא מהסוג שבוכה מהתרגשות. היא בכתה כי פתאום הבינה דבר פשוט, ברור: היא קנתה חיים של מישהו אחר עם ספרים של מישהו אחר וחתול של מישהו אחר, כי על שלה לא הספיק. והוא נשאר בחיים של מישהו אחר עם אישה אחרת, כי לא היה לו לאן ללכת. שתי מגבלות. שתי תוספות. שני יצורים מיותרים שנכללו במחיר.
והנה הם יושבים במטבח זה לצד זה, ולאחד חמש עשרה שנות חתול, ולשנייה חמישים ושש שנות אדם, ולשניהם חם ביחד.
דוכס גרגר, וגליה החזיקה את כף ידה על ראשו הגדול והכבד וחשבה שזה אולי זה – כשאת לא מחכה, לא מחפשת, לא מבקשת. וזה בא.
עד מאי גליה הסירה את הטפטים הישנים, אותם טפטים בעלי דוגמת פרחים חומה קטנה שהחשיכו את הדירה. צבעה את הקירות בגוון חלבי חמים. את הוויניל השאירה בינתיים – לא היה מספיק כסף להכל בבת אחת, אבל זה כבר לא היה חשוב. הדירה חדלה להיות זרה. היא עצמה לא שמה לב מתי בדיוק.
הספרים של נועה נשארו על המדף. גליה הוסיפה אליהם את שלה – מעט, כתריסר. עגנון עם ההערות בעיפרון עמד במקומו. לפעמים פתחה אותו בערבים וקראה לא את הסיפור אלא את השוליים – “כן”, “בדיוק”, “גם אני” של מישהי אחרת. וניענעה בראשה.
את הגרניום זרקה עוד כשעברה – יבש לגמרי, אין מה להציל. ורק עכשיו שתלה חדש. הניחה על אותו אדן חלון שבו ישב דוכס ביום הביקור הראשון. עכשיו הוא ישב שם פחות. יותר על הכיסא, לידה. או על ברכיה, אם הערב היה ארוך והספר טוב.
בשש הוא כבר לא הלך לדלת.
ביוני מירב כהן, המתווכת, נתקלה בה במקרה בשופרסל בשדרות רוטשילד. גליה עמדה בתור עם מזון לחתולים ושקית קוטג’.
“נו, איך הדירה?” שאלה מירב. “לא מתחרטת?”
“לא.”
“והחתול?”
גליה השתתקה. העבירה את שקית המזון מיד ליד.
“את יודעת, מירב,” אמרה, “הם טעו אז כשהנמיכו את המחיר. היה צריך להעלות.”
מירב צחקה. גליה לא. היא לא התבדחה.
בביתה חיכה לה דוכס. הוא ישב במבואה, ליד הנעליים. זה היה מקומו החדש. וכשנשמעה הנעילה, הרים ראש ומצמץ פעם אחת, לאט.
כך מקבלים את פניהם של אלה שמחכים להם מאוד.
